15 יולי 2007 | 04:57 ~ 39 תגובות | תגובות פייסבוק

תקלה מופלאה

פורסם ב”פנאי פלוס”, 11.7.2007

משימה בלתי אפשרית: האם אפשר לכתוב ביקורת אינטליגנטית על סרט נטול אינטליגנציה? “רובוטריקים”, הסרט החדש של מייקל ביי (“ארמגדון”, “פרל הרבור”) הוא סרט רובוטים-מהחלל-מתפוצצים-ומתעופפים מהזן המהנה ביותר, הכי גילטי-פלז’ר בעולם. כל עוד יש סרטים כאלה בקיץ, מצידי שכדור הארץ ילך ויתחמם – הסרטים האלה ממזגים את המוח. וגם, לטוב ולרע מנוונים אותו. ברמה הכי חיצונית, זהו בעיני סרטו הטוב ביותר של מייקל ביי, במאי פעולה גרנדיוזי שסרטיו היו תמיד מנופחים מדי ליהנות מהם (חלקים מ”בחורים רעים 2″ היו לא רעים). והנה, באופן יחסי, הסרט הזה קליל, משעשע ולא לוקח עצמו ברצינות. הוא פשוט בוכטות של מרדפים ופיצוצים ואפקטים שגורמים לגלגל העין לזלוג החוצה מרוב עומס ויזואלי. זהו סרט הגריינדהאוס האמיתי: עזבו את ההפוך-על-הפוך-אני-יותר מתוחכם-מכם של קוונטין טרנטינו, ביי מביים עכשיו את ה”חסין מוות” האמיתי, דיאלוגים שנונים, נשים דעתניות, ומכוניות מהירות.
אחרי שנים בהם ינק באופן בלעדי מפיטמתו של ג’רי ברוקהיימר – מפיק שחושב ש”ניואנס” זה שם של מדינה ליד אריזונה – ביי מצא לעצמו פרטרנר חדש ולא צפוי: סטיבן ספילברג. זה אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לו. אמנם ב”איילנד”, סרטם המשותף הקודם, התוצאה היתה מבישה, אבל ב”רובוטריקים” השידוך נראה מושלם. ביי רוצה לביים סרטי מלחמה ואסונות, “ארמגדון” פינת “בלק הוק דאון” (וביי כבר שנים מחקה באופן אינפנטילי את כל מה שרידלי סקוט עשה קודם). ספילברג רוצה להפיק סרטי צעצועים לילדים. “רובוטריקים” הוא “הגוניס” פוגש את “תקלה מופלאה” פוגש את “נס ברחוב 8” פוגש את “גברים בשחור”. רובם ממילא בהפקת ספילברג. תוסיפו קצת “כריסטין” של סטיבן קינג ו”צ’יטי צ’יטי בנג בנג” ותקבלו קומפוט רדיאטורים סימפטי, לכל מי שמחבב את גיבוריו קיברנטיים.
אבל הרשו לי למצוא ב”רובוטריקים” – גרסה קולנועית היפר-גרנדיוזית לסדרת אנימציה שהצעצועים שלה היו הדבר היחיד הטוב בה – יותר עומק ממה שחוקי לחפש בסרט מסוג זה. האם זה סרט אידיוטי? כן, אבל זה יותר מזה: זאת אנדרטה לאידיוטיזם התרבותי של העולם המערבי בעשור הראשון של המאה ה-21. בעוד 500 שנה, כשארכיאולוגים יחפשו שרידים לתרבות שלנו רגע לפני שהיא הכחידה את עצמה, הסרט הזה יהיה קפסולת זמן מפלילה. הסרט הזה, בשעה הראשונה שלו, עושה עבודה לא רעה בתיעוד קריסתה של התרבות המערבית. ההורים שמנסים להיות כל כך קולים מול ילדיהם שהם מאמצים גינוני אופנה וסלנג (קונים בלינג לכלב הצ’יוואווה. “מה לעזאזל היה הדבר הזה שנקרא בלינג?”, אני רואה את עצמי שואל את עצמי בעוד עשר שנים כשאתקל בביקורת הזאת בארכיון). הילדים, לעומת זאת, נטולים כישורים חברתיים, איבדו כל יכולת ורבלית קוהרנטית, ועוסקים בהרס סביבתי ועצמי. הממשל, בהתאמה, עסוק בהשמדה גלובלית. ואז כשמגיע איום חייזרי על הקיום בכדור הארץ הממשל האמריקאי נאלץ לפנות לבני הנוער כדי להציל את ישבנו, פשוט כי בני הנוער האינפנטיליים יותר בוגרים וחכמים מהנשיא ושריו. יפ, “רובוטריקים” הוא גם קצת סאטירה.

השעה הראשונה של “רובוטריקים” (ויש יותר משעתיים של סרט) משעשעת מאוד. היו שם רגעים בהם צחקתי ממש. אה כן, ואין שם שום זכר לרובוטריקים. זו אקספוזיציית סרט אסונות טיפוסית: דברים איומים קורים ברחבי העולם, אמריקה מתכוננת למלחמה, ובינתיים נער פרברים חינני וגיקי מנסה לנהל את חייו מבלי לדעת שהוא תכף יהיה זה שיצטרך להציל את האנושות. בשלב הזה של הסרט, בעודי ממלמל בתוך מוחי, “בוא’נה, אחלה סרט” ותוהה האם אוכל להראות את פניי ברחוב אם אתן ארבעה כוכבים לסרט של מייקל ביי*, נכנס לתמונה מנהיג הרובוטריקים, אופטימוס פריים, וקצת דופק את העסק. פתאום כל הטון משתנה, פתאום מסרט שלא לוקח את עצמו ברצינות, הוא הופך לסרט רציני מדי. הדמויות המכאניות בלתי קוליות, בשפתן ובהתנהגותן. רובוטים ענקיים המתנהגים כמו ילדים קטנים זו החלטה אמנותית מזעזעת. המערכה השלישית, המוקדשת כולה לקרב ענק בדאונטון לוס אנג’לס, בין הרובוטריקים והשקרניקים – אני לא מאמין שכרגע כתבתי את המילה “שקרניקים” בביקורת קולנוע – מחזירה את הפוקוס לנושא שלשמו התכנסנו: אקשן. וזה נראה מצוין.
וכאן נחשף ההבדל בין ג’רי ברוקהיימר כמפיק ובין סטיבן ספילברג. ברוקהיימר חף מציניות, הוא היה מפיק את “הרובוטריקים” כשיר הלל לעוצמה האמריקאית. אצל ספילברג ושות’ זהו רק סרט, מה שנקרא movie-movie, לא יותר, לא פחות. אני רואה את זה כי הסרט מכיל המון ציטוטים מסרטים אחרים, ובעיקר מתייחס ללוס אנג’לס לא כעיר אמיתית, אלא כסט ענק לסרטים אחרים. אם הצלחתי לקטלג היטב את אתרי ההתרחשות של הסרט, הרי שכל מקום בו צולמה סצינה משמעותית הוא מוניומנט לאומי, מקום שכבר הונצח בעשרות סרטים קודמים. תעלות המים מ”שליחות קטלנית 2″, מצפה הכוכבים מ”מרד הנעורים”, סכר הובר מ”סופרמן”, אגם המלח מ”נשק קטלני”. והדמויות עצמן מדברות על “אי.טי”, “הגרמלינס”, פרדי קרוגר, וולברין ו”ארמגדון”.
בסדרה המצוירת אפשר היה להתמקד בקרבות בין הרובוטריקים והשקרניקים (אני לא מאמין שעוד פעם כתבתי את המילה “שקרניקים” בתוך טקסט רציני). אבל בסרט הוליוודי, שצריך דמויות אנושיות כדי לעורר הזדהות – בת בשביל הקהל הגברי, בן השביל הקהל הנשי, ג’ון טורטורו בשביל הקהל הבוגר והציני, ונער שחור שמן בשביל הקהל השחור השמן – שם הסרט הופך כמובן למושאל: הטרנספורמרס, אלה שעוברים טרנספורמציה, הם כמובן הגיבורים שלנו. ולא הרובוטים. כן, הגיבורים שלנו יעברו תהליכי התבגרות ויתמודדו עם מושגים כמו אומץ, אחריות והקרבה עצמית (ובסצינה אחת גם עקרבה עצמית).
הערה תזונתית: “רובוטריקים” הוא חטיף. הוא לא הארוחה עצמה. יש לצרוך אותו בכחלק מהרגלי תזונה קולנועיים מאוזנים. מי שיעביר את הקיץ בצפייה רק בסרטים מסוג זה יגמור את החמסינים עם טמטום ממאיר. אבל אם כבר החברה שלנו לוקה במגיפה פושה של צרעת תרבותית, אז שתהיה חיננית כמו זה, ולא כמו “שודדי הקריביים 3” או “שרק השלישי” שהיו דלים בהומור וביצירתיות. לפחות שהרעל יהיה טעים.

(*) לבסוף, בעיקר בגלל הברדק בחצי השני שמדלל את ההנאה של החצי הראשון, נתתי לסרט שלושה כוכבים וחצי

39 תגובות ל - “תקלה מופלאה”

  1. האחד 15 יולי 2007 ב - 7:02 קישור ישיר

    אם אתה כל כך מתבייש בלכתוב “שקרניקים” אז תקרא להם בשם האמריקאי שלהם – ה”ספטקונים”,
    ולקבוצה השנייה הלא הם ה”רובוטריקים” קוראים באמת “אוטובוטים”.
    אבל יש כאלה שמתבלבלים וקוראים להם “טרנספורמרס”.

    ובקשר לסרט עצמו,
    חרא סרט!
    ואני חושב שכל המילים הפלצניות שכתבת יאיר לא יעזרו לו להשתפר.

  2. האחד 15 יולי 2007 ב - 7:03 קישור ישיר

    תיקון:
    *ואני לא חושב שכל המילים הפלצניות שכתבת יאיר לא יעזרו לו להשתפר*.

  3. סמיגול 15 יולי 2007 ב - 7:58 קישור ישיר

    קצת ניטפיקינג:

    האחד, זה “דספטיקונס”.

    יאיר, מכיוון שראיתי את הסרט אתמול, זכור לי במפורש שהקרב הסופי מתרחש במישן סיטי, נוואדה –

    ספויילר –

    ג’וש דומאהל, מפקד החיילים, צורח, בעודו בסכר, שמישן סיטי נמצאת 35 ק”מ מהסכר, ולכן כדאי להגיע לשם ולבקש חילוץ. בכדי להגיע ללוס אנגל’ס היו כולם צריכים לנסוע לפחות שש שעות. חבל, אם כבר נמצאים בהובר דאם, שלא ערכו את הקרב הסופי בלאס וגאס.

  4. רותם 15 יולי 2007 ב - 8:05 קישור ישיר

    את דעתי על הסרט כתבתי כבר די והותר. יאיר עושה את העבודה על סינגור הסרט בצורה מצוינת, אין מה להוסיף. אם כי בטח עוד אצטרך.
    וכמו שכתבת, סרטים כאלה הם בדיוק חלק מהקיץ, בין “קונטרול” ל”טקסידרמיה” בין אדם צריך משהו לנשום איתו. הייתי מעדיף לראות את זה אחרי “קונטרול” ולא את “הנדסת חלל”, לא נורא.
    לגבי השימוש ב-LA בסרט, היה בפסטיבל י-ם לפני שלוש שנים סרט מדהים, שמורכב רק מקטעים מסרטים שבהם LA מופיעה: Los Angeles Playes Itself.
    חויה קולנועית ייחודית, בלתי נשכחת ומהפנטת, מהדברים שבגללם יש פסטיבל.

    רוה לרותם: אכן, סרט מעולה ה”לוס אנג’לס בתפקיד עצמה”. וגם מסוג הסרטים שמי שלא ראה בפסטיבל יש סיכוי שלא יראה לעולם, פשוט כי הבמאי לא ביקש אישור על זכויות מרוב הסרטים שהוא שיבץ, לכן אם לא תושקע עבודת clearance נרחבת ספק אם הסרט הזה אי פעם יגיע לדי.וי.די או לטלוויזיה.

  5. סטיבי 15 יולי 2007 ב - 8:48 קישור ישיר

    אם כבר חזרנו לסרטים שיש (היו) בבתי קולנוע, הנה כתבה מ”מחברות הקולנוע” על החדש של טרנטינו.
    http://www.cahiersducinema.com/article1166.html

  6. רני 15 יולי 2007 ב - 9:15 קישור ישיר

    אני חושב שלוס אנג’לס היא אחת הערים האהובות עלי (בניגוד לדעת הרוב שלא סובל את העיר הזאת) גם בגלל היצוג הקולנועי הנרחב שלה. הייתי שם כמה וכמה פעמים, אני מכיר אותה די טוב, ותמיד כשאני מגיע יש לי הרגשה שעבתי את העולם הרגיל והגעתי אל ארץ האגדות, לה-לה-לנד. וממש לא חייבים להסתובב בשדירות הוליווד בין התיאטרון הסיני לאל-קפיטן כדי לקבל את התחושה הזאת. מספיק להסתובב בווסטווד או במלרוז או בסנטה מוניקה, או לנהוג על ה 405, או סתם להיכנס לאחת מהבורגריות שממלאות העיר או לבקר באחד משווקי האיכרים הכה פופולריים שם בשנים האחרונות כדי לקבל את התחושה שאנחנו כבר לא בקנזס. ואם משהו עדיין חסר תמיד ניתן להיכנס לבית הקולנוע הקרוב (רצוי לאחד מארמונות הקולנוע הענקיים שעדיין קיימים שם) ולצפות בסרט, רצוי קליפורני.

    עדיין זכורה לי החוויה שעברתי בסוף שנות התשעים אז לקחו אותי חברים מקומיים לצפות ב”וולקנו” – סרט אסונות זניח שיצא באותה תקופה. הסרט, המספר על הר געש המתפרץ במרכז לוס אנג’לס, החריב כל חלקה טובה ברחבי העיר. חלק מהן כאלה שרק נהגנו דרכן דקות ספורות קודם לכן. החוויה היתה הזויה, במיוחד כשהקהל באולם הריע ארוכות בכל פעם שהלבה התפרצה והרסה מקום מוכר נוסף. מעניין אם הקהל התל אביבי היה מגיב באותו אופן לסרט אסונות שמחריב חלקים נרחבים מתל אביב?

  7. רון 15 יולי 2007 ב - 10:04 קישור ישיר

    גם שניצר וגם אורי קליין מתפעלים הבוקר עד מאד מהסרט הישראלי “וסרמיל”. כנראה שהם לא כל כך שונאים קולנוע ישראלי רווה…
    אגב, את “החוב” שניצר מגדיר כסרט נורא וכ”עלוב השנה”. (: אולי צריך לחשוב על מקבילה מקומית לפרס ראזי, פרס לסרט הגרוע, מגוחך, נלעג של השנה. בקטגוריה הזאת “החוב” היה מנצח בגדול.

  8. דני 15 יולי 2007 ב - 10:47 קישור ישיר

    לרון – אל תהיה כל כך בטוח בזה!

    בקשר ל”טרנספורמרס” – נורא ואיום!
    סרט גרוע להפליא,
    אבל מצליח איכשהו להיות מהנה,
    אז בקיצור, הסרט הוא “חרא מהנה”.

    רוה לדני: אתה מתחיל לחזור על עצמך. זה השלב בו עליי להמליץ לך על פתיחת בלוג משלך.

  9. איתן 15 יולי 2007 ב - 11:09 קישור ישיר

    היי סטיבי,

    כבר כמה זמן לא הזכרנו את ה”סימפסונס”.

    ארין ברוקוביץ’ המקורית?

    http://www.lev.co.il/

  10. איתן 15 יולי 2007 ב - 11:10 קישור ישיר

    אופס… בקישור ללחוץ על חדשות, ועל הסימפסונים באמצע העמוד.

  11. רתם 15 יולי 2007 ב - 11:17 קישור ישיר

    לא מבין את ההשמצות המטורפות האלו, שהמבקרים המקומיים מרשים לעצמם. וזה לא שיאיר אינו חוטא בזה מדי פעם. בזמנו התווכחתי איתו כאן, כאשר טען ש”הבולשת חוקרת” ו”בסמה מוצ’ו” הם סרטים איומים. בעיניי, לא השניים הנ”ל, לא “החוב” ולא “זרים” אינם סרטים איומים. יש משהו טיפשי וחסר אחריות בלקרוא להם איומים, היות ובכל הסרטים האלה מרגישים חזון בימויי, כנות בעשייה וגם מיומנות טכנית סבירה ויותר. אם לא מתחברים לתוכן – זה כבר עניין של טעם אישי.
    בכל אופן, בעיניי ל”החוב” יש תסריט רע למדי, אבל הסרט עצמו עשוי היטב ולפעמים עובד ממש; “זרים” הוא סרט צעיר ורענן, שמשתמש בטכניקה קולנועית המשלבת אימפרוביזציה ומיומנות טכנית גבוהה. אישית, חשבתי שזה אחד הסרטים היותר מעניינים השנה.
    “ביקור התזמורת” הוא סרט שמבטיח בהתחלה יותר ממה שהוא מקיים בסופו של דבר. הפתיחה שלו היא סוג של מופת סוריאליסטי, שהזכירה לי את “שני אנשים וארון” של פולנסקי או סרטים של טאטי. אחר-כך זה נהייה קצת יותר “קראוד פליזר”, עם נגיעות רכות של קיטש. עדיין, סרט מקסים מקסים ואין ספק שסצנת ה”ציפור” היא גאונות צרופה.

  12. דני 15 יולי 2007 ב - 11:54 קישור ישיר

    דני לאורון: קראתי עכשיו את הביקורת שלך ל”רובוטריקים” והיא פשוט מעולה,
    כל מילה שכתובה שם נכונה.

    דני לרוה: אני מבין רמזים יאיר,
    אם אתה לא רוצה אותי כאן אז אין שום בעיה.
    רק תגיד ואני הולך! 🙁

    רוה לדני: אני לא עוסק ברמזים. הכל די גלוי. אתה מוזמן להישאר כמה שאתה רוצה. אבל בתור מי שמשתדל לקרוא את כל התגובות באתר, אני מפנה את תשומת ליבך: הן חוזרות על עצמן. אם כבר כתבת שהרובוטריקים זה חרא מהנה אתה יכול לקחת כמובן מאליו שהתזה הזאת נקלטה. לאו דווקט הובנה, אבל נקלטה. המשך הלאה משם.

  13. דני 15 יולי 2007 ב - 12:12 קישור ישיר

    דני לאורון (2): אני גם שמח כי אתה הראשון שקורא לשעיה להבף בשמו האמיתי.

  14. דני 15 יולי 2007 ב - 12:27 קישור ישיר

    דני לאורון (3): יואו, כשאני קורא את הביקורת שלך אורון, אני ממש מרגישש כיאלו אני קורא משהו שאני כתבתי, כל הדברים שרשמת בביקורת שלך הם בדיוק אותם הדברים שאני הרגשתי!

    אבל אתה טועה אורון שהמעריצים מתמוגגים מהסרט הזה,
    שמעתי שרוב המעריצים שנאו את הסרט הזה ושלחו למייקל איומים.

  15. רותם 15 יולי 2007 ב - 12:34 קישור ישיר

    לגבי אחריות המבקרים שרתם טען (זה לא אני):
    כל ביקורת היא עניין של טעם אישי, ואם מבקר יהיה הכי גדול או הכי קטן כותב על סרט שהוא איום כי לדעתו השלם גרוע יותר מהחלקים הטובים, אז מה הבעיה?
    אם כתוב שהעלילה גרועה והיכולת טכנית טובה – אז מי שחשוב לו המרכיב הראשון ימנע, ומי שחשוב לו יותר היכולת הטכנית לא ירתע.
    זה חלק מתפקידו של מבקר הקולנוע.
    בלי קשר לעובדה שכעמט ואין סרט שלא מורגשת בו כנות בעשייה וחזון בימוי – בלי שני אלו קשה לעשות סרט.

  16. יוני בינרט 15 יולי 2007 ב - 14:15 קישור ישיר

    יאיר טעות בידך. גם אתה וגם רותם תוכלו לראות את Los Angeles Playes Itself כיוון שהוא קיים באוזן השלישית וגם נמצא שם זה זמן מה.

    רוה ליוני: תודה, בהחלט ארוץ לחפש. אבל נכון להיום אחרי הצהריים אנשי האוזן לא היו מודעים לכך שהסרט נמצא אצלם, או שאי פעם יצא בדי.וי.די.

  17. רתם 15 יולי 2007 ב - 14:44 קישור ישיר

    רתם לרותם –

    אין ספק שיש זכות למבקרים לכתוב מה שהם רוצים, גם אם זה בוטה ומעליב (היות וגם אני מתפרנס חלק מהזמן מביקורות מעליבות, מי כמוני יודע). מצד שני, הקטילה הספציפית הזאת גורמת לי להעריך פחות את המבקרים הספציפיים האלה, כי לדעתי הם פשוט טועים.
    כשאני רואה סרט, שבעיניי הוא טוב או לכל הפחות מעניין, בעוד שמישהו אחר חושב שהוא איום ונורא, אין לי ברירה אלא לחשוב שטעמו של המבקר לא מספיק טוב. מצד שני, יכול להיות שדווקא אני טועה. ויכוח לגיטימי.
    בכל הנוגע לקולנוע ישראלי, אני עדיין טוען שצריך להתנהל כאן בזהירות רבה יותר מאשר במקרים אחרים. אני לא מדבר על להיות סלחניים יותר, אבל אולי כן לתת לסרט יותר צ’אנס ולא לפטור אותו באותה קלות שאנחנו פוטרים סרט אמריקאי או צרפתי. תחשבו מה היה קורה, נגיד, אם פיצ’חדזה היה לוקח קשה את הביקורת של יאיר על “בסמה מוצ’ו” ומפסיק לעשות סרטים. אז היינו מפסידים את “שנת אפס”, אחד הסרטים הטובים שנעשו כאן בשנים האחרונות, גם לדעת יאיר…

  18. giton 15 יולי 2007 ב - 15:59 קישור ישיר

    it’s a baaaad movie.
    no brain,no story,no human beings…

    Raveh to giton: in cinema brain, story and human beings are highly over-rated

  19. אורון 15 יולי 2007 ב - 16:42 קישור ישיר

    הערה לכל גולשי הבלוג: אל תעשו מה שאני עשיתי, ותחיו בלי אינטרנט שלושה ימים. אחרת, תאלצו לבלות שעות ארוכות בקריאת כל הפוסטים והתגובות שפספסתם…
    וכעת אני יכול גם להגיב קצת בעצמי.

    דני- תודה על המחמאות… יוצא שעל כל 1000 תגובות נאצה בעכבר, אני זוכה לאחת אוהדת, ומרגיש שזה שווה לי. בעניין ה”מעריצים”, כרגיל בארה”ב ישנן כל סוגי הקיצונות, אבל הרוב הגדול שלהם קיבל בהבנה את הסרט. וגם כאן בארץ שמעתי בעיקר על תגובות מפרגנות, כולל הביקורת של יאיר (ותודה על ההתחשבות באלרגים לעיתונים), שכן מצא את רובוטריקים סרט קיץ מהנה (אבל את שודדי 3, הוא לא סבל…)
    אגב, בעכבר יש ביקורת קונטרה לזו שלי, מאת אדם אבולעפיה מעיתון העיר. לינקקתי אליו, ולא אל עצמי, כי הוא גם כותב טוב ממני, וגם כי עייפתי מהדיון על הרובוטריקים האלה. אלוהים יודע כמה רציתי לאהוב אותו ולכתוב שהוא סרט הקיץ המושלם. אבל הוא לא. דני, האמן ליאיר שאומר שאין צורך לחזור על עצמך, ובוא נרד מהסרט הזה כבר. הוא לא שווה בעיניי שעות של דיונים.

  20. רותם 15 יולי 2007 ב - 17:00 קישור ישיר

    ליוני: בתור בן אדם שלא אוהב לטעות, אני ממש אשמח לדעת שיש את הסרט הנ”ל באוזן, אבל אחרי שקראתי את דבריך חיפשתי שוב, ולא מצאתי. ממש אודה לך מאד אם תאיר את עיני.

    ורק למען הצלת כבודי העצמי: זה שכתבתי שהיה אותו בפסטיבל לא סותר את מה שכתבת, שכן כמו “קונטרול” בדיוק, יש סרטים שלראות על מסך ביתי (יהיה גודלו אשר יהיה) זה פשוט לא אותו הדבר. חווית הצפייה ואיך שהמסך מרתק אותך הם מעל ומעבר למה שאני חושב שהטלויזיה יכולה להציע.
    כמו כן החויה של לבוא לפסטיבל לסרט עלום, של במאי עלום וליפול על פנינה (כך לפחות היה עבורי עם הסרט, יכול להיות שהוא היה בבאז או עטור שבחים, אני לא שמעתי עליו דבר), זה משהו יקר מפז.

    ורתם: אני נוטה להסכים לחצי השני שלך, החצי הראשון הוא די מוזר. אני גם מאמין שיש לתת יחס יותר מעמיק ובוחן בשבע עיניים לסרט ישראלי. אולי לעדן את המילים הנבחרות, אבל לא להפשיע על השיפוט.
    ואין מה לעשות, בסמה מוצ’ו הוא פשוט לא סרט טוב, הוא נורא ומביך. והיה מגיע לו את כל הגינויים שהוא קיבל בדיוק כפי ש”שנת אפס” היה צריך לקבל את כל השבחים שהוא קיבל.

  21. דני 15 יולי 2007 ב - 18:10 קישור ישיר

    דני לאורון: אני מסכים איתך לגמרי!
    אבל באמת נורא מוזר לי שאת ה”רובוטריקים” יאיר אהב,
    ואת “שודדי 3” הוא לא!

    לפי דעתי “שודדי 3″ הוא סרט הקיץ המושלם,
    התלונה של יאיר עליו הייתה שלא קורה בו כלום (!),
    למה, וב”רובוטריקים” קורה משהו?!
    טוב… אולי כן קורה, אבל אי אפשר לראות מה! 😀

    דני ליאיר: אני מבטיח שאני אשתדל לא לחזור על עצמי יותר! 😉

  22. יואב 15 יולי 2007 ב - 19:00 קישור ישיר

    אני שמח לראות שרון ידידינו חזר למסורת ההשמצות כנגד “החוב”. שוב רון, מיותר לציין שאת דעותיך אינך מסתיר ואתה כל כך יהיר לחשוב שהן משרתות אותך ומאירות את אישיותך באור חיובי. אז לבריאות רון. תמשיך להרשים אותנו בניתוחים הבהחלט מנומקים שלך של הקולנוע הישראלי, הבינלאומי ואולטרא גלאקטי.

  23. מיכל 15 יולי 2007 ב - 19:53 קישור ישיר

    בתור ילדה שגדלה על הסדרה, הצלחתי להנות מהסרט, כשלטעמי קטעי הפעולה היו הנקודה החזקה ביותר, בעוד המלל והאקספוזיציה הארוכה רק הפריעו לי להנות מהאקשן.
    היה מהיר, לפעמים לא הבנתי מי מפרק את מי, אבל בכללי סצנות המרדפים והמכות היו לא רעות בכלל, והאנדרנלין הצטרף לזרימת גלגל העין.

    כששני רובוטים ענקיים מתווכחים ביניהם אם באמת שווה להציל את המין האנושי, בא לי לבקש מהם להיות בשקט ולהרביץ עם רגש.

    וגם לא היה את השיר פתיחה בשום מקום, שזה חבל, כי למיטב זכרוני הוא לא היה רע בכלל.

  24. מיכל 15 יולי 2007 ב - 20:05 קישור ישיר

    התנצלות על העלגות והשימוש המוגזם בשורש כ.ל.ל.

    ומסקנתי הסופית היא שאני מסכימה עם הביקורת באופן כללי 🙂

  25. יוני בינרט 15 יולי 2007 ב - 21:47 קישור ישיר

    יאיר ורותם: אני זוכר באופן חד משמעי את קיומו של הסרט באוזן, אפילו את העטיפה שלו. ייתכן שהוא הורד מהמדפים כיוון שעניין הזכויות אכן לא נפתר? לא הספקתי היום, אבל מחר אלך לבדוק.

  26. היפנית 15 יולי 2007 ב - 23:00 קישור ישיר

    בניגוד לדבריו של יוני על לוס אנג’לס פלייס איטסלף, הסרט לא מופיע באתר של האוזן.

  27. עידו 16 יולי 2007 ב - 5:55 קישור ישיר

    יאיר,

    אם אנחנו עדיין בעינייני פוליצרסקופ, אשמח להציע את המועמדות של אהרון קשלס והביקורת הנפלאה שלו לרובוטריקים.

    בד”כ אני חושב שבאמת אי אפשר להתחרות בכתיבה המבריקה של שניצר (במיוחד אחרי שבעל בלוג מסוים זנח את פורמט הביקורות הארוכות…) ולמרות שמעולם לא נמשכתי מדי לכתיבתו, קשלס כתב ביקורת (הגם שאינה מנסה להיות מתוחכמת בכל פיסקה) מצחיקה, מושחזת ומאוד מדויקת.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3425568,00.html

  28. אורון 16 יולי 2007 ב - 13:30 קישור ישיר

    מיכל, אל לך להתנצל על עילגות מכל סוג, אלא אם את מוכנה לחלוק איתי את תפקיד המתנצל/ת העילג/ת. כל עוד אני חי ומגיב, תמיד תוכלי לסמוך עליי שאספק את ההתנסחויות המגומגמות ביותר 🙂
    ועכשיו, נשאבתי חזרה לדיון על סרט שאתמול החלטתי להפסיק לדון בו…
    אז אם אכן גדלת על הסדרה המקורית, הדיבורים של פריים ומגטרון בזמן שהם הולמים זה בזה, דווקא היו צריכים לקסום לך. הרי קל מאוד לפטפט בזמן קרב, כאשר אין לך צורך להתנשף.
    ובעניין שיר הפתיחה אני מסכים, הוא חסר. אפילו את הגרסה האייטיזית הייתי שמח לשמוע. וכאן אפסיק לדבר פן יעוטו עליי מאזיני המיקס-טייפ שהכין יאיר, ויענו אותי לנצח על-ידי שמיעה מחזורית של טירס פור פירס…

    עידו- כשאתה אומר ביקורת מדוייקת, אני מניח שאינך מתכוון לדיוקים עובדתיים. עצם העובדה שקשלס בחר להתייחס לרובוטריקים בשמותיהם העבריים, פוסלת אותו טכנית בעיניי. שלא לדבר על ההערה הצינית שלו לגבי שמו של הגיבור האנושי של הסרט, וויטוויקי, שמראה פשוט על חוסר בקיאות. וויטוויקי היה השם גם בסדרה המקורית, והירידות הבלתי פוסקות על שמו במהלך הסרט, הבהירו זאת גם למי שלא ראה מעולם את הסדרה.

  29. מואיz הקטן 16 יולי 2007 ב - 14:29 קישור ישיר

    לפסול מבקר כי הוא משתמש בשמות העבריים של הדמויות?
    אתה חי בישראל אתה יודע

    ביקורת מצוינת לטעמי. ולגבי הוויטוויקי. שטויות. רק על הרובוטריקלי קורקט ופסקת הסיום הייתי נותן לו פוליצרסקופ

  30. דני 16 יולי 2007 ב - 18:31 קישור ישיר

    דני לאורון: והנה – שוב אתה מקדים אותי ומוציא לי את המילים מהפה,
    בדיוק רציתי לכתוב את מה שאתה כתבת,
    כנראה שקשלס לא צפה בסידרה המקורית,
    אחרת הוא לא היה יורד על שמו של הגיבור (שעיה להבף), וטועה בעוד כמה דברים.

    ונורא מעצבן אותי שהוא קורא לסטיבן ספילברג סטיבן שפילברג, ולשעיה להבף שייה לבוף.
    בתור מבקר הייתי מצפה ממנו לדעת את השמות הנכונים שלהם.

  31. רותם 16 יולי 2007 ב - 18:33 קישור ישיר

    אני לא חסיד של וויכוחים על שמות, אבל אם לתרגם כבר, אז שיהיה מדויק – ודבור זה לא Bumblebee.
    כמו כן, וויטוויקי זה לא שטויות. אם הוא יורד על שם, ולא יודע שיש לו משמעות, אז זה פוגע באיכות הביקורת. לא משהו תהומי שעליו יש לפטר את הכותב ולשלול את הרשיון שלו, אבל אם יש מדד לביקורות טובות יותר ופחות – זה מוריד נקודות.
    ודווקא מכל הפסקאות, פסקת הסיום היא תמוהה בעיני- מה קשור שזה קומדית נעורים ולא סרט אקשן? סרט הוא סרט הוא סרט, לא משנה לאיזו רובריקה הוא נכנס.
    אני גם לא מבין מה הבעיה שאין רובוטריקים בסרט הנושא את השם הזה. מישהו ראה פיל באלפנט? 🙂

  32. אורון 16 יולי 2007 ב - 19:19 קישור ישיר

    מואיz הקטן- קצת קשה לי לקבל ביקורת על חוסר תשומת הלב שלי לעובדה שאני חי בישראל, ממישהו שכותב את שמו בעזרת האות ה-23 באלפבית העברי.
    בנוגע לדעתי, מסתבר שגם רותם ודני, שחיים בישראל, חושבים כמוני.
    אבל אתה יודע מה? אף אחד מאיתנו לא מעניק פוליצרסקופים, ולבקר מבקרים אחרים זה ממש לא התפקיד שלי. לא פקפקתי במצויינות של הביקורות לדעתך, רק הערתי שמדוייקת מבחינת עובדות, היא לא.

  33. סטיבי 17 יולי 2007 ב - 1:51 קישור ישיר

    רותם, היה פיל, הוא פשוט היה וירטואלי או בדיוק מחוץ לפריים.
    לגבי הרובריקה: בטח שזה משנה, לקוראים ולצופים, שמצפים לסרט אקשן וזה לא מה שהם יקבלו ע”פ הביקורת הזו.

    לגבי כל הדקדוקים וההערות: נו, באמת. זו הבעיה? שמות עבריים? דרך כתיבת שם שעוד אין לו ממש דרך כתיבה קבועה בעברית (רק תראו בכמה דרכים השם נכתב פה בבלוג ביומיים האחרונים)? אני ידועה כאחת שאי דיוקים דפוסיים מציקים לה, ובכל זאת, זה לא שייך לתוכן. נראה לי שההערה הצינית לא הובנה כראוי (ירידה על השם לא מעידה על כך שהכותב לא ידע שזה השם המקורי אלא רק על זה שהשם מעפן). כמדומני צריך להחזיר את הדיון על הסרט לרמות של מה שיש בסרט עצמו ולא ויכוחי הגיה בתוך כתבה מסוימת. לא חקרתי את העניין לעומק אבל אני די בטוחה שלמרות אהבתי המוצהרת לסדרה, כל הכותבים המעורבים זוכרים את הרובוטריקים יותר טוב ממני (השם האנושי היחיד שאני זוכרת משם הוא ספייק, ול-bumblebee קראו בעברית דבור גם אז לפני שנים רבות, ולמעשה אין לזה תרגום מדויק עממי, כי זה לא דבורה וגם לא צירעה), ואפשר להתדיין על השוואות מול הסדרה או כסרט אקשן חסר “היסטוריה”, אבל שוב, ירידת הדיון לפרטי ההגיה ספציפיים נראית לי כמפספסת את הפואנטה. או שאני פספסתי את הפואנטה. אפשר גם לדבר על הביקורת, איך שהיא כתובה ומה שכתוב בה, אבל זה לא נראה לי דיון פרודוקטיבי כשמתמקדים בדברים שהתמקדו בהם בתגובות האחרונות (לא כולל מואיz).

    לגבי דברים שהתכוונתי לכתוב ושכחתי או כל משפט עילג בכתוב לעיל: מה אתם רוצים, 2 בלילה.

    לגבי טעויות: כולם טועים. גם המבקר הנ”ל, גם המבקר בעל בלוג זה, גם מבקרים ותיקים ומנוסים, ובוודאי כותבת תגובה זו.

    לגבי הסרט: לא ראיתי 🙂
    אבל יש לי סקופ שקשור לכל הדיון הזה!! התרגשות עזה בקרב הקהל!
    טוב, אז לא בדיוק סקופ.
    לילה טוב.

  34. סטיבי 17 יולי 2007 ב - 2:05 קישור ישיר

    וכשאמרתי “גם מבקרים”, התכוונתי “גם שאר המבקרים”, כמובן 🙂

  35. עידו 17 יולי 2007 ב - 4:36 קישור ישיר

    טוב, ראיתי את התגובות לתגובה שלי, והתכוונתי לענות כשאני חוזר מהעבודה (האנטישמים לא מוכנים להתקין לי עברית במחשב! וגם לא מסנג’ר.) אבל פרקליטתי לעתיד סטיבי הוציאה לי את כל המילים מהפה, וענתה בצורה הרבה יותר מוצלחת (וחיננית) מהתגובה שאני ודאי הייתי מפרסם.

    אבל בכל זאת… אני לא מבין מה השנאה העצמית הזאת שלכם נגד שימוש במילים עבריות. מצחיק שכל אלה שמנסים להיות סופיסטיקייטד, מתגלים כהכי פרובינציילים.

    אולי הביקורות של מבקר זה או אחר “פסולות טכנית” כי הוא השתמש במילה רובוטריקים ולא בטרנספורמרס, דיספטקונס או אוטובטס? איפה בדיוק עובר הגבול?

    וכל התגובות – תסלחו לי – האנאליות האלו: הוא לא יודע מי זה וויטוויקי! הוא קורה לבמבלבי דבור! הוא כותב ביקורת בעברית!

    אולי נרגע מעט (רגע לפני שנעבור לפורום זה או אחר להתווכח מי יותר מוצלח: קירק או פיקארד)?

    אמנם יש פה איזה מגיב שאוהב! מאד! להשתמש! בסימני! קריאה! ונוטה! לרגוש! אבל לו לפחות אפשר לסלוח, כי בטח נגמרו לו כבר כל חוברות העבודה שהוא קיבל לחופש הגדול, והוא משתעמם. אבל הייתי מצפה מחבורה של אנשים אינטילגנטים (ופה אני לא ציני) שיתרכזו בעיקר ולא בזוטות שאמורות להסעיר את חברי מועדון D&D של ח’ ראשונה.

    הביקורת של קישלס, מה לעשות, מאוד מוצלחת כי היא מזהה בדיוק רב מה עובד ומה לא עובד, היא מצחיקה, והיא משלבת סיפור על המותג מייקל ביי לצד הביקורת העניינית.

    אם אתם רוצים להתווכח על הטענה הזאת – בכיף. אבל התפלפלות זועפת ששפילברג צריך להיות ספילברג וכו’, אני משאיר לאלה שזהו עולמם הרוחני.

  36. רותם 17 יולי 2007 ב - 7:07 קישור ישיר

    פיקרד, ברור.
    איזו שאלה מגוחכת 🙂

  37. רותם 17 יולי 2007 ב - 7:21 קישור ישיר

    אה וכן, הביקורת ההיא טובה, אפילו טובה מאד.
    והתהיה שלי לגבי הז’אנר היא לא כל כך קשורה לאיכות הביקורת (כל הדיון הזה, מוזר מאד בעיני. אבל אם כבר להגיד שמישהו מדויק, כדי להעמיד את המצהיר על כך על אי דיוקו. כשקראתי את הביקורת זה לא מה שהפריע לי להנות ממנה) אבל היא מעלה תהיה כללית יותר:
    האם ביקורת אמורה להיות המלצה לקהל או להיות סוג של אימרה על הסרט?
    אני משער שהתשובה היא שבמצב אידאלי זה היה התשובה השנייה אבל החיים באקלים התרבותי של ישראל הופך אותו לראשון.
    פעם שמעתי את דובדבני אומר שבארץ אין ביקורות, אלא יותר המלצות. בכך שביקורת (קרי, לא זאת הספציפית) מנסה לתת תשובה לקוראים, היא נהית crowd pleaser.
    אני חושב, שלגבי לפחות, זה לא משנה אם באתי לסרט מד”ב וקיבלתי דרמה פסיכולוגית, זה לא ישנה את חווית הצפיה ואת הערכתי לסרט.
    אני חושב שאורון אמר את זה כאן על Knocked Up שהיא לוקחת את הקומדיה הרומנטית והופכת אותו מז’אנר נשי לגברי (או משהו דומה). אבל נראה, שדווקא זה הפך את הסרט לטוב יותר. נראה שכל חלוקת הז’אנרים זה אולי משהו שמתאים לאולפנים או לצרפתים משועמים, אבל בסופו של דבר, היא לא אמורה להגיד על סרט דבר. אולי בגלל זה רבים לא אהבו את הסרט? כי הוא לא בדיוק סרט פעולה (אם כי רבים אומרים בזמן שהוא סרט פעולה הוא גם לא עושה את זה טוב, וזה כבר משהו אחר.)
    טוב, גם לי מתחיל להמאס מהסרט הזה, או לפחות מלדבר עליו. כמה חבל שאני ב-3 שבועות של המנעות מסרטים עקב מבחנים.

  38. סטיבי 17 יולי 2007 ב - 10:11 קישור ישיר

    אני מסכימה לגבי פיקארד, כל עוד אנחנו נשארים בתחום הדמויות, כי ברור לכל ששאטנר (מלך) מוצלח מסטיוארט (לא כשחקן, כמובן, אלא כטיפוס). וזה רק כי היה לפיקארד יותר זמן, תקציב ואווירה טלוויזיונית להתפתח.

  39. אורון 17 יולי 2007 ב - 13:16 קישור ישיר

    שיעזרו לי כל אלוהיי חוסר ההבנה, איזה בלאגן עשיתי פה, ואיך סטה הדיון לפסים שכאלה. אנסה לסדר ולנסח את עצמי בבהירות לשם שינוי:
    ההערה שלי לגבי השימוש בשמות העבריים, היא הכי ציניות של ח’3 שהצלחתי להעלות על דעתי. אין לי מושג איך אפשר להאשים אותי בשל כך בשנאה של השפה העברית. אני מת על השפה העברית.
    יכול להיות שאני צריך להתחיל ולהדביק סמיילי מחייך אחרי כל משפט לא סופר-רציני שאני כותב. אבל אז התגובות שלי יהיו צהובות מאוד…

    עידו- הוצאת את דבריי מהקשרם ומפרופורציות. אין ספק שהביקורת של קשלס כתובה היטב, ופסקת הפתיחה היצירתית שלו אפילו מעוררת קנאה. סתם ציינתי מה הפריע *לי* בה, ומסתבר שזה הפריע גם לעוד אנשים. ולמרות הסנגוריה של סטיבי (שעוד נגיע אליה בהמשך), לא תוכל לשכנע אותי שקשלס הכיר את וויטוויקי מהסדרה, לפחות לא מהניסוח הספציפי שלו. ושוב, אין לכך חשיבות עצומה והרת גורל כפי שהוליד הדיון הזה. לא עשיתי זאת כדי לפסול את מועמדות הביקורת לפרס הפוליצרסקופ של יאיר (כבודו במקומו), או כדי להתחיל עוד וויכוח בקשר לכתיבה נכונה של שמות לועזיים.

    סטיבי- אם את, דוגמה ומופת לכתיבת תגובות בבלוגים באשר הם וממציאת פטנט “הלינק העליון”, מצטרפת לאופנה החדשה ומתנצלת על עילגותך – לא נותר לי אלא לשתוק לנצח. ולפני שיפתחו כאן כולם בצהלות שמחה, אומר רק עוד דבר אחד:
    זה פיקארד, בלי שום ספק 🙂


השאירו תגובה