21 פברואר 2011 | 15:30 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"בלו ולנטיין", ביקורת

blue_valentine



סרט יפה, “בלו ולנטיין”. ולא, אל תבלבלו עם התקליט של טום ווייטס. ובכלל, הסרט הזה הוא קצת כמו בלדת רוקנרול מחוספסת. הוא יוצא בסוף השבוע בארץ. הנה הביקורת שלי עליו.



פורסם ב”פנאי פלוס”, 16.2.2011



אם מישהו כאן קורא את הטקסטים האלה בקביעות יתכן והוא כבר הבחין בהעדפות הטעם שלי. באופן כללי זה הולך ככה: אם זה סרט עם תסריט מושחז ומדויק, רצוי עם הרבה הומור (וחלליות), וצילום מושקע, יש סיכוי שאהיה בעדו. אם זה סרט מחוספס מאוד, עם צילום כעור וסיטואציות שמנסות להיראות “מהחיים”, יש סיכוי שהסרט יעצבן אותי. אני מעדיף שהחיים ישארו מוסתרים בקולנוע. אני גם מאמין שהאמיתות הגדולות ביותר באמנות – או לפחות האמיתות שהכי מדברות אלי – הן אלה שמגיעות מוסתרות היטב מתחת לעלילה שנדמה שאינה קשורה כלל ל”חיים”, אלא יותר לפנטזיה. על פי קווי המתאר הכלליים האלה, הייתי צריך די לשנוא את “בלו ולנטיין” – סרט שהשחקנים בו מרבים לאלתר, הצילום דל תקציב, והגישה לחיים מרירה למדי.

 

אז איך קרה שחיבבתי את “בלו ולנטיין”? יש כמה סיבות. ראשית, פתיחת הסרט. דקות ארוכות בפתיחת הסרט אנחנו מלווים את החיים של דין ושל סינדי, זוג נשוי, ונוצר שם משולש רומנטי של ממש: הוא והיא והמצלמה. בזכות משחק עדין וטבעי של ראיין גוסלינג ומישל וויליאמס (המועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט) והצילום הנפלא של אנדריי פארח (צלם אמריקאי ממוצא אוקריאני/הודי שהוא גם הצלם הקבוע של ריאן פלק בסרטיו, מאז “חצי נלסון”, גם הוא סרט עצמאי עם ריאן גוסלינג). בכל סצינה, פארח מנסה להעביר את הרגש באמצעות תנועה ותאורה. בפתיחה, בשלב שבו הכל עדיין בסדר ואנחנו חוזים בפורטרט כמעט פסטורלי של חיי משפחה וקשר בין אב, אם ובתם, השימוש של פארח באור השמש יוצר תחושה חמימה ועדינה של צילומי מגזין. בהמשך הצבעוניות תשתנה, וגם כמות הרעידות. וגם הקשר יתחיל להתערער.

 

“בלו ולנטיין” של דרק סיאנפראנס, במאי שמגיע מעולם הקולנוע הניסיוני, נע על שני צירי זמן. ההווה של הסרט מתעד את רגעי המשבר בחיי הנישואים של זוג פוטוגני מאוד. אבל אחרי שלמדנו להכיר אותם, אחנו חוזרים אחורה בזמן אל הרגע שבו הם הכירו. כל מה שמתערער בהווה, נעוץ במה שקרה בעבר. ולמרות שאני נוטה לסלוד מסרטים בהם הבמאי מאפשר לשחקניו לאלתר, אני חייב להגיד שהבילוי המשותף במחיצת וויליאמס וגוסלינג היה ברובו נעים מאוד, וגם צורב. מדובר בשני שחקנים כריזמטיים, שלא מביכים כשהם מנסים לייצר רגעי ספונטניות לא כתובים.

 

אבל כאן גם מגיעים רגעי החולשה: כי בחצי השני של הסרט, כשכל הברגים בזוגיות מתחילים להתרופף והרגיסטרים בקולם של בני הזוג מתחיל לעלות, קשה שלא להתחיל ולהפנות מבט הצידה במבוכה, כאילו נקלענו לסלון ביתם של זוג חברים שמתחילים לריב ולהציק זה לזו מול עינינו. כאן הסרט קורס חזרה אל מחוזות הריאליזם, מוותר על פיוט, ונותן לשחקניו להיות קולניים. הם נותרים אמינים, אבל החוויה מתחילה להיות לא נעימה.

 

אבל סיאנפראנס עושה גם מהלך מעניין. הוא מציג את רוב הסרט מנקודת מבטה של האשה, זו שיש לה חלומות ולב רחב, והגבר תמיד נראה לנו קצת בטלן ועצלן יותר. אבל ככל שהסרט נמשך אנחנו מתחילים להבין שזו דווקא הדמות הנשית שעשויה להיות החוליה החלשה בקשר הזה ודווקא הוא רומנטיקן חסר תקנה (ומי יודע, אולי הבמאי סוגר כאן חשבונות עם בנות הזוג שלו. האם זה רלוונטי להזכיר בשלב הזה שהבמאי והשחקן הראשי שלו נורא דומים זה לזה?). ולרגעים הדמות שלה (וגם מדי פעם שלו) מתחילה לעלות לנו על העצבים. ניסיתי ללכת עם זה, להבין שלשם כולם חותרים, להראות לנו איך אנשים שכה חיבבנו לפני רגע, מגיעים למצב שבו הם עולים זה על עצבי זו, ובכל זאת, זה המקום שבו התגעגעתי לעידון של הפתיחה. אבל גם אם בסוף גם לנו קצת מתחשק להטיח בהם חפצים, “בלו ולנטיין” נותר אחד הפורטרטים העצובים ביותר על התפוררותה של זוגיות, לפחות מאז החומצה הקולנועית של “חלון פנורמי”.

 

 

נ.ב:

 

זו היתה שנה לא רעה לסקס במקלחת עבור ריאן גוסלינג. תחילה הוא עשה את זה עם קירסטן דאנסט ב”כל הדברים הטובים”, ועכשיו עם מישל וויליאמס ב”בלו ולנטיין”. אגב, הסקס ב”בלו ולנטיין” – ובייחוד סצינה של סקס אוראלי – גרם ל-MPAA, גוף הפיקוח האמריקאי על סרטי הקולנוע מטעם האולפנים, להעניק לסרט סיווג למבוגרים בלבד, ורק אחרי ערעור של מפיץ הסרט, הסיווג המחמיר בוטל והוחלף בסיווג מתון יותר.

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"בלו ולנטיין", ביקורת”

  1. רון 21 פברואר 2011 ב - 16:15 קישור ישיר

    ביקורת מקסימה לסרט מופתי.
    אני מגדיר אותו כקסווטס פוגש את שמש נצחית ואת תמונות מחיי נישואים.
    אגב, את מה שאתה פירשת כבעייתיות של החלק השני אני ראיתי כביטוי לכישרון של הבמאי והשחקנים – התחושה הבאמת לא נעימה שאנחנו מציצים לסלון שלהם.
    והטוויסט של להציג את האישה ככלבה בסוף הסרט הוא אכן גאוני.
    מעניין אותי אם הסרט הזה יצליח בארץ.

  2. דארק ולנטיין 24 פברואר 2011 ב - 8:40 קישור ישיר

    אהבתי את הסרט מאוד ואכן מהאמצע הרגשתי מאוד לא נח.
    יש לי שאלה קצת מביכה אבל בכל זאת,אפרופו סקס
    למה היא כל כך כעסה על החבר הקודם שלה? כי הוא גמר לפניה? או שהחמצתי משהו נוסף?
    היא תיכוניסטית אבל בן כמה הוא לדעתך?
    הרהרתי הרבה במה בעצם קרה שם? הוא התחיל לעלות לה על העצבים? לא סבלה את קירבתו יותר? מה? סתם ככה?הוא מדהים עם הילדה דרך אגב. זה שהוא רק צבעי שקצת שותה? התסכול שלה שלא למדה רפואה? אותי הרג שהיא התחילה בגיל 13 ובתיכון היו לה כבר 20 פרטנרים לשעבר.
    שמת לב לזה? הזכיר קצת את ג’ונו לו?
    המנטליות הזאת של חלק מארה”ב לא להפיל,
    מפילה בסוף כל כך הרבה אמהות חד הוריות אומללות.
    והקטע שלו עם הזקן,מכמיר לב איך שהוא מטפל בו בלי להכיר אותו בכלל.
    גורם לך ישר להתאהב בו.

  3. רון 24 פברואר 2011 ב - 16:42 קישור ישיר

    ** ספוילר **
    תשובה לדארק ולנטיין:

    היא כעסה על החבר שלה כי הוא גמר לה בפנים. ולכן היא נכנסה להריון. ושמרה את התינוק.

  4. דארק ולנטיין 24 פברואר 2011 ב - 23:52 קישור ישיר

    לפעמים אני סתומה.
    זאת היתה אחת הפעמים.
    תודה לך
    ושישאר ביננו…..

  5. ציבוקא 27 פברואר 2011 ב - 18:52 קישור ישיר

    סרט מצוין שנתן לי אגרוף בבטן. ריאן ומישל היו מצוינים והייתה ביניהם כימיה (וחוסר כימיה בהתאמה) מדהימה. מישל הייתה מצוינת ואני חושב שאם לא נטלי פורטמן היא בהחלט הייתה יכולה (וראויה) לקחת את האוסקר השנה.

    מומלץ בחום!

  6. נטלי 13 מרץ 2011 ב - 12:27 קישור ישיר

    אתמול ראיתי את הסרט אוני בטח לא אחת שתכנס יום למחרת בזמנה החופשי וטטרח לכתוב ביקורת אבל משהו בי עדיין לא מצליח להרגע בקיצור מדובר באחד הסרטים המדהימים ביותר אם לא הא חחח. סרט שצובט אותך במקומות הכואבים באמת,סרט שבעצם מראה את החיים כמו שהם ללא טיפת רחמים…המשחק של מישל וראיין פשוט אדיר וכ”כ אמין…מומלץ בחום !

  7. בתיה 17 מרץ 2011 ב - 22:48 קישור ישיר

    קפסולה מרוכזת. משחק מעולה צילום טוב סאונד מרתק בדקויות שקשה למצוא. עצוב לראות החמצה והתפוררות של סיפור אהבה קטן. נשאבתי לתוך ההתרחשות ושמחתי שהגעתי לקולנוע. סרט שחייבים לראות על מסך גדול ואולם חשוך. ב.מגל

  8. דמעה 23 אפריל 2011 ב - 10:25 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט אמש. גם אני נזכרתי ב”חלון פנורמי”. נקרעת מבפני כשאני רואה את מה מחוללת המציאות ואתצ נזקי הזמן. חשבתי לעצמי, שאם ככה נראית זוגיות כשהיא מעלה אבק וחולפות השנים והשגרה וההרגל נותנים אותותיהם – אז למה אנחנו כל כך שואפים להגיע לשם? לזוגיות, למשפחה. האם זה משהו שקשור בחברה האמריקאית – משהו בתפיסה שלהם ו -“זה לא קשור אלינו?”. אני בספק.
    אני לא התרשמתי שהיא יוצאת כלבה – היא בוחרת לחיות את חיה כמו שמכתיב לה ליבה, היא רוצה את ההזדמנות להיות מאושרת, ולא להסתפק בפתיתי זיכרון. שבת טובה.


השאירו תגובה