פורסם ב"פנאי פלוס", 23.3.2011

עוד אחד?! אולי די! ליסבת סלנדר הפכה בחצי השנה האחרונה מהדמות הכי מסקרנת לדמות הכי מייגעת בקולנוע. ותראו איזה פלא: אחרי שהגרסה הקולנועית השבדית ל"הנערה עם קעקוע הדרקון" הפכה ללהיט בינלאומי ענק, קרו שני דברים הפוכים: מצד אחד, נדמה שכל מה שקשור ל"קעקוע דרקון" רק נהיה חם יותר. נומי רפאס, השחקנית השבדית שמגלמת את סלנדר, זכתה למועמדות מפתיעה לפרסי הבאפט"א הבריטיים והפכה רשמית לכוכבת הוליוודית בפוטנציה כשלוהקה לתפקיד הראשי לסרט הבא של רידלי סקוט ול"שרלוק הולמס 2". אבל מצד שני, שני סרטי ההמשך רק הפכו את העלילה ליותר ויותר מאוסה, ואת הסרטים לפחות ופחות מצליחים. האמת, אני מתקשה להבין איך סדרת סרטים עם כתיבה כה מרושלת ודמויות כה חסרות חן הפכה ללהיט כה עצום. ואם בתום הסרט השלישי נשמתי לרווחה שהטרילוגיה הזאת נגמרה, פתאום הגיעה הבשורה שנמצא כתב יד לספר רביעי בסדרה. אני מניח שעוד סרט בסדרה הוא עניין של זמן (ועכשיו אני רק תוהה האם הכשרון העצום של דיוויד פינצ'ר וסטיב זייליאן יצליח להפוך את הסרטים השבדים הבינוניים לסדרת סרטים אמריקאים טובים, או שזה אבוד?).

ובעיקר, תוך כדי הצפייה בסרט השלישי, שעולה בארץ בסוף השבוע הקרוב, לא הצלחתי ממש להבין איך הגענו לכאן. בסרט הראשון התוודענו להאקרית בשם ליסבת סלנדר שמצטרפת לחוקר בשם מיכאל בלומקוויסט שחוקר איזו פרשיה עתיקה שמערבבת בין הון, שלטון ונאצים. וכשכבר חשבנו שסלנדר ובלומקוויסט הם מעין ווטסון ושרלוק הולמס לעידן הדיגיטלי הפוסט-ג'נדרי, מגיע הסרט השלישי שבו בעצם מתברר שכל קיומה של אותה סלנדר הוא סוג של קונספירציה עצומת מימדים שמגיעה עד לראשי הממשלות של שבדיה וברית המועצות בשנות השבעים. הלו?! לפני רגע היא היתה האקרית שנכנסה לסיפור באופן אקראי, ופתאום גורלה של המלחמה הקרה כולה מונח על כתפיה של סלנד כשהיתה בת 12? איבדתם אותי לגמרי.

ואם שני הסרטים הראשונים עוד ניסו להכניס לעלילה הקלושה איזשהו סגנון קולנועי כלשהו, הסרט השלישי כבר לא מסתיר בכלל את מקורותיו הטלוויזיוניים. וכך, בלי שאין ממש סגנון להביט בו, אנו נותרים עם הסיפור בלבד שמנתר מתפנית מופרכת אחת לשנייה. כשהתמיהה שלי על כך שהסדרה הזאת רק נהנית להתעלל בגיבורה שלה, ממשיכה גם כאן: אחרי שבפרק הראשון היא נאנסת ובפרק השני יורים בה, בפרק השלישי אנחנו רואים בתקריב איך מנסרים לה את הגולגולת ומחלצים את הקליע מהסרט הקודם שנעוץ בתוך רקמת המוח שלה. מקסים. תמיד רציתי להציץ אל מתחת לקרקפת של גיבורות הסרטים שאני רואה.

מה שכן, רק עכשיו באיחור קלטתי שהסרט הקודם, "הנערה ששיחקה באש", היה הומאז' ל"האימפריה מכה שנית", בו גילינו שהאיש הרע, שכל כולו רוע אחד אינסופי, הוא אביה של הגיבורה והוא מנסה לחסל אותה. זאת, אחרי שהוא כבר עלה באש בגללה כמה שנים לפני כן. בול סיפורו של דארת ויידר, לא? ובסרט השלישי, שמתחיל עם תקציר הפרק הקודם (ממש כמו סדרת טלוויזיה) אחת הדמויות אומרת לאחרת: "אבא של סלנדר ואחיה למחצה ניסו לרצוח אותה אז היא תקפה את אביה בגרזן". וואלה. ובזאת, הפרק השלישי הופך את הסרט השני למיותר.

ציוץ