09 אוגוסט 2007 | 17:43 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

האקדמיה הישראלית לקולנוע גאה להציג: ברדק

רציתי לקבל קצת פרטים מהאקדמיה הישראלית לקולנוע, לעשות קצת סדר. הפניתי למנכ”ל האקדמיה, אילנה שרון, כמה שאלות: כמה חברי אקדמיה יש? מתוכם לכמה יש זכות בחירה? מתוכם כמה הצביעו בפועל למועמדים? כמו כן: אם אכן יש סרט ישראלי שמבחינת תקנון האקדמיה האמריקאית אינו יכול להיות מועמד לאוסקר הזר, איך יבחר הסרט שיחליף אותו? ומי אחראי לבדוק את עמידת הסרטים בתקנון של האקדמיה האמריקאית? האם זו אחריות מפיקי הסרטים או אחריות האקדמיה? הנה תשובותיה:

– מספרם של חברי האקדמיה – 916
– מתוכם בעלי זכות הצבעה השנה – 770
– בהצבעה שהתקיימה הצביעו בפועל יותר ממחצית בעלי זכות ההצבעה.
– באחריות מפיק הסרט להצהיר בפני האקדמיה האמריקאית על עמידתו בדרישות תקנון האוסקר.
– האקדמיה הישראלית אחראית להליך הבחירה בלבד.
– במידה ויתברר בדיעבד, כי הסרט הנבחר אינו עומד בתקנון ונפסל ע”י האקדמיה האמריקאית יישלח הסרט שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר, במקום השני.

למותר לציין, שעדיין לא נבחר אף סרט (ההצבעה בסבב השני כלל עדיין לא החלה). ומתוך החמישיה המועמדת, כל אחד מהסרטים המועמדים יכול להיות הזוכה.

לפי כך, הסוגייה הנ”ל אינה עומדת על הפרק ובשלב זה, איננה רלוונטית.
כל מפיקי הסרטים המועמדים מודעים לדרישות התקנון האמריקאי ומבחינתם, הם עומדים בקריטריונים.

========

את שלל ההסתייגויות שלי מנוהלי הבחירה של האקדמיה הישראלית לקולנוע פרשתי בפעם הראשונה באופן מרוכז, מסודר ומפורט בדיוק השבוע לפני שלוש שנים בכתבת השער של “העיר” ב-5 באוגוסט 2004. עיקר טענותיי היו:
1) בשנה בה יש מעל עשרה סרטים, צריך לקיים הצבעה כפולה, הראשונה לצמצום הרשימה לחמישה מועמדים. השנייה לבחירת הזוכה מבין חמשת המועמדים. הסעיף הזה השנה מיושם.
2) יש לשנות את תקנון האקדמיה כך שיהיו זכאים להתמודד על פרס האקדמיה רק הסרטים שהופצו מסחרית בבתי קולנוע באותה שנה, ולא הסרטים שהופקו (וצריך לקבוע תנאים להפצה כזאת – מינימום זמן, מינימום מסכים, מינימום ערים, מינימום פרסום – כדי שלא ישובץ סרט לשבוע בבית גבריאל, רק כדי שיוכל להכריז “כשיר אני”).
התקנה הזאת גם תעלים מרשימת הסרטים המועמדים כ-2-3 סרטים קיקיוניים בשנה שממילא יגנזו. ובעיקר, תכריח את חברי האקדמיה להתמודד עם סרטים שזכו כבר לקבלת פנים מצד הקהל. שימו לב שבאופן עקבי זוכה הסרט שבזמן ההצבעה (לא בזמן הטקס) עוד לא יצא למסכים. התחושה היא שחברי האקדמיה בארץ בזים לסרטים שכבר הצליחו (אחרת אני לא מבין איך הפך “בופור” מהסרט הכי מפורגן באפריל, לסרט הכי נשכח באוגוסט), ורוצים להאמין שהצלחתו של הסרט הזוכה תהיה רשומה על שמם, בזכותם.
ציון נאנוס סיפר לי שבמסיבת העיתונאים שהתקיימה לפני כחודש לפרסום המועמדויות הוא שאל את יו”ר האקדמיה, מארק רוזנבאום, למה התחרות היא בין סרטים שעוד לא הופצו לקהל, והלה ענה: “אנחנו עדיין לא אמריקה. חלק מהסרטים זקוקים לקידום של הפרס”. וזו גישה שמציבה את הפרס במרכז, במקום את הסרט.
3) יש לבטל את התקנה האידיוטית שאוסרת על אנשי צוות ושחקנים זרים להיות מועמדים לפרסים בישראל. זו גזענות מתקנת? לא הבנתי את ההגיון מאחורי החוק הממש מטומטם הזה.
4) הכי חשוב: כל עוד האקדמיה הישראלית לקולנוע היא האחראית על בחירת הנציג הישראלי לאוסקרים, יש לפצל את הבחירה לשתי קטגוריות נפרדות: “הסרט הטוב ביותר” ו”נציג ישראל לאוסקרים”. ולבחון איך זה עובד.
5) במקביל, צריכים למצוא דרך להוציא את הליך הבחירה הזה מידיי האקדמיה ולהעבירה לידיה של ועדת מומחים, שאת תוצאותיה יהיה אפשר לבחון בתום 3-5 שנים, ולחדש את מינוייה, או לפזרה, בהתאם להישגיה.
6) ומה בעצם עושה האקדמיה חוץ מלחלק פרסים? האקדמיה צמחה במספר החברים בשלוש השנים האלה. כל חבר משלם כ-250 שקלים בשנה דמי חבר. על מה? על הזכות להצביע במרץ לטקס פרסי הטלוויזיה ובספטמבר לטקס פרסי הקולנוע? וממילא שני הטקסים האלה ממומנים על ידי הזכייניות המשדרות את האירוע. אז זה מה שעושה האקדמיה? מפיקת פרסים? בכתבה ענה לי רוזנבאום שהאקדמיה פועלת כגוף מחנך וכלוביסט למען הקולנוע. רשימת פעילויות והישגים לא ראיתי. אבל מה עם שימור, הנצחה, תיעוד? אם הקרנות הן הגופים המפיקים, האקדמיה צריכה להיות הגוף המשמר. הפרסים, לפיכך, צריכים להיות רק חלק מזה, אבל לא העיקר.

ובעיקר, טענתי, איך זה שחברי האקדמיה עצמם, אלה שמצביעים היום, אבל יתחרו מחר, לא קמים ומבצעים הפיכה באקדמיה, ומשנים את חוקיה למשהו שנראה קצת יותר כמו שנת 2007.

הנה דוגמה:
בכתבה מ-2004 טענתי ש”ללכת על המים”, “סוף העולם שמאלה” או “הכלה הסורית” הם לדעתי הסרטים היחידים שיש להם סיכוי להגיע לאיזשהו הישג בקרב חברי האקדמיה האמריקאית.
בעקבות פרסום הכתבה ניגש אלי מישהו שהיה מתומכי “מדורת השבט” והוכיח לי, באותות ובמופתים, כמה אני טועה. כמה לסרטים ההם אין שום סיכוי, ועד כמה החשיבות שאני מקנה לקיומו של מפיץ אמריקאי היא מופרזת ולא מעודכנת. הוא גם יצא נגד הקריאה שלי להפריד בין הבחירה לסרט הטוב והמועמד לסרט הזר, וטען שזה נכון וצודק שהסרט שמוגדר הטוב ביותר של השנה הוא זה שייצג את ישראל באוסקרים. הכל, באותו רגע, נשמע לי הגיוני. לפחות ברמה האמנותית. אולי באמת ההתייחסות שלי לפרס היא צינית מדי, תחרותית, הישגית, ולא מביאה בחשבון איכות ואמנות. אלא שבשבועות האחרונים אני חושב על אותו חבר האקדמיה רבות, אני משתוקק להיתקל בו שוב, ומתוך תקווה שהוא שומר אמונים לסרטיו של יוסף סידר, ואם הוא בעד “בופור” השנה, לשאול אותו האם הוא עדיין חושב כך כיום. ובמילים אחרות (ודי בדומה למה שרוזנבאום עונה לי בכתבה, אבל בהפוכה): כל אחד מאמין שהשיטה עובדת, כל עוד הסרט שלו הוא הפייבוריט לזכייה.
ונדמה לי שדווקא במצב הזה, בו “הסרט הטוב ביותר” הוא גם “שגריר ישראל לאוסקר”, מתחילים להתערבב בהליך הבחירה שפע שיקולים לא רלוונטיים. אני שומע את זה מחברי אקדמיה, ואתם קוראים את זה גם כאן בתגובות. חלק אומרים “למי אכפת מהאוסקר, אנחנו מצביעים לסרט הטוב ביותר”. חלק אומרים “ברור שלסרט הזה והזה יש יותר סיכויים באוסקר בגלל הצלחותיו האלה והאלה, לכן נבחר בו”. ואלה שתי הצהרות בעייתיות לגוף שאמור גם לבחור את הסרט הטוב ביותר, וגם את הנציג לאוסקר, אבל שעד לפני שלוש שנים לא העלה על דעתו שזה לא חייב להיות אותו סרט. ואם זה כן אותו סרט, אדרבא: אז יזכה הסרט המוביל ב-14 קטגוריות, ולא רק ב-13.

(וכדאי לכם לקרוא את הכתבה ההיא מלפני שלוש שנים. היא די מסמנת התחלה של משהו שקרה לקולנוע הישראלי שרק הלך וגדל מאז)

נושאים: פרס אופיר 2007

16 תגובות ל - “האקדמיה הישראלית לקולנוע גאה להציג: ברדק”

  1. אבנר 9 אוגוסט 2007 ב - 18:06 קישור ישיר

    916 חברי אקדמיה כפול 250 ש”ח בשנה מכסה בקושי את שכר המנכ”ל וחצי מזכירה.
    אבל בעיקר מצחיקה התהיה “למה הסרט הטוב ביותר הוא הנציג שלנו לאוסקר?”. האוסקר הוא עוד תחרות, להפוך אותה לאליפות העולם לקולנוע זר זה כמו להפוך את ליגת הכדורגל האמריקאית לצ’מפיונס ליג. מבחינת חשיבות אמנותית – כל פרס מרכזי באחד משלושת הפסטיבלים הגדולים חשוב יותר מן האוסקר. חד וחלק. לאוסקר יש רק משמעות אחת: כספית. ומועמדות לאוסקר פירושה עוד כסף, עוד חוזים, עוד רעש. לכן לא צריך להפריד בין הבחירות ולא צריך לעשות פרס נפרד “למי יש הסיכוי לזכות באוסקר”. לזכות באוסקר זה צ’ופר כלכלי למי שהיה הכי טוב. זה לא משרת “שגרירנו בהוליווד”. ממש לא.

  2. דן 9 אוגוסט 2007 ב - 19:49 קישור ישיר

    YNET מכריזים היום על דוד וולך כקישלובסקי הישראלי. נדמה לי שכבר השוו אותו לברסון הישראלי, ואולי גם ישוו אותו לטרקובסקי הישראלי אבל עזבו את זה כרגע. העניין הוא שהידיעה הזו מלאה במחמאות על חופשצת קיץ – “אחד הסרטים הישראלים הטובים של השנים האחרונות…שבאופן תמוה לא זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה…” אבל קרדיט לכותב – אין. כנראה שאין שם טיפת בושה להעתיק טקסט יחצ”ני ולא לטרוח לקרוא אותו או לתת למישהו לערוך אותו.

    את הסרט עצמו ראיתי בחיפה ואני רוצה לראות אותו שוב כדי לדעת אם פספסתי משהו או שבאמת מדובר כאן בעוד סרט שלמרות כמה רגעים יפים, פשוט נופח מעבר לכל פרופורציה בגלל שזכה בכמה פרסים בעולם. נו, כמו “מדוזות”.

  3. זאביק 9 אוגוסט 2007 ב - 20:03 קישור ישיר

    לרווה,

    אתה כותב שחלק כתבו שיצביעו לסרט הטוב ביותר וחלק יצביעו לסרט בעל הסיכויים…
    קורא שלא מבקר באתר שלך יומיום יכול אולי להתבלבל אבל אני לא זוכר אפילו תגובה אחת פה בחודשים האחרונים שאומרת שמישהו יצביע בגלל סיכויים לאוסקר הזר נהפוכו כל פעם שהעלת את זה תיקנו אותך כאן ואמרו שההצבעה היא לסרט הטוב ביותר שכנראה השנה הוא גם בעל סיכויים טובים באוסקר הזר אז זה לא השיקול. מצטער שאני מעיר לך על זה אבל זה ככ צועק לקרא אותך אומר את זה פה שזה מרגיש שאתה מנסה לעשות דלגיטמציה לסרט הטוב ביותר עוד לפני בכלל שנבחר וגם זה רק בגלל שזה לא הסרט שאתה מריץ.
    חבל זה מוריד מקרנך כמבקר איכותי ומרגיש כשליח יחצני וזה באמת חבל.

    רוה לזאביק: למה שליח יחצני? אינני מקבל תשלום מבעלי עניין על הבעת עמדה שאינני מנוי עליה. אני פשוט מעדיף סרט שונה ממך. דווקא כי נראה לי שהוא איכותי יותר. ואני חוזר ואומר בפעם המאתיים: זו שנה מופלאה כששלושה מהסרטים המועמדים לאופיר – “בופור”, “ביקור התזמורת” ו”מדוזות” – הם מהטובים שנראו אי פעם בקולנוע הישראלי. ועדיין, אני מצליח לדרג גם את שלושתם, ויש אחד שאני אוהב יותר מהשאר.

  4. אורי 9 אוגוסט 2007 ב - 20:19 קישור ישיר

    אז אתה כן מברר לי על התקנות וכל זה?
    שחקת אותה.

  5. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב ויותר לשעבר ח.ל) 9 אוגוסט 2007 ב - 20:29 קישור ישיר

    כרגיל אתה מתקשה בלקרוא את מה שאני כותב.
    1.קו השבר היה ונשאר הקמת “קרן הקולנוע הישראלי” והיוצא מן הכלל (“מאחורי הסורגים”) הוא שמעיד על הכלל. 20 שנות קולנוע עצמאי ישראלי הניבו כ 6 מועמדויות ואילו 30 שנות קולנוע, ברובו מטעם, הניבו הופעה אחת! לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שבנתונים כאלה הבעיה בתוצרת ולא בבחירה.
    2.עוד לפני שפרסמת את הפוסט החדש ובלי שבכלל ידעתי מה כתבת ב2003 , היה ברור לי שמה שמטריד אותך ולא במפתיע זה “סוף העולם שמאלה” ו”ללכת על המים” מה שכן הפתיע אותי זו שיטת ההוכחה שאמצת. “סוף העולם שמאלה” ו”ללכת על המים” לא נכנסו לתחרות האוסקר הזר משום שהם לא נבחרו כאן על-ידי חברי האקדמיה מטומטמים. מכך ברור ומובן שאם הם היו נבחרים כאן אזי בוודאות הם היו נכנסים לתחרות. עובדה. “מדורת השבט” שנבחר כאן לא הצליח. מ.ש.ל
    3.היה לי גם די ברור שבין שאר הרעיונות שיגיעו ממך תציע הקמת וועדת בחירה. מה שלא ממש ברור לי זה מניין נפלה עליך ענוותנות היתר כשלא הצעת את עצמך לעמוד בראשה לפחות בשנים הראשונות. אני מאמין שזה ממש כורח שאתה תעמוד בראש וועדה כזו ובכך יתאפשר לך להנחיל לאחרים את כל הידע והניסיון העצום שצברת בתחום הזה של זיהויי ואיתור וודאי של סרט שיכנס לטקס האוסקר זר.
    4.למה בעצם להגביל את פעילות הוועדה בשנים? הרי אם תיפול עליהם שנה שבה המבחר שיהיה בפניהם יהיה כולו בסגנון “קרקס פלסטינה” אתה תצעק גוואלד ותגיד שזו אשמת הוועדה?
    5.גם לא הבנתי כ”כ למה נדמה לך שצריך לחייב הפצה מסחרית מלאה לפני הבחירה. כאילו מה? אם חברי אקדמיה יבחרו סרט אחד והקהל ברגליו יעדיף סרט אחר, נעמיד את חברי האקדמיה למשפט הציבור? אני מבין את היוצרים והמפיצים שיש להם שיקולים שלהם מתי ואייך להוציא סרט. אחר הכל הם אלה שהשקיעו את נשמתם בסרט. אבל אתה? סליחה מי אתה? את מי אתה מייצג בדרישה הזו ומאיזה תוקף אתה בכלל מציע אותה?
    6.מאיפה אתה מביא את הרעיון ומנפח את האגדה שחברי האקדמיה הם מין קבוצת “בונים חופשיים” שמתכנסת לה באיזה שהוא מסתור ומחליטה פה אחד על מה ולמה הם יצביעו. במקום לבלבל את המוח עם השטויות האלה תערוך סקר בין קוראי הבלוג שלך, כאלה שאינם חברי אקדמיה ותראה שבאופן מפתיע ובלי להתכנס ולרקום מזימות שונות ומשונות אלא רק בהסתמך על שיקולים ענייניים, תוצאות של סקר כזה יחפפו את בחירת האקדמיה.
    7.שלא כמוך, אני לא מומחה גדול בלדעת איזה הוא הסרט ה”נכון” לאקדמיה האמריקאית אבל אני כן יודע להסתכל קצת (רק קצת) על “סוגי” הסרטים שהם בוחרים ולזהות במידה את מה שנקרא שפה קולנועית או סגנון ומתוך כך להבין די במעורפל וודאי שלא באופן נחרץ שהאמריקאים לא מחפשים להכניס לשם סרטים בסגנון אמריקאי ועוד סגנון אמריקאי עילג בנוסח הסרטים שאתה הצבעת עליהם. מאלה יש להם מספיק. מכאן ברור שסוכן זה עניין חשוב אבל בתנאי שיהיה לו סרט נכון.
    8.אם מישהו חושב שהכניסה לתחרות “הסרט הזר” היא גולת הכותרת של הקולנוע הישראלי ומהבחינה הזו הכרח שהיא תתקיים אזי רצוי להעמיד עניין זה כמטרה עליונה בפני מנהלי הקרנות למיניהם ולדרוש מהם (מהם ולא משום וועדת בחירה בדיעבד) אספקת הסחורה הזו ובמידה והם לא עומדים במשימה העליונה הזו לתחלף אותם במהירות עד שיבוא הגואל. באופן אישי אני לא סבור שזו מטרה שצריך לכוון אליה וממלא אם נכוון לא נצליח.
    9.האקדמיה צריכה לשמר ולהנציח? למה בעצם?
    10.ומה שייכת השנה 2007 לעצם הבחירה? אולי אתה מציע (זה אפשרי ב2007 לא?) לשים חיישנים על מוחם של חברי האקדמיה , להקיש משם את בחירתם ובכך לפטור אותם מטורדנות משלוחו הטפסים?

    רוה לידיד: מה?

  6. יוני 9 אוגוסט 2007 ב - 20:35 קישור ישיר

    אני לא מסכים עם זה שצריך להיות קטגוריות נפרדות ל”סרט הטוב ביותר” ו””נציג ישראל באוסקריםת אני חושב שהסרט שמוגדר הטוב ביותר של השנה הוא זה שצריך ליצג את ישראל באוסקרים.

    ולאבנר להגיד שהאוסקר הוא “רק עוד תחרות” זה דבילי, האוסקר הוא הפרס החשוב ביותר בעולם הקולנוע {לא רק של צפון אמריקה}. לזכות באוסקר לסרט הזר זה הרבה יותר חשוב מלזכות בפרס אופיר.

  7. אורון 9 אוגוסט 2007 ב - 20:56 קישור ישיר

    דן- תודה על ההודעה הכה מרגיזה (אני לא ציני, ולא אתה הוא שמרגיז כמובן. אולי קצת).
    הטקסט שלינקקת אליו, אכן מועתק מקומוניקט הסרט, שמונח מול עיניי. כולל ההשוואה לקישלובסקי. אני לא יודע בקשר לברסון, אבל לטרקובסקי כבר השוו השנה את יוסף סידר (וסליחה אם אינני זוכר כרגע איזה מבקר עשה זאת), כך שהתואר תפוס.
    לא נראה לי ראוי לשפוך את דעתי (הדי פושרת עד שלילית) על הסרט טרם יציאתו, אך מאוד מפתה לעשות זאת כקונטרה למה שנעשה שם ב-YNET. אחזור לכאן כשייצא הסרט, תוך שאני מסתכן בלהיות המבקר היחיד שלא נשפך ממנו וכו’, וזה שפספס רגע מכונן בתולדות הקולנוע הישראלי.

    ואם היית מסיים את התגובה שלך ללא שלוש המילים האחרונות, הייתי הרבה פחות מרוגז עכשיו 🙂

  8. זאביק 9 אוגוסט 2007 ב - 22:00 קישור ישיר

    לרווה,
    או שלא הבנת מה שכתבתי, או שלא הבהרתי את עצמי טוב או שסתם השתמשת בי כדי להעביר את המסר שלך שוב.
    זו שזו דעתך הפרטית כבר הבנתי, גם יש כאלו שאומרים ש’נודל’ הוא הטוב ביותר, אין לי בעיה לא עם דעתם ולא עם דעתך.
    עדין קשה להתחמק מההרגשה שאתה מנסה כל הזמן לשכנע ולהשפיע ולעיתים גם לסלף עובדות בדרך למטרה וזו כבר עבודה שמזוהית עם יחצנים .הרי אתה מכיר את המגיבים פה והתגובות פה ואין תגובה של מישהו שאמר שיצביע לסרט רק בגלל סיכויו באוסקר הזר אלא כל מי ששאלת פה הגיב שהוא מצביע לסרט מכיוון שחושב שהוא הסרט הטוב ביותר לעיתים בגלל השפה הקולנועית, לעיתים בגלל העדינות וכו’ וכו’ כל אחד וסיבותיו אך עדיין למרות שאתה יודע זאת במקרה נכנס לך משפט לתוך הפוסט שאומר שהיו מגיבים שאמרו זאת. וזה מצטרף לעוד הרבה ניסוחים מוזרים כאלו שיוצרים יחדיו את הרושם שאתה על גבול המיחצן וזה כמו שאמרתי חבל כי אתה אכן מבקר שאני מעריך גם בלי קשר לקולנע הישראלי.
    זה שזה הדירוג שלך אני יודע ומכבד, לדעתי הסרט שאני ציינתי בעבר כטוב ביותר השנה הוא בכמה דרגות טוב יותר מבחינה קולנועית, מבחינת השלמות ומבחינת הרגש הרב שמועבר בו בצורה ככ עדינה. ואני לא אציין שוב באיזה סרט מדובר כי זאת עשיתי בעבר ואתה יודע במה מדובר.
    תשאר מבקר טוב ומקווה שהובנתי יותר טוב הפעם.

  9. דן 10 אוגוסט 2007 ב - 3:02 קישור ישיר

    טוב, נשבע לכם, הויכוחים האלה על האוסקר די מעצבנים. לקחת ברצינות טקס שמכריז ש”התרסקות” הוא הסרט הטוב ביותר של השנה? ראבאק. אז כן, זו חשיפה שיותר אנשים יכולים להגיע דרכה לסרט וזה בטח נחמד כשהמדינה שלך מתחרה בגביע אופ”א הקולנועי, אבל בואו נשמור על פרופוציות. זה פרס שמשמש עלה תאנה, אפילו די מתנשא, ולדעתי החשיבות שלו מוגבלת – כמה סרטים זרים זוכי אוסקר אתם זוכרים וכמה סרטים אירופיים מופלאים נעשו שלא התקרבו לשם?
    (וכן, אני מודע לכך שהתעצבנתי על הדיון הנמשך הזה ועדיין אני מוסיף לו. נו, כבר כמעט שלוש בלילה)

    חתום למחיקה/סתום בלחיצה/ידיד הבלוג – ההשוואה בין כמות הסרטים שהגיעו לאוסקר לפני הקמת הקרן ואחריה היא לא נכונה ומראה, יותר מכל, על השרירותיות של האקדמיה האמריקנית. למה “שתי אצבעות מצידון”, למשל, לא יכל להתחרות? (ואני לא זוכר אם הוא נעשה בתמיכת קרן או בלעדיה). נכון שהיו כאן שנים בהן נעשו סרטים לא טובים אבל לדעתי לא מעט מהסרטים של עשר השנים האחרונות יכלו להתחרות, והם הופקו בתמיכת קרן זו או אחרת. כל כך הרבה מהם זכו בפרסים אחרים, חשובים, זכו להפצה רחבה בעולם. אין לי כח לחזור שוב על רשימת הסרטים, אבל אורון, לצערי “מדוזות” הוא בהחלט לא אחד מהטובים שבהם.
    (אחרי שאני ארשה לעצמי לראות אותו שוב אני אוכל להסביר יותר טוב למה מדובר בסרט די מביך, כאילו פיוטי, כאילו מרגש, כאילו חכם, כאילו יפה כזה. כרגע, אני לא מסוגל להיזכר במונח “לדראון עולם” מבלי להרגיש מבוכה שעולה כשקוראים טקסט של ילד בן 10 שרוצה להעביר מסר או מוטיב בספור שלו. ויאיר, כשהשוות את זה לשיר של Belle and Sebastian אני חושב שממש כאב לי. הסרט הזה ממש אכזב אותי ולא כיף להגיד את זה).

  10. יותם 10 אוגוסט 2007 ב - 5:40 קישור ישיר

    גם אני אצטרף לאלו שמסתיגיים מהרעיון של קטגוריות נפרדות.
    אני לא מאמין שיש אנשים שמצביעים לסרט פחות טוב רק כי לדעתם יש לו סיכוי טוב יותר באוסקר, וגם אם יש כאלו מספרם זעום.
    למען האמת בלבלת אותי יאיר. מצד אחד אתה מציין שיש כאלו באקדמיה שבחירתם נובעת מבחירה במועמד הראוי ביותר ואז אתה נותן דוג’ הפוכה, כאשר מהדורת השבט נבחר על אף שהיו מעומדים “מתאימים” יותר לאוסקר- אז אצל מי הבעיה אצל האקדמיה או אצלך?
    האפשרות להתחרות באוסקר הינה שלעצמה סוג של פרס ויוצרי הסרט הטוב ביותר הרוויחו אותו ביושר.
    אם נלך לפי גישתך הרי שסרט נהדר כמו כנפיים שבורות לא יזכה להיות הנציג הישראלי כי הוא לא “מחומר של אוסקרים”, אבל סרט נוראי כמו כיפור למשל יזכה לכך בשל הנושא המתאים, הבמאי המוכר וההצלחה בקאן(נו- צרפתים).
    האם זה פתרון ראוי?
    האם זה

  11. הפינגווין 10 אוגוסט 2007 ב - 12:22 קישור ישיר

    אני לא בעד הרעיון של קטגורית “נציג ישראל לאוסקר”. לדעתי, הבחירה צריכה להיות נפרדת לחלוטין מפרסי אופיר. הסיבה לכך היא לא שאין לי אמון בחברי האקדמיה שיצביעו, אלא בגלל ההבדל בתנאי הכשירות בין אופיר (תאריך הפקה) לאוסקר (תאריך הפצה). אם זה היה תלוי בי, הייתי נותן לועדה נפרדת לבחור את הנציג ומשאיר את מצביעי אופיר לבחור את הסרט הטוב ביותר, בלי קשר לשליחות מדינית. פרסי אופיר צריכים שקיומם יהיה מוצדק גם בלי האוסקר הההוליוודי ולהישאר פרסים אמנותיים.
    מדינות כמו ספרד, גרמניה וצרפת בוחרות בנפרד את נציגיהן לאוסקר ואת זוכי הפרסים המקומיים. אלה מדינות שיודעות לבחור מתוך תעשיה גדולה בהרבה מהישראלית את הסרטים שהכי ידברו לחברי האקדמיה. האוסקר לסרט הזר הוא פרס מסחרי שמתבסס יותר על יחסי ציבור מאשר על ערך אמנותי נטו. עצם הרעיון שמדינות שולחות נציג בודד במקום שכל סרט שאינו דובר אנגלית יהיה כשיר, מדגיש את העובדה שמדובר בתחרות מאוד מוגבלת. אם המטרה בארץ היא להשיג מועמדות לאוסקר, לא צריכים טקס פרסים שלם בשביל זה. אם המטרה היא לבחור את הסרט הישראלי הטוב של השנה, טקס מסחרי כמו האוסקר לא צריך להוות גורם מכריע בהצבעה.

    כל זה, כמובן, מתייחס יותר לשנים “רגילות” בהן המועמדים לפרס אופיר נראים חסרי סיכוי להיות מועמדים לאוסקר של אותה שנה. הפעם, יש למעשה שלושה סרטים עם סיכוי בכלל לא רע לאוסקר, כאשר “בופור” הוא המתמודד החלש בשל העדר תאריך הפצה בארה”ב.

  12. אורון 10 אוגוסט 2007 ב - 12:23 קישור ישיר

    דן- אני מקווה שלא הובנתי לא נכון. אין לי בעיה אם דעתך האישית על “מדוזות”, למרות שהיא מנוגד לחלוטין לשלי. כבר שמעתי טענות כנגד הסרט, לפיהן כל היופי שאני מצאתי בו – מזויף. הכל כאילו.
    פשוט צרם לי שהכנסת אותו באותה נשימה עם “חופשת קיץ”, כדוגמה לסרט שאין קשר בין מידת ההצלחה והביקורות שלו למציאות. אם ראית את שניהם, אולי תסכים שאחד מהם מוקצן הרבה יותר.

    יכול להיות שאתה באמת ובתמים לא מבין מה החשיבות של פרס האוסקר, אבל אתה בוודאי מודע לכך שדעתך שונה מזו של רוב האוכלוסיה. גם אני לא חושב שצריך לבחור שני סרטים, אחד טוב ואחד לאוסקר, אלא אם העניין משפיע על הבחירה. כלומר, ברגע שאחד השיקולים לבחירה בסרט לטוב ביותר הוא מידת ההצלחה הפוטנציאלית שלו באוסקר, וברגע שהשיקול הזה מכריע את הכף אצל חלק מהבוחרים – או אז, יש לקחת בחשבון אפשרות לשינוי השיטה. ושלא אובן לא נכון, כמובן כל אחד יכול לבחור על פי ראות עיניו. מצידי, שיבחרו בסרט ששמו הכי מצא חן בעיניהן, אם כל העסק לא מספיק רציני. אבל לדעתי, כדאי ורצוי שהסרט הזוכה בפרס “הסרט הטוב ביותר”, ייבחר ככזה ללא שיקולים זרים.

    ואל תתנצל על העצבים שלך, הם דווקא תורמים לדיון (בניגוד לאנשים מסויימים, שאני פשוט לא מצליח להבין מה הם כתבו לכל הרוחות…)

  13. גל-Z 10 אוגוסט 2007 ב - 16:13 קישור ישיר

    אוף טופיק קטן:

    יאיר,
    אחרי שקראתי את הכתבה בפרומו על אורי פסטר ומלך הקבצנים לא יכולתי שלא להזכר שאתה לא מחובבי הסרט (אני לא טועה, נכון?). מעניין אותי שכתבו שם שיש מפיץ אמריקאי ושהוא כבר קיבל 3 הצעות לסרטים בארה”ב ושהוא עושה סרט עם בט מידלר.
    מה העיניין? הסרט באמת רע? הטענות עם הסרטים בארה”ב נכונות?

  14. איתי 10 אוגוסט 2007 ב - 18:37 קישור ישיר

    חברים, לא קשור, אבל מישהו יודע על אתר שמרכז בתוכו את שמות/כתובות/מיילים של כל קרנות/גופי הקולנוע הבינלאומיות שמקיימות קו-פרודוקציה עם ישראל?

  15. איתן 10 אוגוסט 2007 ב - 20:36 קישור ישיר

    טוב, אורון, למרות שאתה מסתייג, אני אנסה למשוך אותך בלשונך. היום ראיתי את הבכורה של “חופשת קיץ” שעולה על האקרנים בעוד שבועיים. אני לא חושב שאתה תהיה המבקר היחיד שלא יפול מהרגליים (והאמת: אני חושב שרק אורי קליין, ואולי גם שניצר, יאהבו. כל השאר ישפכו רעל). מצד שני, הייתי רוצה לבקש מכל משחיזי הסכינים: לאט לכם. יש גם דברים טובים בסרט. אל תכסחו אותו לגמרי.

    לגופו של עניין: מזמן לא ראיתי סרט שאני כל כך חצוי לגביו. שגם אהבתי וגם לא אהבתי. שגם יש בו רגעים מרגשים וגם מגוחכים. שגם יש בו רגעים מוגזמים, וגם מביא תמונת עולם מרתקת וכנראה מציאותית של תרבות שממש על ידנו. והכי מוזר: הרבה פעמים, אותו רגע בסרט הוא גם טוב וגם לא טוב. למשל: כל סיקוונס האסון: עיניי דמעו מאוד, כלומר, הוא היה אפקטיבי. אבל מסוק ? הרעש שלו כנגד התפילות ? לא מוגזם מדי ? והדרך שבה הצופים מואכלים, יותר מפעם אחת, בסיפור עקידת יצחק, ועוד לא מעט דוגמאות שכאלו יוצרות סרט דידקטי מדי. הרעיון היה יפה: לבחון אמונה של אדם, ודווקא של אדם דתי, ולא רק זה, אלא אף רב, ולא סתם רב, אלא מנהיג קהילה, אל מול אסון איום שמתרחש עליו. הצרה היא שהסרט נגמר בדיוק במקום שבו הוא היה צריך להתחיל. איך הרב מתמודד עם האסון ? איך הוא מתמודד עם אשתו שמאבדת אמונה ? עם הצורך להמשיך לחיות (למען עצמו, למען אשתו, למען הקהילה) ? את כל זה אין בסרט. אני ציפיתי למעין “חדרו של הבן” תוצרת ירושלים. קיבלתי רק את החלק הראשון של הסרט ההוא, עם תוספות דידקטיות.

    צריך לומר מילה טובה על השחקנים: אסי דיין טוב מאוד, כתמיד, אבל הפתיעה אותי מאוד לטובה שרון הכהן. היא, שהיתה פעם סוג של סמל מין (זוכרים את הסצינה ההיא ב”שורו”, עם נתן זהבי והכלב ?) מראה כאן צד אחר לגמרי שלה. צד רציני, אנושי ואוהב. טוב שחזרת, שרון. גם הילד טוב מאוד.

    צריך לומר מילה גם על הצילום: מצד אחד, עין נדירה לפריימינג מופלא. מצד שני, צילום מעצבן בתאורה צהובה, ביתית, גם בצילומי חוץ. בשוטים שבתנועה המצלמה רועדת מדי. חלק מהשוטים נראים שרירותיים – אחד השוטים הראשונים בסרט הוא תנועה אחורנית מתוך המדרשה החוצה. השוט נגמר בסגירת הדלת בפנינו על ידי אחד האברכים, דבר שנראה שרירותי, ולא חלק מהעלילה. כנראה שהצילום סימפטומטי לכל הסרט שהוא גם טוב וגם לא טוב – בעת ובעונה אחת.

    טוב, כתבתי יותר מדי. אורון ? דן ? מישהו ? מסכימים ? לא מסכימים ?

  16. דן 10 אוגוסט 2007 ב - 22:34 קישור ישיר

    איתן, כמו שאמרתי, ראיתי את הסרט רק בחיפה, לפני קרוב לשנה, ואני לא רוצה להעמיק יותר מדי אלא לתאר את מה שאני זוכר (בבטחון) שהרגשתי – סרט שמאוד חוזר על עצמו, דידקטי ומפוספס מבחינת המהלך הספורי שלו, כמו שאמרת. לא רק שיש הרגשה שצריך להיות חלק שני, הסוף די צפוי והדרך אליו ארוכה (ואם אני לא טועה, גם נחשף בסצינה הראשונה, כמו טיזר עלילתי שלא מתממש). לא כ”כ התרשמתי מאסי דיין, שנראה לי יותר ממלמל מאשר משחק.
    קשה לי להביע דעה על הצילום. ההקרנה בחיפה היתה מבטא (באיכות שידור, כמו שלא מתביישים לכתוב בסינמטק) והיא פגעה מאוד באיכות הצילומים, גם צילומי הפנים וגם החוץ. אני מאוד מקווה שנעשתה לסרט העברה טובה ל- 35 מ”מ.
    ולמרות כל הביקורת, עדיין מעניין אותי לראות אותו שוב.


השאירו תגובה