שבתרבות
הנה מקבץ ראשון של סרטים שיוצגו בפסטיבל ונציה המתקרב ושכבר יש להם מפיצים ישראלים:
"Sleuth" של קנת בראנה (הרימייק) – פורום פילם
"Far Notrh" של אסיף קפדיה – פורום פילם
"In the Valley of Elah" של פול האגיס – יונייטד קינג
"עולם חופשי" של קן לואץ' – קולנוע לב
"החלום של קסנדרה" של וודי אלן (עם צילום של וילמוש זיגמונד ופסקול של פיליפ גלאס) – יונייטד קינג
"אני לא שם" של טוד היינז – יונייטד קינג
ל"Redacted" של בריאן דה פלמה אין מפיץ ישראלי.
==========
אני מחבב את ירון טן-ברינק ואת כתיבתו. ואני מחבב את זה שהוא מדי פעם צץ כאן בבלוג ומגיב כך שרק אני אדע שזה הוא. אך בעוד ביקורות הטלוויזיה שלו משעשעות אותי, שני דברים שהוא כתב בשבועיים האחרונים גורמים לי לחשוב שאולי כדאי שהוא יתרחק מביקורות קולנוע. זה התחיל במשפט שהוא כתב במדור הטלוויזיה שלו, למחרת מותו של אינגמר ברגמן. הוא לעג לערוץ 2 על שבחר באבי נשר להספיד את ברגמן. כצופה אתה יכול לשנוא את כל סרטיו של נשר – כשם שרוב השבדים שנאו את סרטיו של ברגמן – אבל דווקא כעיתונאי ועורך אתה אמור להבין שהליהוק של נשר כמספידן היה די מושלם. כי מעטים האנשים בארץ שבאמת לוקים בסינפיליה כמו נשר, ושגם יודעים להתנסח, וששמם גם מוכר לקהל הרחב. את מי רצית לראות מספיד אותו, את ענר פרמינגר? באותו יום בחרו ב"וויינט" לראיין את עמוס גיתאי כדאי להספיד את מיכלאנג'לו אנטוניוני. גם גיתאי הוא לא היוצר הכי אהוד בתקשורת הישראלית, ובכל זאת הבחירה בו כדי לדבר על אנטוניוני היתה מדויקת ונכונה.
ואתמול ב"7 לילות" טן-ברינק, מכל האנשים בעולם, מביא את השניצר ויורק את נבואת ה"הוליווד מתה" השנתית שצצה אחת לקיץ איפשהו. אויה! המשכונים, רימייקים, עיבודים לסדרות. איכה נפלה הוליווד? איה היצירתיות? אנה אבדו יצירות האמנות של ימי העבר המפוארים.
הבעיה שלי עם הטרוניה הזאת היא בעיקר שכבר שמענו אותה. זעקת "הקולנוע מת" נשמעת אחת לשנה מאז שהקולנוע נולד. קול בקולנוע? אויה, הקולנוע מת. צבע? הקולנוע מת. מסך רחב? הקולנוע מת. סטריאו? הקולנוע מת. אפקטים? הקולנוע מת. מוזיקה פופולרית בפסקול? הקולנוע מת. סקס בסרטים? הקולנוע מת. ועכשיו זה "הצילו! 'הרובוטריקים' הרגו את הקולנוע". ואני מנמנם לי מול הטקסטים האלה. ובחלומי אני נזכר ש-2007 עוד לא נגמרה. ושיש לנו בדרך עוד פול תומס אנדרסון חדש, ווס אנדרסון חדש, והאחים כהן חדש, ויש סרטים חדשים בעבודה של ספייק ג'ונז ומישל גונדרי ורוברט זמקיס. וכבר היה לנו את "זודיאק" ואת "רטטוי" השנה. וכולם עצמאים לכאורה, אמנים בזכות עצמם, אבל נסמכים על ממון הוליוודי. ואני רואה שפע ג'אנק לילדים, כמו בכל שנה ובכל קיץ, חלקו מבדר, חלקו נלעג, את רובו נשכח בעוד כמה שנים, כשם שאנחנו שוכחים את הסרטים המביכים מ-1942 או מ-1972 וזוכרים רק את הסרטים החשובים והיפים והמרגשים אליהם אנחנו עורגים באומרנו "פעם היו סרטים". וכשם שנשכח בקיץ הבא שכבר מישהו כתב "הקולנוע מת", או "היצירתיות ארזה את חפציה ועזבה את הוליווד" ובשנה הבאה יבוא מישהו חדש ויכתוב אותו הדבר.
=======
ואם אתם כבר ב"7 לילות" תקראו איזה ראיון נפלא ומרגש העניק יורם קניוק למאיה בקר. איזה באסה שאין למוסף הזה אתר אינטרנט שאפשר ללנקק אליו.
ואם כבר "איפה האינטרנט?": כבר נמאס לי להגיד "איפה האתר של 'העיר'?". אז במקום זאת אשאל: איפה האתר של תמר קרוון? גם את הצילום המקסים של שירה גפן פרי מצלמתה הייתי רוצה להיות מסוגל ללנקק כאן, כמו גם את פנכות הראיונות שהיא עושה עם מצולמיה, שברוב השבועות מצליחות לרגש אותי. קרוון מראיינת את מושאיה, אבל ברוב המקרים בסך הכל מנסה לפענח את עצמה דרכם. זה מסוג הדברים שיעבדו מצוין בספר בעוד כמה חודשים, כשיצטברו מספיק צילומים ומספיק ראיונות.
=======
מה זה השם הזה "תפוס ת'גלים", מישהו יכול להסביר לי? מצד אחד, זה נראה כמו גרסת הערסים ל"לשבור את הגלים" של לארס פון טרייר, שלו היה יוצא היום בטח היו קוראים לו "שבור ת'גלים". מצד שני, זה חלק מטרנד משונה ואידיוטי מהשנים האחרונות, אחרי "תפוס ת'כריש" ו"תזיזו ת'רגליים". טרנד שמולו בא לדפוק ת'ראש בקיר. אני לא חושב שמתרגמי השמות בארץ מסתובבים בחברה כל כך איכותית אם זו השפה שהם שומעים ברחוב. ואם זו השפה המדוברת, האם הייצוג הכתוב שלה אכן עובד? האם זה לא נראה ג'יבריש, שיבוש מוחלט, עיוות כמעט בלתי קריא של מילים? או חמור מזה: האם זו השפה שנראית להם מתאימה לקהל שלהם. מה, הם חושבים שאנחנו גם עילגים וגם מטומטמים?
========
ועוד על "תפוס ת'גלים", שאחד החתומים עליו הוא אש בראנון. אש בראנון חתום על בימוי "צעצוע של סיפור 2" לצד ג'ון לאסיטר. ב-1999 כשיצא הסרט הזה, שחשבתי שהוא טוב יותר מהמקורי, התחילה להסתובב באינטרנט השמועה הבאה: "צעצוע של סיפור 2" היה אמור להיות סרט שיופק רק להפצה בווידיאו ודי.וי.די, אלא שבראנון כנראה עשה עבודה כה טובה שכשלאסיטר ראה שני שליש מהסרט הגמור הוא החליט להשתלט עליו, להוציא אותו לבתי הקולנוע ולשים את שמו כשותף לבימוי למרות שחלקו בתהליך היה מזערי. כשראיינתי את לאסיטר לקראת יציאת הסרט שאלתי אותו על השמועה הזאת, הוא הכחיש אבל הסביר שככה בנויה שיטת העבודה בפיקסאר, שהוא מפקח על הכל בתוקף תפקידו כבוס הגדול. העובדה שבראנון עזב את פיקסאר אחרי "צעצוע של סיפור 2" מעידה אולי שמישהו שם, למרות הכל, נותר עם בטן מלאה.
========
עכשיו בבתי הקולנוע: סרטים של הבמאים אוקסיד פאנג, קאו המבורגר ובראד בירד. אני מת על השמות האלה.
=======
ואני בפיגור עם הטענת ארכיוני הפרטי האינטרנטה, לכן הנה מקבץ ביקורות לא-ארוכות ממדוריי ב"פנאי פלוס" מהשבועות האחרונים.
חצי מאחורינו
החצי הראשון של 2007 הסתיים, המחצית הראשונה של הקיץ גם. חצי סיכום
זה המקום להזכיר שהמדור הזה, שמנסה להביא לכם מדי שבוע את הביקורות לכמה שיותר סרטים חדשים שיוצאים באותו סוף שבוע, למעשה מתנהל תחת תנאי מצור. יש עדיין כמה מפיצי סרטים בארץ שמונעים ממבקרים לצפות בסרטיהם, כי הם אינם מעוניינים בביקורות בשבוע ביציאה, לא טובות ולא רעות. בגלל זמני הסגירה של המדור פירוש הדבר הוא שסרט שלא נצפה לפני שבוע היציאה שלו יוכל להיות מסוקר כאן רק שבועיים אחרי בכורתו. ובעידן האינטרנט, שלא לדבר על עונת הקיץ הצפופה בה בכל סופשבוע עולים כמה וכמה שוברי קופות אמריקאיים מדוברים, "שבועיים אחרי" זה כבר חדשות ישנות.
וכך, למשל, החמצתי כאן את הסיקור של אחד הסרטים המקסימים של השנה: "רטטוי". בראד בירד, הבמאי של "ענק הברזל" ו"משפחת סופר על", מוכיח שהוא מותג אמין לא פחות מ"פיקסאר", האולפן שבתוכו הוא עובד. הסיפור הקסום על העכברוש (חולדה) שחולם להיות שף פריזאי אמנם מוגש באנימציה דיגיטלית, כזאת המייעדת את הסרט לילדים ולהוריהם, אבל בפועל יש כאן מוצר הוליוודי קלאסי, מהסוג שהקהל המבוגר אוהב להגיד, תוך היאנחות, ש"לא עושים כבר כאלה". אז הנה, עושים.
ואני לא לבד: האתר "רוטן טומייטוז", המרכז ומשקלל את ביקורות הקולנוע בתקשורת האמריקאית, פרסם בחודש שעבר טבלה המסכמת מה היו הסרטים שזכו לביקורות הטובות ביותר באמריקה בחצי השנה הראשונה של 2007. ובמקום הראשון? "רטטוי". לא סרט סיני, פולני, או צ'כי. סרט אנימציה תוצרת וולט דיסני. ואכן, הסרט הזה הוא אחד הראשונים מאז "היפה והחיה" מ-1992, שמזכיר סוף סוף למה דיסני הפכו לשם נרדף לקסם, איכות ואמנות סיפור משובחת. במקום השמיני ברשימה מופיע "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, שהוא נכון לעכשיו, סרט השנה שלי. נראה האם הוא יישאר כזה גם בסיכום השנה בדצמבר.
אבל חוץ משני הסרטים האלה, כל שמונה הסרטים האחרים ברשימת עשרת הסרטים עם הביקורות הכי טובות, לא הוקרנו בישראל. חלקם מיועדים להקרנה בהמשך השנה, חלקם כבר נגנזו. לעומת זאת, ברשימת עשרת הסרטים הקופתיים באמריקה ביותר לחצי השנה הראשונה של 2007 – רשימה בה כרגע צועד בראש "ספיידרמן 3" ואחריו "שרק השלישי" – המצב נראה אחרת: תשעה מתוך עשרת הסרטים הקופתיים כבר הוצגו בארץ. התשיעי, "הדייט שתקע אותי", יגיע בהמשך החודש. אין מקום לבהלה, המסקנה הרי ידועה: שוברי קופות מגיעים מהר, סרטי איכות מגיעים לאט, אם בכלל. סדר העדיפויות של מבקרי הקולנוע אינו חופף לסדרי העדיפויות של המפיצים, שמטרתם כלכלית ולא תרבותית. אני נאנח, אני מוחה, אני זועף, אבל זו המציאות, והיא כבר מוכרת מדי שיהיה אפשר באמת לדמיין אותה משתנה.
לכן "רטטוי" הוא כזה מוצר יוצא דופן: לא קורה הרבה שסרט זוכה לכזו תמיכה גורפת, שהוא גם במקום הראשון מבחינת הביקורות וגם במקום השביעי מבחינת ההכנסות. התעלמו מהעובדה שהוא באנימציה ובחלק מהמקרים אף מדובב, "רטטוי" ראוי למאכל ילדים אבל זה לא אומר שהוא מזון מהיר עם צעצוע בצד. הוא בהחלט גם מתאים לארוחת ערב לקהל בוגר, זה מאותם סרטים – שיש בהם ניחוח של בידור ואיכות – שמתאים להגיע לבושים היטב לכבודם.
לכל הרוחות
"השליחים"
יש משהו מעציב במסלול הייסורים הקבוע שהוליווד מעבירה יוצרים מוכשרים וזרים שמגיעים לאמריקה. לענייננו: התאומים הזהים מהונג קונג, דני ואוקסיד פאנג (איזה שם פרטי מעולה זה, אוקסיד). במולדתם הם יצרו ב-1999 מותחן נפלא בשם "בנגקוק המסוכנת" וב-2002 את סרט האימה "העין". מה שייחד את הסרטים האלה הוא בראש ובראשונה הצד הוויזואלי הדי מרהיב שלהם. כוכבי הוליווד שמו לב לכך: שני הסרטים האלה זוכים בימים אלה לרימייק אמריקאי. אבל בזמן שכל האולפנים והסוכנים והתסריטאים עובדים על הניירת שלפני, הסכימו האחים פאנג להצעתו של סם ריימי שיפיק להם סרט אימה קטן ומקורי דובר אנגלית. האחים הסכימו. התוצאה היא "השליחים", שיצא באמריקה לפני חמישה חודשים וזכה להצלחה מינורית.
ייאמר מיד ולזכותם של האחים: משהו מייחודיות הוויזואלית שלהם נשמר בסרט הבכורה האמריקאי שלהם. לפחות בחציו הראשון, הסרט מצליח ליצור תחושה של אי נחת ומתח גואה לא רק בזכות האירועים, אלא גם בזכות הקומפוזיציות וזוויות הצילום. אלה הרגעים בהם אהדתי לסרטי אימה כז'אנר משתלמת. בגלל שסרטי אימה הוא ז'אנר בטוח – חוקיו די ברורים, הקהל שלו קבוע ויציב, ואפשר להפיק סרטים כאלה די בזול ואם לא עושים פדיחות איומות ההצלחה המסחרית, בקולנוע ובדי.וי.די, די מובטחת. ובגלל המוניטין הרעים של הסרטים, לרוב רק יוצרים בתחילת דרכם, או מהגרים שעוברים טירונות בדרך לבלוקבאסטר ההוליוודי שלהם, מתעסקים בכך. כך שזה הז'אנר שמאפשר ליוצריו חופש סגנוני, אפשרות ללכת על הקצה, לעשות דברים קצת אחרת, לא על פי השטאנץ.
ו"השליחים" מרוויח מכך, אך גם מפסיד. הסגנון מרתק, אבל העלילה – ובאמצעותה מנגנוני ההבהלה של הסרט – קצת נדושים מדי. שוב סיפור הבית הישן בחווה המבודדת שמשפחה נכנסת אליו ומגלה שהוא… נו… מפחיד. וכאן, כדי להבין מה בדיוק מפחיד, צריך הסרט להחליט על תת הז'אנר שלו. האם יש באמת רוח רפאים או מפלצת, ואז זה סרט אימה על טבעי? האם מה שמאיים הוא אנושי לחלוטין ולא על טבעי? או האם האימה מתרחשת אך ורק בתוך ראשו של הגיבור, ואז זה סרט אימה פסיכולוגי? התשובה ב"השליחים": גם וגם וגם. ובנוסף לכל, זו גם דרמה משפחתית. וכאן, בנקודת החצי, הסרט מתחיל להתפרק. כל עוד הוא "גם וגם וגם" עד החצי, אבל אז מתביית על הז'אנר שלו ורץ בכל הכוח משם, זה היה עובד. אבל "השליחים" מתפספס כשהוא מסרב להאיץ את הקצב. אנחנו באמצע הסרט כבר יודעים שבני הבית גרים בתוך גרסה כפרית ל"הטינה", הם עדיין לא, ולכן כל פעם שהם עוצרים לדון ב"יחסינו המשפחתיים לאן" האימה האמיתית בקהל היא מתי הם יפסיקו לברבר ויתחילו להילחם על חייהם.
הגל הישן
"תפוס ת'גלים"
בגלל שהמפיצים בארץ לא מפרסמים באופן סדיר את נתוני הקופות אין לי תשובה לאחת השאלות שהכי מסקרנות אותי: האם היה בשנים האחרונות סרט אנימציה מדובב שלא הצליח קופתית בישראל? התחושה שלי היא שההורים בארץ כל כך להוטים ללכת עם ילדיהם, לעיתים הפעוטות, לסרטים מונפשים מדובבים, שכל סרט כזה זוכה כאן להצלחה נאה. כך שאני מניח שבבואו ארצה "תפוס ת'גלים" לא צריך להיות מודאג מדי יהיה לו קהל שלא תשנה לו העובדה שזה, תכל'ס, סרט גולשים, או שהוא נכשל באמריקה. זה מונפש, זה מדובב, והכי חשוב – זה עם פינגווינים. אולי מישהו יחשוב בטעות בקופות שזה בעצם "תזיזו ת'רגליים", זוכה האוסקר השנה בקטגוריית האנימציה וסרט משובח באמת (למרות השם המפגר).
למרות שאני מבין למה "תפוס ת'גלים" נכשל באמריקה, ותכף גם אסביר, אני חייב לציין שעשרים הדקות הראשונות שלו די מצוינות. מבחינת המראה והאנימציה והעולם, הוא נראה נפלא. למרות שזו הפקה של חטיבת האנימציה של סוני, על הבימוי חתומים שניים מפורשי דיסני, אחד מהם איש פיקסאר לשעבר. גם ליהוק הקולות ובימויים די משובח. ואפילו הרעיון הבסיסי איתו יצאו היוצרים לדרך מפתיע במקוריותו. לא, לא העובדה שזה סרט על פינגווינים – ושפע סרטי הפינגווינים בשנים האחרונות בטח הפך את העבודה על הסרט הזה די מייאשת, בייחוד אחרי שגם "משפחת הקיסרים" וגם "תזיזו ת'רגליים" זכו באוסקרים – אלא העובדה שהבמאים מנסים לעשות מעין סרט תיעודי באנימציה. רעיון חביב מאוד. דמיינו גרסת אנימציה לאחד הסרטים של כריסטופר גסט ("והזוכה הוא", "מחכים לגופמן"). זה הכיוון: מעין תיעוד של מאחורי הקלעים, במקרה הזה של אליפות העולם בגלישת גלים לפינגווינים, עם הומור שעובד על אירוניה וציניות יותר מאשר על בדיחות של ממש. הו, זה מתחיל לתת תשובה לשאלה למה הסרט הזה נכשל. ברגעיו הטובים הוא פשוט לא מתאים לילדים, ברגעיו הרעים הוא לא מתאים גם למבוגרים.
"תפוס ת'גלים" הוא לכאורה סרט תיעודי העוקב אחרי תלאותיו של פינגווין קטן בשם קודי, שחולם להיות אלוף גלישת הגלים. לכן כל ההתחלה כה מעניינת: הרצון לתרגם לאנימציית ולפינגווינים קונבנציות דוקומנטריות – מצלמה רועדת, קטעי ארכיון, קטעים בלתי מתוכננים, דיבור שנשמע ספונטני ולא מתוסרט – יוצר סרט שדי משעשע לצפות בו, מעין פרודיה על סרטי תעודה, ובאופן עקיף גם קצת פרודיה על סרטי הפינגווינים של השנים האחרונות. טכנית, הכל מבוצע באופן מרשים, וגם הקצב עובד. מה שיוצר את התחושה: "תפוס ת'גלים" היה יכול להיות סרט קצר ממש מעולה. כי אחרי 20 דקות הוא פשוט מפסיק להיות מעניין. או מצחיק. יש בו חן – לא מעט בזכות ג'ף ברידג'ס המדבב את גורו הגלשנים המתבודד – ובהחלט בזכות אנימציית הגלים שאני מניח שהיא די פורצת דרך מבחינה טכנולוגית. אבל מבחינת העלילה וההומור אחרי שליש סרט "תפוס ת'גלים" מפסיק להיות אוקיינוס סוער וגבה גלי והופך לים המוות.
שף, תנוח
"אהבה בתפריט"
הקהל הישראלי המבוגר מעט שונה מזה האמריקאי. "אהבה בתפריט" הוא הרימייק האמריקאי ל"המטבח של מרתה". בעוד האמריקאים כמעט ולא הולכים לסרטים בשפות זרות המחייבים אותם לקרוא תרגום, עמיתו הישראלי דווקא כן. הסרט הגרמני "המטבח של מרתה" – שאני חייב לציין כאן שדי שנאתי אותו בשל עודף קיטש והתחנחנות בלתי נסבלת – זכה להצלחה מרשימה כשהוצג בארץ. כך שעבור רוב קהל היעד המקומי הצירוף "בסרט הזה כבר היינו" בהחלט מדויק. אבל אם במקרה לא ראיתן את "המטבח של מרתה", ואם במקרה אתן הרוסות על סרטים שמתרחשים ברובן במטבחי מסעדות (ואת "רטטוי" כבר ראיתן), ואם במקרה כבר הרבה זמן לא ראיתן סרט דבקוקי סכריני ורומנטי, אז "אהבה בתפריט" הוא הסרט בשבילכן. בעיני הוא בלתי נסבל.
דימויי האוכל בלתי נמנעים כאן: בסרט שכל כך עוסק באמנות הבישול, החיפוש אחר המוצרים הטריים והשילובים המקוריים, משונה ומאכזב שהתוצאה הסופית יצאה כל כך תעשייתית, עמוסה חומרים משמרים, ממתיקים מלאכותיים וצבעי מאכל. זה סיפורה הנדוש, הצפוי, הבנאלי של שפית ניו יורקית, קונטרול פריק פרפקציוניסטית, שבתוך כמה ימים קורים לה שני דברים שונים שמערערים את יציבותה. היא נדרשת לטפל באחיינית שלה (בגילומה של אביגייל ברסלין, מ"מיס סאנשיין הקטנה" ו"קין", והדבר הטרי והמרענן והאמין היחיד בסרט הזה), וגם היא צריכה להתמודד עם נוכחותו של הסו-שף החדש שלה, שהוא כזה בלגניסט חמוד, שהוא עושה לה ברדק במטבח ומוציא אותה מדעתה. מה דעתכם? האם היא תתאהב בו לבסוף?
גם במסגרת העולם האגדתי והסוכרתי ממילא של הקומדיות הרומנטיות "אהבה בתפריט" הוא סרט נטול דופק שלא האמנתי לרגע ממנו. לא מעט מהאשמה נופלת על כתפיה של קתרין זיטה ג'ונס, שפשוט לא מצליחה לשכנע שמשהו אמיתי אכן קורה לה בחיים. כל שאר השחקנים רק מנסים להיות מתוקים ונחמדים כמעט עד כדי בחילה. אבל נו, יש "אהבה" בשם, ויש אוכל על המסך, וניו יורק ברקע. מי מקשיב למבקרי קולנוע בכלל?
גברים בצד
"לפנות ערב"
זהו סרטו השני של הצלם ההונגרי לאיוש קולטאי כבמאי, אחרי שעיבד לסרט את "ללא גורל" של אימרה קרטש. ונראה שכבר אפשר לקבוע: כשקולטאי מצלם או מביים אתם יכולים להיות בטוחים שהסרט, לכל הפחות, יהיה מאוד יפה. זה מידע חיוני לגבי "לפנות ערב" כי זה סרט שחשבתי שהוא לא רק איטי, הוא גם נורא חוזר על עצמו. סצינות שלמות שאומרות שוב ושוב את אותו דבר. מצד שני, הבנתי גם שהסרט אינו מיועד לי. זה סרט שאם הבנתי נכון, הרי שהמסר שלו הוא "גברים הם טעות". ולנשים: "אל תתחרטו על מה שהיה יכול להיות ולא קרה, כל מה שקרה היה לטובה". כמעט כל הדמויות בסרט הן נשים. גבר אחד מת, גבר שני מוכתר כ"טעות" ואת כל שאר הגברים פשוט כמעט לא רואים. ולנשים, לעומת זאת, יש רק תפקיד אחד: להוליד ילדים. אם יש לך ילדים, הרי שחיית חיים מלאים.
אבל, "לפנות ערב" – שנוכחותו של מייקל קאנינגהם בעמדת התסריטאי מעניקה לסרט איזה ניחוח וירג'יניה וולפי קל שבקלים בעלילותיו – אינו סרט שלגמרי התבזבז על טעות שכמוני. מצאתי בו שני דברים מרשימים מאוד. האחד הוא הופעה מרשימה מאוד של מיימי גאמר, הבת של מריל סטריפ, ומי שירשה מאימה את המימיקה האמוציונלית המושלמת שלה. לקראת סוף הסרט צצה סטריפ עצמה (המגלמת את אותה דמות שגילמה בתה, עשרות שנים אחרי), נשכבת לצד ונסה רדגרייב הגוססת במיטה, ועם שני תקריבי ענק, כשראשן שכוב על כריות, השתיים דופקות סצינה אחת מעולה, שמכילה את כל הלב ואת כל השכל של הסרט הזה. למעשה, הסצינה הזאת כל כך טובה, והיא אומרת בחמש דקות את כל מה שהסרט רצה להגיד, שהיא גורמת לכל 112 הדקות האחרות להיראות מיותרות לגמרי.
קאו המבורגר? יש בן אדם שקוראים לו קאו המבורגר? רק בגלל זה בא לי לראות את הסרט שלו.
טרוניות "הקולנוע מת" הן באמת אחד הדברים הכי טרחניים ומשעממים שאפשר לשמוע. בשבוע שעבר עפר שלח גם השתלח בתוצרת ההוליוודית בתכנית שלו ושל רביב דרוקר. לא שמעתי את התחלת הדברים אבל הסכום היה שכששלח היה בגיל של הבן הוא ראה את הסנדק ואילו השבוע הוא לקח את הבן שלו ל"משפחת סימפסון". מילא שלהיכנס דווקא בסימפסונים זו טעות, אבל ההרגשה היא ששלח, וחבל שזה דווקא הוא, פשוט לא רואה מספיק סרטים. וזה לא שבשנה בה יצא "הסנדק" נעשו רק סרטי מופת. הערות כאלה גורמות למי שמעיר אותן להישמע טרחן ונרגן. נכון שבמערכת ההפצה של השנים האחרונות, במיוחד בקיץ, הסרטים הקטנים, הרציניים, החשובים באמת, נדחקים, אבל זה לא מה שאמור למי שאוהב קולנוע, ובטח למי שכותב על כך, לגלות ולחפוש אותם לקהל רחב.
גם בחוג לקולנוע של אוניברסיטת ת"א המצב לא תמיד שונה. כל מי שיגיע לקורס של הנרי אונגר ילמד שמאז "לפרק את הארי" נעשו רק סרטי קומיקס דביליים למפגרים ואין קולנוע שבוחן את ההומניות, את מהות האדם וכד'. מה???? אז כן, יש בהחלט מקום לדיון ועיון ביקורתי חשוב באופן בו סרטי פופקורן יצאו כבר מכל פרופורציה והפכו לדבר העיקרי שמעניין קהלים גדולים ומנהלים באולפנים. מצד שני צריך לזכור שמדובר ביצירות שעושים אנשים שכן מבינים דבר או שניים בטבע האדם או לכל הפחות בעשייה קולנועית מרתקת.
ופתאום בלוקבסטר נשמע כמו שם של האוייב הבא של ספיידרמן.
אז את 'לפנות ערב' המעיק אהבת,
ואת 'תפוס ת'גלים' (באמת מה זה השם הזה?!) המבדר לא?
באמת שאני לא מבין את הטעם שלך בסרטים בשנים האחרונות!
רוה לאחד: אויה, אני מרגיש כמו קומיקאי כושל שעליו להסביר את בדיחותיו. אז לא: את "לפנות ערב" די שנאתי. למעט סצינה אחת בת כחמש דקות עם מריל סטריפ בסוף. ואת "תפוס ת'גלים" מאוד חיבבתי בעשרים הדקות הראשונות שלו, ואז הוא התחיל לייגע.
אני גם מאוד התרגזתי אתמול שקראתי את הכתבה של ירון טק-ברינק. דיי נמאס מכל האנשים שאומרים "הקולנוע מת".
1. אני דווקא יודע שאבי נשר הוא אנציקלופדיית קולנוע מהלכת. רק תהיתי אם אי אפשר היה למצוא מישהו שלא עשה סרטים מביכים כמו "הסודות" שיספיד גאון כמו ברגמן (אולי נחמן אינגבר-ברגמן?); כך או כך, ההשוואה לאבי ביטר הייתה שלא במקומה, דאחקה גרועה של הרגע האחרון.
2. זה יפה שאנשים כאן התעצבנו מזה שכתבתי שהקולנוע מת. יש עם זה רק בעיה אחת: זה לא מה שכתבתי.
3.הכל בגללך, יאיר. שאלת בפורום הפייסבוקי שלך איזה סרטים הכי אהבנו ב-2007. חשבתי על זה בערך שבוע. חשבתי על "חיים של אחרים" ועל "המעיין" (שיצא ב-2006 אבל הגיע לאמסטרדם רק ב-2007). ניסיתי לחשוב על סרט הוליוודי טוב. חשבתי על "רטאטוי" ועל "זודיאק". אבל כמה שלא חשבתי על זה, לא הצלחתי למצוא הפקה הוליוודית מקורית שאינה מבוססת על סיפור אמיתי, רימייק, סיקוול, הנפשה או תיעוד. אני מתגעגע להוליווד הקלאסית. מה תעשו לי.
4. כשלמדתי קולנוע ואנימציה בהולנד, ניסו מיטב המורים להחדיר בנו תיעוב כלפי הוליווד והערצה כלפי כל מה שמצטלם מחוץ להוליווד; התנגדתי לתיזה הזאת עם כל ההולנדית הקלוקלת שעמדה לרשותי. אני אוהב בלוקבאסטרים והתמוגגתי מ"שרק" הראשון, ואני מוכן גם ללכת מכות עם מי שחושב שסרטי אקשן וגיבורי-על אינם לגיטימיים. אבל ההמשכונים של השנים האחרונות הם ביזיון ממוסחר ונטול-חן ונשמה. גם סיקוולים צריך לדעת לעשות (רק תשוו בין הטרילוגיה הראשונה של סטאר וורז ובין הטרילוגיה השנייה ותבינו מה השתנה).
5. ואם כבר קטנוניזם: העיתון בו התפרסמה כתבתה המעולה של מאיה בקר נקרא "7 לילות", כמובן.
רוה לירון: כמו שאמרה סאלי להארי בסוף הסרט הנושא את שמם: אתה רואה, אתה כותב את הדברים האלה ואני לא יכול לכעוס עליך. לגבי "הקולנוע מת": כפי שכתבתי (בהתקף כעס בשעה מאוד מוקדמת בבוקר) חיברתי בינך ובין שניצר. הוא זועק "הקולנוע מת" ואתה טרנת "הוליווד מבאסת". ואני אומר: רגע, חביבי. אוגוסט. יש לך כבר שני סרטים מופלאים בשנה אחת, לטעמך, "זודיאק" ו"רטטוי" ו"המעיין" (על פי ספירת היהודים). זה המון! ואני גם אומר לך, חכה שבוע ל"זהות אבודה". מה גם שבין הסיקוולים והעיבודים יש גם דברים ראויים. הם לא מוצרים פגומים א-פריורית. ובוא נסכם את השנה בסוף דצמבר ונראה מה עוד היה לנו.
וכן, שפע שגיאות ההקלדה ובילבולי השמות הם עדות לשעת הכתיבה ולחיפזונה. אני עובר עכשיו למקצה ניקויים.
אבל גם בימים של הוליווד הקלאסית (שנות הארבעים? החמישים? השבעים? שמישהו יגדיר את הוליווד הקלאסית) יצאו המון סרטי זבל שאף אחד לא זוכר אותם היום. לא ממש קשה להניח שבעוד שנים ספורות יזכרו מהתקופה הזו את רטטוי, זודיאק ודומיהם וישכחו את בראץ ודומיו. האם גם אז יבוא מישהו ויתגעגע להוליווד הקלאסית של שנת 2007 שהוציאה יצירות מופת אחת אחת כמו זודיאק ורטטוי ולא שמעה בכלל על סרטי זבל?
לרני – כנראה שכן!
ולירון – מה עם 'ספיידרן 2'? ו'אקס מן 2'? האם שכחת מאלו?!
וזה עוד רק קמצוץ מסרטי ההמשך הטובים של השנים האחרונות… ומה עם 'זהות במלכודת'? ו'זהות אבודה'? ו'אושן 13'? ו'שר הטבעות 1,2'? גם 'ספיידרמן 3' לא היה כל כך רע.
אני מקווה שהבנת את הנקודה!
1. אני חושב שהביקורות טלויזיה של ירון טן ברינק הן ענקיות. הוא מצחיק כל פעם מחדש ויודע להיכנס יפה במרבית הזיבלונים שמשדרים לנו בטלויזיה במיוחד בעונת הקיץ. למעשה, אני בטח אחד האנשים היחידים שהדבר הראשון שהוא קורא בעיתון זה את ביקורת הטלויזיה.
2. בנוגע לקולנוע האמריקאי – גם לי יצא לחשוב הרבה מתי ראיתי סרט ממש טוב לאחרונה ובדרך כלל אני נזכר ב"הגנן המסור" שגם הוא לא איזה יצירת מופת. אז נכון שהשנה ייצאו כמה סרטים מאוד מסקרנים ויש סיכוי טוב שזאת תהיה שנה שופעת בסרטים טובים, אבל הרבה מאוד סרטים מהשנים האחרונות שזכו להערכה היו פשוט משעממים או סתמיים. לדוגמא: "טרומן קפוטה", "לילה טוב ובהצלחה", "נקודת מפגש", "סוריאנה", "הולך בדרכי", "עמוק במים".
3. וכל זה מוביל אותי לבקש ממכם לעזור לי למצוא את הסרט הבא שאני אוהב – המליצו על סרט טוב. הסגנון שאני אוהב מאוד ברור, הנה חלק מהסרטים שאהבתי בשנים האחרונות:
"שמש נצחית", "מדעי החלום", "תפיסת נלסון", "חיים בין השורות", "העולם שבפנים", "מיס סאנשיין", "מעבר לכל דמיון", "דרכים צדדיות".
מה עוד כדאי לראות?
אני דווקא מתמוטט מול הקביעה החדשה: הטלוויזיה מתה.
נו, באמת.
כלומר, הישראלית בטח, אבל בכלל? שום יוטיוב לא גרם עדיין לאף אחד לארגן פיצוחים, או "להיצמד למסכים" או, לפחות, לגרום לק=איזשהו קולקטיב לחוות איזושהי חוויה.
מלאו את הרווחים בעצמכם.
ומאיה בקר שולטת, כמובן. (חידה ליאיר: האם תעלה על הקשר שלי לבקר? :))
אורי 1:
אתה מזכיר לי מישהו שעובד איתי שאמר ש"בבל" הוא הסרט הכי טוב שהוא ראה בעשר שנים האחרונות. התשובה שלי איו הייתה פשוטה: "לא ראית מספיק סרטים".
הוליווד היא לא מילת גנאי, וגם לא סרטי קיץ. גם סרטים "איכותיים" יש זבל למכביר. למה על זה אף אחד לא כותב.
(רמז לאחד כזה: הוא הסרט הראשון שהזכרתי)
יאיר – Sleuth לא מבוסס על שום משחק לוח. אתה מתבלבל עם Clue.
רוה ליניב: ע"ע תירוציי ליט"ב. מתקן מיד.
האם הטרוניה נגד הוליווד, כמשתמע מדבריו של ירון טן-ברינק, היא שאין כמעט סרטים שמבוססים על חומר מקורי? שהם כולם גרסאות של משהו אחר? אם כך, יש לציין שחלק הארי מהתוצרת בקולנועית בתור הזהב של הוליווד המכונה גם "היו זמנים" היתה מבוססת על מחזות או ספרים. תחליפו את המחזות בסדרות טלוויזיה ואת הספרים בקומיקס וקיבלתם את הטרנד של השנים האחרונות. כך שהעניין הזה שהוליווד מעדיפה לאבד סיפורים קיימים שהוכיחו את עצמם במקום להפיק תסריטים מקוריים היא לא דבר חדש.
אבל אני משוכנע בדבר אחד: מבחינה סטטיסטית, פעם עשו יותר סרטים טובים מאשר היום. פעם הכסף לא היה העיקר ובראש האולפנים ניצבו אנשים שבאמת אהבו קולנוע ולא מכרו מקררים, וקיבלו את החלטותיהם בהתאם, כלומר, לקחו יותר סיכונים.
לאבד=לעבד.
פרויד היה מרוצה.
גם פעם מוכרי מקררים עמדו בראשי האולפנים, הם אלו שהקימו את הוליווד.
ההבדל הוא שהם היו מוכנים לקחת חלק מהכסף של להיט "זבלי" ולהשקיע את חלקו ב"איכות".
זה אולי ההבדל היחיד שאפשר למצוא.
אבל תמיד במבט נוסטלגי דברים נראים אחרת. בייחוד נוסטלגיה לתקופה שכולנו אני מעז לומר, לא ממש חיינו בה. ספרי ההיסטוריה מרכזים את הדברים שאנחנו אוהבים, אבל בשוליים יש לך סרטים עם רונלד רייגן.
ואני עדיין טוען שג'ק וורנר או דאריל זאנוק אהבו קולנוע הרבה יותר ממועצת המנהלים של ג'נרל אלקטריק.
ייסלחו לי כל המאוכזבים הסדרתיים מהוליווד לדורותיה (אופנה שהייתה בשיאה בשנות ה-80 עם ברברת "שפילברג ולוקאס הרגו את הקולנוע" אבל פשוט מסרבת לגווע) אבל המיתוס האומלל ש"פעם ראשי האולפנים באמת אהבו קולנוע והיום הם רק מעוניינים בכסף" הוא קישקוש מוחלט.
היום כמו אז ראשי האולפנים הם אנשיי עסקים. חלקם גם חובבי קולנוע. זה לא מנע אז כמו שזה מונע היום מהוליווד להוציא יצירות קולנועיות מופלאות. למה? כי השיטה עובדת (נא לקרוא, מי שיכול, כתבה מופלאה של "מחברות הקולנוע" מלפניי שנה שדנה בקולנוע ההוליוודי העכשווי ונקראה בפשטות "גאוניות השיטה").
הדיבורים אודות מנהלי האולפני הישנים הם במקרה הטוב הפרעה נוסטלגית. זכור לי שמלפניי מספר שנים ראיתי סרט תיעודי על הוליווד הישנה והתראיינה שם עורכת סרטים ותיקה שאת שמה שכחתי. כששאלו את הקשישה החביבה הזו אודות העבודה עם מנהלי אולפנים "סינפילים" דוגמת לואי בי. מאייר, הארי כהן וג'ק וורנר היא התפקעה מצחוק מול המצלמה. שטויות במיץ, היא אמרה. שיטת האולפנים הייתה שיטה נוראית בה מנהלי האולפנים התנהגו כמו דיקטטורים חסרי תרבות וחיסלו כל פאן של הנאה או יצירותיות אנושית. משהו שמזכיר אם כבר את תיאור מנהל האולפן ב"ברטון פינק". אלא שהשיטה עבדה, וסרטים מעולים (אחד לעשר או אחד למאה, מה זה משנה) המשיכו לצאת. כאמור- גאונות השיטה.
ולענייננו- נו, אז בחצי הראשון ההוליוודי של 2007 היו לנו את "זודיאק", "רטטוי", שני חלקי "גריינדהאוס" (שיאיר אמנם מפנה אליהם כתף קרה אבל זה לא מנע מחובבי קולנוע רבים, בהם אני, לראות בהם יצירה משמעותית) וזה רק מה שהגיע אלינו (המבקרים האמריקאים מתמוגגים לדוגמא מ"הדייט שתקע אותי", אבוי לשם, ומהתוצרת האמריקאית שפשוט שלטה בפסטיבל קאן).
ומה עם תוצרי סוף שנה שעברה?- לא רק "המעיין" אלא הדואט המופלא של קלינט איסטווד, "הילדים של מחר" (סרט הוליוודי לכל דבר מבחינת גודל ותקציב), "המדריך לחיים בכפר" (רוברט אלטמן אהב להשתין להוליווד בפנים ולטעון את קישקושי "פעם הוליווד הוציאה סרטים גדולים וכו'" אבל אבוי לצביעות, הוליווד מימנה כמעט את כל סרטיו).
אחד הדברים המעניינים שקורים אם מסתכלים על הרשימה הנ"ל היא שעם כל הכבוד אלה סרטים עם ביצים. כלומר סרטים שאפשר להתווכח על איכותם אבל אי-אפשר שלא להימנע מהתובנה שכמעט כולם הם סרטים שעל אף שהופקו בממון רב לא נמענו מחזון אישי שגרמו להם להבריח פעמים רבות את הקהל המיינסטרימי ולהפסיד כסף (בין אם על ידי החלפת שפה, דילול הנראטיב, התחייבות לקצב איטי וכו').
ובאמת – הסרטים הללו ולפניהם "מינכן", "ג'ארהד" הלא מוערך מספיק, "עמוק במים" הם סרטים מאוד יקרים שמעידים לא רק על אומץ של יוצריהם אלא בעיקר של האולפנים שהיו מודעים מן הסתם לכך שמדובר בפרוייקטים "מסוכנים" כלכלית. כלומר שמנהלי אולפנים עדיין עושים לפעמים את המעשה האצילי והנכון.
עד כאן כתב ההגנה שלי על האימפריה המרושעת ממערב.
הרעה אחרונה ליב"ט- למה, אבל למה, אם סרט מבוסס על סיפור אמיתי דוגמת "זודיאק" או לצורך העניין על ספר זה הופך אותו אוטומטית ליצירה פחותה ו"פחות מקורית"?. אתה מן הסתם מודע לכך שרוב הסרטים, גם הגדולים, הם בסופו של דבר אדפטציה של משהו. סטנלי קובריק עשה רק אדפטציות. אדפטציה (או המשכון) דורשים לעיתים יותר מקוריות מעבודה על תסריט מחודש. וכאמור- גם סרט קומיקס יכול להיות יצירת אומנותית רצינית- "באטמן מתחיל" המופתי, "הענק", "ספיידרמן 2" וכד' וכד'. אלוהים, אני חשבתי ש"מת לחיות 4" הוא סרט אקשן נפלא (ובדרכו, די חכם). אבל מה אני יודע?
בלתי נסלח, אולי הסתבכתי בתאוריה של עצמי, אבל לא טענתי שהוליווד לא עושה סרטים טובים, אלא שפעם הדגש על הסרט היה גדול יותר מהדגש על הסכום בבנק – כן, עידן שוברי הקופות שם את הכסף במקום הראשון, למרות שאני איתך בגינוי ההתקפה על ספילברג ולוקאס (כאילו שהם אשמים שהסרטים שלהם היו הצלחה פנומלית), תוצר הלוואי של זה היה שהמנהלים באולפנים הבינו שסרט יכול לעשות מאה מיליון דולר ולא רק 30 מיליון והתחילו לכוון את כל מאמציהם לכיוון הזה – התוצאה הבלתי נמנעת היתה במקרים רבות השטחת המוצר, כי לא כולם מוכשרים כמו ספילברג. תראה מה קורה היום, אם סרט עושה חמישים מיליון דולר הוא נחשב אכזבה. טירוף.
היום מה ששולט בכיפה הוא "סוף השבוע הראשון" – סרט כמעט לא מקבל זמן לנשום, הצלחה או כישלון נקבעים בסוף שבוע אחד. אז כן, הזמנים משתנים, אבל אני לא מדבר מנוסטלגיה. אני ממליץ לך ולכולם להאזין לקומנטרי של "הרפתקאות רובין הוד" או "הכל אודות איב" כדי לשמוע שראשי אולפנים או מפיקים בכירים ידעו במקרים רבים על מה הם מדברים, שלא לדבר על הסיפור מאחורי "חלף עם הרוח".
וזה לא הוגן להכניס למשוואה סרטים עצמאיים כגון "הילדים של מחר" שנקנו לאחר מכן ע"י מפיץ הוליוודי. יש הרבה כאלה בשוק. כשאני מדבר על קולנוע הוליוודי, אני מתכוון לסרטים שנעשים בתוך האולפנים עצמם.
כפי שכבר כתבו, לטעון ש"הקולנוע מת" זו לא רק קלישאה, אלא גם טענה סובייקטיבית לחלוטין. התפלאתי במיוחד כשעפר שלח בזבז את הקרדיט שנתתי לו וטען זאת קבל עם ואולפן. הקולנוע הוא לא יצור חי, הוא מדיום. אי אפשר פשוט לבדוק לו את הדופק ולהכריז על שעת המוות. באותה מידה, ניתן לטעון שאמנות הציור מתה מכיוון שלא קם בשלושים השנים האחרונות אף צייר גדול שהביא למהפכה.
העניין הוא שקולנוע גדול באמת ניתן למדוד רק בדיעבד. בזמן אמת, הסרט נופל באופן אוטומטי מיצירות קודמות שכבר הוכרז עליהן כקלאסיקות. רק ממרחק מסוים, כשניתן לעבד את ההשפעה של הסרט על המדיום ועולם התרבות בכלל, אפשר להתחיל להשוות ליצירות שכבר זכו לתארים כאלה.
מה שכן מת, או לפחות נמצא בתרדמת ממושכת, הוא שלטון המפיקים. בחמישים שנותיו הראשונות, היה הקולנוע האמריקאי כלי של מונופולים. סרט עצמאי נידון לכשלון ברגע שצילומיו הסתיימו והוא נקבר תחת מכונות יחצנות אדירות של האולפנים הגדולים. למעשה, בימי תומס אדיסון, הוא נקבר גם תחת דברים מעט יותר כבדים. אני לא יודע מתי בדיוק, כנראה שבאיזור מלחמת העולם השניה, המפיקים הגדולים הלכו ואבדו מכוחם (וגם מחייהם) והוחלפו בידי שמות חלשים יותר שאינם שולחים רטט עצבני בשומעיהם.
אם לקצר את תולדות הזמן (מה שנקרא "יאדה-יאדה-יאדה"), שיטת האולפנים התמוטטה לאיטה, עד שהגענו כיום למצב בו אולפנים הוליוודיים משקיעים רק בהפקת סרטי קיץ ענקיים ורוכשים את השאר מאולפנים קטנים חוץ-הוליוודיים. קומדיות רומנטיות, מותחנים אפלים, דרמות חברתיות ומשפחתיות, אלה הפכו נחלתם של אולפנים קטנים וחברות עצמאיות. מצד שני, אולפנים גדולים עדיין עומדים מאחורי הפקות רבות, אבל בעיקר כקונים להפצה, ללא מעורבות ביצירה עצמה. זה ההבדל בין הקולנוע המודרני לתור הזהב, אין כיום אף מפיק-נטו (להבדיל מבמאים ושחקנים שהופכים למפיקים) שנוכחותו משפיעה על תהליך היצירה בסרטים שלא נועדו מראש לשבור שיאים ולהתחרות זה בזה.
בכל זאת, כדי באמת להצליח, סרט עדיין זקוק לתמיכה של מפיץ חזק ופה הוליווד עדיין שולטת.
לא קשור:
היה פעם את האתר oscarwatch.com עד שאנשי האוסקר תבעו את מפעילת האתר. יש למישהו מושג האם יש כתובת חדשה לאתר הנ"ל?
אורי, האתר נקרא כעת Awards Daily. הם ניצלו כבר את שינוי הכתובת והוסיפו דיונים על פרסי האמי והגראמי, בנוסף לאוסקר.
http://www.awardsdaily.com/
עידן שוברי הקופות מכריח למדוד הצלחה על פי סופ"ש ראשון, כי כל שבוע עולה סרט חדש שממלא את כל האולמות.
בהוליווד הכסף דיבר, הכסף מדבר והכסף ידבר. אין מה לעשות, ליצור סרט זה קצת יותר מלעשות שירה או ציור. אבל מספיק שנים עושים קולנוע שחי עבור עצמו ולא עבור השורה התחתונה במאזן. ההכרזות על מות הקולנוע, זה אולי מות החוויה הקולנועית שלהם, שיהנו מסרטים אירופאים קודרים. אני נשאר עם רובוטים ענקים נלחמים ברחוב.
אם כבר הזכרנו את Awards Daily, הם עורכים עכשיו סקר לבחירת הסרט המוצלח של 2007 עד כה. רוב הסרטים אינם המשכים או רימייקים וחלקם עוד לא הגיעו לארץ.
http://www.awardsdaily.com/2007/08/favorite_film.html#more
האקס-מנחה שלי בילה את שנת השבתון שלו בפיקסאר בתקופה האמורה והוא סיפר מעשייה דומה רק בלי התככים הבינאישיים (איך שצעצוע 2 לא יועד לתיאטראות במקור ותוך כדי העבודה התלהבות אנשי האולפן הלכה ותפחה והביאה לבסוף למירוץ מטורף של עבודה מרוכזת על פני אך חודשים ספורים, שבסיומה גם הובעה התנצלות קולקטיבית בפני פועלי הפיקסלים המותשים).