18 אפריל 2011 | 08:18 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

"שקרים לבנים קטנים" ו"קופקבנה", ביקורת

“שקרים לבנים קטנים”

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 13.4.2011

 

1.

פסטיבל הקולנוע הצרפתי שהגיע בסוף השבוע לסיומו בסינמטקים הוא ההזדמנות השנתית שלי לצאת לחיפוש אחר איזשהו אידיאל שקיים אצלי בראש למשמע המילים “קולנוע צרפתי”. אני, למשל, רוצה לדעת מה שלום הבמאים הצרפתים הגדולים שעדיין פועלים, ומגלה לעצבוני ש”הבמאים הגדולים” כולם נעים בין גיל הפנסיה לגיל המוות, ואין יותר מדי במאים צרפתים גדולים שאני ממשיך לעקוב אחריהם שהם עדיין בשיא כוחם (יש כמה במאים בני דור הביניים – אחרי הגל החדש ולפני הדור הצעיר – שאני מחבב או לפחות מסתקרן מהם בעקביות, יוצרים כמו פטריס לקונט, אנדרה טשינה ואולי אפילו לפעמים גם לוק בסון ובני דורו, ופחות או יותר זהו). כלומר, זה עניין של שנים בודדות – ברגע שאלן רנה וז’אן לוק גודאר ילכו לעולמם – שכבר לא ישאר לי אחרי מי לעקוב מהימים שהקולנוע הצרפתי היה מושא של תשוקה ממשית עבורי. ומעבר לבמאים, אני – ומן הסתם פתיים רבים כמוני – עדיין מקווים למצוא מדי שנה איזשהו זכר לגל עוד-יותר-חדש, איזו תנועה סגנונית חדשה שקמה ושסוחפת אחריה את העולם. גם זה כבר לא קורה. אז מה נותר? שיהיה, לכל הפחות סקסי, לא? זה גם משהו שהקולנוע הצרפתי עקבי בו. או שתהיה בו איזו אלגנטיות איכותית ואינטלקטואלית. ארנו דפלשן ועבדלאטיף קשיש, למשל, הם יוצרים מהשנים האחרונות שלא מעניקים לי סערות אמנותיות גדולות, אבל כן יש בסרטיהם איזו אמירה קולנועית/אנושית/פילוסופית מרשימה.

 

ובכן, לא הספקתי לראות את כל מה שהפסטיבל הציע ויש לי עוד כמה שסיקרנו אותי והחמצתי ושאני רוצה להשלים, אבל עד כה כל מה שראיתי במסגרת הפסטיבל נע מ”די איום” ל”מאכזב”.

 

אז מה תכלית הפסטיבל אם כך? ובכן, יש בו ערך מגזיני בלתי מבוטל. הפסטיבל הצרפתי מרכז לתוכו אמנם את רוב הסרטים הצרפתיים שממילא ייצאו לבתי הקולנוע בשבוע-שבועיים הקרובים – כולם משתמשים בפסטיבל כדי למנף את הפצתם – אבל כך אפשר להתרשם באופן מרוכז במה שהעסיק את הקהל הצרפתי בשנה האחרונה. שלושה מהסרטים הכי פופולריים בצרפת מוקרנים בפסטיבל, ומיד בסמוך לו בבתי הקולנוע: “שקרים לבנים קטנים”, שתכף נרחיב עליו, הביא 5 מיליון צופים; “על אלים ואנשים”, שיוצא היום בארץ (ושטרם צפיתי בו), זכה בפרס הסזאר הצרפתי והביא 3 מיליון צופים; ו”פוטיש, אשה צעצוע”, שפתח את הפסטיבל ועלה בשבוע שעבר, הביא 2 מיליון צופים. כך שאפשר להוריד את הכובע בפני מארגני הפסטיבל ומפיצי הסרטים: רוב הלהיטים הגדולים תוצרת צרפת הגיעו השנה לישראל.

 

אבל מה עם סרטים עצמם?

 

2.

בואו נתבונן לרגע ב“שקרים לבנים קטנים”, סרטו השלישי כבמאי של השחקן גיום קאנה, אחד הכוכבים הגדולים של צרפת כרגע. סרטו הקודם, “אל תגלה”, היה מותחן שזכה להצלחה בינלאומית. הסרט החדש הוא מעין קומדיית ואקאנס, מהסוג שהצרפתים מרבים בו: מה קורה בחודשיים שבהם הבורגנות עוזבת את העיר לטובת הכפר או חוף הים. ו”שקרים לבנים קטנים” הוא מעין ויטרינה של כוכבי הקולנוע הצרפתי: מריון קוטיאר (בת זוגו של קאנה), פרנסואה קלוזה, בנואה מז’ימל והזמר מקסים נוצ’י בהופעת אורח קטנה. כל שאר הכוכבים הלכו ל”אשה צעצוע”.

 

ל”שקרים לבנים קטנים” יש את ארבע הדקות הראשונות הכי מרשימות שראיתי המון זמן. זהירות, ספוילר לארבע הדקות הראשונות של הסרט: אנחנו עוקבים אחרי בחור בשם לודו, שיוצא משירותים במועדון לילה רועש אחרי שהסניף קוק, מפלרטט עם כמה וכמה נשים, מתיישב לשוחח עם חברו הטוב, ואז מחליט ללכת הביתה כי הוא עייף מדי. אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי כל מעשיו בשוט רציף אחד, בין כל האנשים במועדון, כשהוא אוסף את קסדתו משמירת החפצים, יוצא החוצה מהמועדון, עולה על הטוסטוס שלו ומתחיל לרכוב ברחובות פריז של שעות הבוקר המוקדמות, מגדל אייפל נראה באופק, הוא רוכב על האופנוע, חוצה צומת כש… בום! משאית מתנגשת בו מהצד ומעיפה אותו קיבינימט. מהשירותים במועדון ועד לתאונת דרכים בשוט אחד של ארבע דקות, כולו מלא להטוטים וקאטים נסתרים. מרשים מאוד. פתיחה חזקה, מיומנת, וירטואוזית, הצהרתית מאוד. ואז: טרגדיה של ממש. אחרי ארבע הדקות הנהדרות האלה מגיעות שעתיים וחצי פשוט בלתי נסבלות של פטפטת איומה.

 

חבריו של לודו מתאספים ליד מיטתו בבית החולים. מצבו קשה, אך יציב. הם מתלבטים מה לעשות. הרי תכננו לצאת כולם יחד לחופשת קיץ משותפת. האם לצאת בלי לודו או לבטל? הם מחליטים לצאת בלעדיו. כבר כאן, בחילופי הדברים על המדרכה שבהם הם מחליטים שהם יוצאים לחופשה, מתחוור עד כמה הכתיבה של הסרט צולעת. מכירים את התסריטים הגרועים האלה בהם אנשים אומרים את כל מה שברור מאליו בניסיון לשכנע את הצופים במקום את עצמם? ובכן, “שקרים לבנים קטנים” גדוש בדיאלוגים כאלה, שבו דמות אחת אומרת לשניייה “אתה יודע ש…”. כשאתם שומעים מישהו אומר למישהו אחר “אתה יודע ש…” דעו שמאחורי המשפט ניצב תסריטאי נואש שמנסה להעביר מידע יבש לצופים ולא יודע איך. עכשיו קבלו שעתיים וחצי מזה. יתכן ולא הכל הבנתי, יתכן והריכוז שלי הלך והתפוגג לאורך כל 150 דקות הסרט, אבל פשוט לא הבנתי איך התגבשה חבורת החברים הזאת. למה הם חברים? ברור די מתחילת הסרט שהם לא ממש מחבבים זה את זה. וכל דמות מקבלת איפיון אחד שעליו היא תרכוב לאורך כל הסרט. העשיר העצבני שמרגיש שכולם כפויי טובה לאירוח שלו; אשתו הקפדנית בענייני מזון; המסז’יסט שמאוהב במארח העשיר; הטמבל שרק מדבר בלי הרף על האקסית ממנה נפרד. הסרט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.

 

אבל ניחא דמויות וניחא תסריט. אני מוכן לקבל הרבה זבל מילולי אם סרט יודע להציע קולנוע משוכלל. ו”שקרים” הבטיח כה רבות בסצינת הפתיחה המפוארת שלו, שקשה להבין איך ההמשך כה נטול מעוף ומקוריות. אמת, כבר ראיתי את זה קורה כמה פעמים בסרטים צרפתיים: שוט פתיחה אדיר, ואז מוות מוחי. למשל, ב”הסנונית שמבשרת את בוא האביב” מלפני כשבע שנים.

 

ויש עוד עניין משונה. הרי כאמור סרטים על חבורת חברים שיוצאים לחופשה משותפת הם חלק בלתי נפרד מהקולנוע הצרפתי לא פחות מסיפור של גבר המנהל רומן עם אשה אחרת. ולא מעט מהם לא מאוד מעניינים. העניין הוא שקאנה משום מה מסמן את סרטו כיצירה משמעותית. הרי אין שום הצדקה שהסרט ימשך שעתיים וחצי מלבד יומרה עצומה. הסרט היה נכנס היטב ל-70 דקות. וקאנה עורך את סרטו מראשיתו ועד סופו לצלילי המון רוק קלאסי ורוק-אינדי בריטי ואמריקאי. באמת, שירים מעולים אחד אחד. דמיאן רייס, אנתוני והג’ונסונס, דיוויד בואי, ג’ניס ג’ופלין, הבאנד, האילז, וכו’ וכו’. ובתוך כל זה, אף לא שיר צרפתי אחד. זו אמירה עצומה, שמצהירה שקאנה בכלל לא משדר על הגל הצרפתי, אלא מביים בצרפתית לקהל בינלאומי (העובדה שחברת ההפקה של לוק בסון עומדת מאחורי הסרט מחזקת את זה). ומה שמדהים הוא שזה עבד לו: הסרט אכן הפך לאחד הסרטים המצליחים בצרפת ב-2011, ללמדנו שכריזמה מוכרת כרטיסים הרבה יותר מאיכות. אז כן, הסרט נראה טוב, אבל הוא בלוף.

 

3.

גם “קופקבנה”, סרטו של מארק פיטוסי שנעל את הפסטיבל הצרפתי ויצא להקרנות מסחריות בסוף השבוע, הוא סרט לא טוב במיוחד, אבל לפחות יאמר לזכותו שהוא צנוע יותר מ”שקרים לבנים קטנים”. וכמו סרטו של קאנה גם כאן אין ברירה אלא להביט בהשתאות בסרט שהגיבורים שלו הם אנשים פשוט בלתי נסבלים. איזבל הופר, שביקרה השבוע בארץ, מגלמת את באבו, אשה המתקרבת לגיל 60 ושמתנהגת כאילו היא בת 16, למבוכתה הרבה של בתה בת ה-22, שמנסה לתפוס כמה שיותר מרחק מאמה.

 

אורח נוסף שביקר השבוע בארץ במסגרת הפסטיבל הוא מבקר הקולנוע הצרפתי הקפדן מישל סימן, עורך כתב העת “פוזיטיף”. בראיון ל”הארץ” הזכיר סימן שכשמבקרים סרט, צריך לזכור לנתח לא רק את עלילה אלא גם את האסתטיקה. אידיאולוגיה ביקורתית שאני שותף לה. וזו, כנראה, המצוקה העיקרית שלי למראה “שקרים לבנים קטנים” ו”קופקבנה”. כי הרי קביעות כמו “סיפור משעמם” ו”דמויות מעצבנות” הן עניין של טעם אישי. אני מניח שלעומתי יהיו בצרפת 5 מיליון מליצי יושר שמשוכנעים ש”שקרים לבנים קטנים” הוא יצרת מופת. אבל מה עם הסגנון הקולנועי? לאן הוא נעלם? למה הסרטים האלה מבוימים עם כל כך מעט השראה ומחשבה ויזואלית, כשזו שעושה שימוש אמיתי במצלמה ולא רק מתעדת תסכיט רדיו של אנשים משוחחים? איך קרה שהקולנוע הצרפתי נותר עם הצרפתית, אבל בלי הקולנוע?

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - “"שקרים לבנים קטנים" ו"קופקבנה", ביקורת”

  1. איתן 18 אפריל 2011 ב - 9:42 קישור ישיר

    במאים צרפתיים?
    מה עם, למשל פיליפ לוארה, שמאוד הרשים עם “אל תדאגו, אני בסדר” ו”המגדלור” (וקצת פחות עם Welcome)?
    וגם יש במאי בשם סטפן בריזה. בשנה שעברה הוקרן בפסטיבל הצרפתי סרט נפלא שלו בשם “מדמוזל שמבון”. סרט קודם שלו שנקרא Je ne suis pas là pour être aimé
    הופץ בארץ (לא זוכר תחת איזה שם – הוא היה מעין גרסה מופנמת ל”הנרקוד” היפני). שני הסרטים האלו הוכיחו שבריזה הוא סוג של יורש לקלוד סוטה.

    ויש גם את פרנסואה אוזון – במאי שאני מאוד אוהב, ולהרגשתי הוא עוד יביא את יצירת המופת שלו.
    ובטח לא שכחת את ז’אק אודיאר (“נביא”) ואת ז’אן פייר ז’ונה (“אמלי”, “דליקטסן”). מהותיקים – גם רג’יס וארנייה, יוצר אפוסים הסטוריים (“הודו-סין”, “מזרח-מערב”) עדיין חי, ויהיה לו סרט חדש השנה.
    יש במאים צרפתיים מעניינים לעקוב אחריהם. לא כולם צריכים להיות שאברול או אלן רנה.

  2. לביא 18 אפריל 2011 ב - 13:35 קישור ישיר

    בוראייטי דיווחו שוודי אלן ממשיך להוציא את מיטב כוכבי הוליווד לחופשות בבירות אירופה. בסרטו הבא שיצולם ברומא (כמה באנאלי) ישתתפו פנלופה קרוז, אלן פייג’, ג’סי אייזנברג ואלק בולדווין. נשמע כייף. אבל גם קצת ממוחזר.

  3. עמנואל 18 אפריל 2011 ב - 13:44 קישור ישיר

    נכון, אני מסכים עם איתן…
    יש הרבה מאוד במאים צרפתיים לעקוב אחריהם. ואני עדיין חושב שהקולנוע הצרפתי הוא האיכותי בעולם.
    עם כל הכבוד לפסטיבל הסרטים הצרפתי בתל אביב, הוא ממש לא מדד למה שיש לקולנוע הצרפתי להציע..
    אז אם אתה מודד לפי זה, זה קצת בעייתי.
    הפסטיבל מביא שאריות מהמיין-סטרים הצרפתי.
    אז כמו שאיתן ציין. ז’אן-פייר ז’אנה!
    ז’אק אודריאר! מישל אוסלו! סילבן שומה! פרנסואה אוזון! גספאר נואה! מישל גונדרי! כריסטוף הונורה! לאוס קרקס! קריסטוף קישלובסקי! רומן פולנסקי! אוליבייה אסיאס! קלייר דניס!
    מתייה קסוביץ’! ז’אן-ז’אק ביניקס! אוליבייה דהאן! לורן קנטה! ועוד ועוד..
    אני חושב שאתה פשוט לא כל כך אוהב קולנוע צרפתי ולכן לא מתעמק מספיק.
    או שזה פשוט לא הטעם שלך..

  4. ענבל 20 אפריל 2011 ב - 5:40 קישור ישיר

    איסור החמץ כנראה מעביר אותך על דעתך ואתה רואה שמות של מאכלי בצק בכל מקום. “קובנה” הוא מאכל תימני שאין לו קשר לא לסרט הצרפתי ולא לחוף הפורטוגלי. להם קוראים “קופקבנה”, בלי ו’ אחרי הק’ השנייה.

  5. ענבל 20 אפריל 2011 ב - 5:52 קישור ישיר

    ויהיה נחמד אם תציין מה תפקידה של מריון קוטיאר כשאתה מתאר סרט על חבורת גברים מעצבנת ושם רק תמונה מקסימה שלה.
    ועוד יותר נחמד אם תזכיר מה היה בשוט הפתיחה היפה של “הסנונית שמבשרת את בוא האביב”, כי אצלי המוות המוחי של ההמשך גרם לשכחה מוחלטת של ההתחלה.

    ===================

    רוה לענבל: א. חבורת החברים כוללת גברים ונשים כאחד, וכולם מעצבנים, גם הגברים וגם הנשים. אחת מהם מגולמת על ידי מריון קוטיאר. ב. וכנראה שהבמאים הצרפתיים באמת מקדישים מאמץ מחשבתי וכנולוגי רק בשוט הפתיחה. “הסנונית” מתחיל בשוט שנראה כאילו הוא ממכונית הנוסעת על כביש מתפתל בין הרים, נכנסת ויוצאת ממנהרות חצובות בהר ואז באחד הפיתולים במקום להמשיך עם הכביש המצלמה פשוט מנתרת מעל מעקה ההפרדה וממשיכה לעוף בין ההרים.


השאירו תגובה