20 אפריל 2011 | 17:48 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

אימתרון

צוות “כלבת” נמצא עכשיו באוויר בדרכו לניו יורק להקרנת הבכורה של הסרט מחר (חמישי) בפסטיבל טרייבקה, ובשעה שהם רואים איך הסרט שלהם מקבל ביקורות מרשימות מאוד – ואף מדהימות למדי – מכמה וכמה כלי תקשורת בולטים. למשל, “Twitch”, אחד מבכירי אתרי האינטרנט באמריקה לסרטי אימה וז’אנר (ולטעמי, הבכיר שבהם), שמפרסם ביקורת נלהבת של פיטר גוטיירז שמספר באופן מדויק איך הוא נכנס לצפייה בסרט ציניקן ויצא ממנו נלהב. או ג’ון אנדרסון מ”וראייטי” שהתמוגג מהאופן שבו הסרט משתמש במוסכמות ז’אנר האימה אבל מצליח לתעתע בציפיות של צופיו. וב“סלאנט מגזין” מגישים ביקורת עמוסת ספוילרים שמספרת את עלילת הסרט כמעט במלואה, ומוצאת בה שלל משמעויות פוליטיות על הייצוג של ישראל כמקום של אימה, מלחמה, דם ומוקשים. שלל הביקורות האלה גרמו ל“וול סטריט ג’ורנל”, לא פחות, למקם את “כלבת” ברשימת חמשת הסרטים הזרים הכי מדוברים בפסטיבל טרייבקה לצד “חוף בומביי” של עלמה הראל (יוצרת ישראלית שפועלת בניו יורק), והחדשים של מייקל ווינטרבוטום וצואי הארק. “לסרט”, כותב סטיב דולר ב”ג’ורנל”, “יש את הבאז הוויראלי הכי חזק מבין עמיתיו לסקציית ‘סינמניה'”. עם אוסף ציטוטים כזה, קשה לדמיין את “כלבת” יוצא מטרייבקה בלי פרס/חוזה הפצה/ו/או/הסכם לרימייק.

 

==================

 

דיווח מהקופות: מספר הכרטיסים שנמכרו להצגה יומית של “צעקה 4 “ ברב חן דיזנגוף היום? 1.

 

ואיך “צעקה 4 “? אם הייתי צעיר בעשר-עשרים שנה ולא הייתי רואה את “צעקה 1-3 ” הייתי חושב שהסרט מבריק. אבל ראיתי את שלושת הסרטים הקודמים, ואת כל מה שקרה לז’אנר האימה בעקבות סרטים ההם ובהשראתם, ולמרות שיש בסרט כמה אבחנות ז’אנריות שנונות למדי – הפעם הסרט מפרק לא סתם את ז’אנר האימה אלא את מסורת ה-reboot של סרטי האימה – הוא כבר בעצמו נורא נדוש בעודף המודעות העצמית שכבר נשמעת כמו מערכון של “סאטרדיי נייט לייב”. מהבחינה הזאת, דווקא “כלבת” הוא הדבר החדש בעולם האימה. הוא לא כמו הרי-בוט של “סיוט ברחוב אלם” שמתחיל את הסיפור מחדש בלי שום מודעות עצמית, והוא לא כמו “צעקה” בכך שהדמויות שלו מודעות לכך שהם פועלים בסרט, ובמקום זאת המודעות העצמית של הסרט נמצאת לכאורה מחוץ מסך, רק באיזור המנגנון העלילתי שמפעיל אותו: האופן שבו הסרט מתעתע בציפיות שיש לנו מחוקי הז’אנר, ובמקום שבו הז’אנר מושפע מלכתחילה מאגדות עם ומהפולקלור שיצר אותו מלכתחילה.

 

ואכן, די מדהים שהמבקרים האמריקאים מוצאים את “צעקה 4 ” מיותר, נדוש ומעייף, ואילו את “כלבת” רענן, מקורי ומפתיע. כמראה שצריך להיות פריק סרטי אימה כמו קשלס ופפושדו כדי להעריך מה שהם עשו. ובמילים אחרות: מי שקטל את “כלבת” בארץ למעשה קטל את הז’אנר ולא את הסרט. או שהקהל כאן פשוט מעדיף את האימה שלו מוגשת סטרייט, ולא מטה-.

 

ולא יעזור, הגיל עושה את שלו, בעשר השנים שעברו מאז “צעקה 3 ” ועד היום נהייתי אבא, וכך למרות שאני יכול להעריך חלק מהדיאלוגים של קווין וויליאמסון, עם מקרי מוות של בני נוער והוריהם כבר נהיה לי קשה בבטן לספוג. אני כבר לוקח את זה אישית. אבל ווס קרייבן הוא עדיין במאי לא רע בכלל, בייחוד ברגעים שהוא עובד באופן שנון ועדין עם צלליות והשתקפויות. ובסופו של דבר, נדמה לי שכל חבורת “צעקה” שהתקבצה לסרט הרביעי – קרייבן, וויליאמסון, נב קמבל, קורטני קוקס ודיוויד ארקט – חזרה לעשות את הסרט כי כולם הבינו שזו פרנסתם, ומאז “צעקה” כנראה שהם לא ראו צ’קים כה נדיים. ולמעשה, זו גם הסיבה שאני הלכתי לסרט היום. הלכתי בשביל הפרנסה, בשביל העבודה, כדי שיהיה לי פוסט לכתוב היום. את “צעקה” ואת “צעקה 2 ” ראיתי בשביל הכיף. הפרנסה היתה הבונוס. זמנים משתנים.

 

ודי מדהים: ב-2011 בסרט כה אלים וכה מודע לעצמו עדיין יש לקולנוע האמריקאי אויב אחד ברור – סקס. מעיים משוספים אין בעיה חהראות, אבל עירום? עד כאן. לא יודע אם הייתי נהנה יותר, אבל הייתי מעריך את “צעקה 4 ” יותר אם בסופו של דבר הוא לא רק היה מודע לעצמו אלא באמת שובר כל טאבו ולא נשאר סרט שצוחק על כולם, אבל גם מתנהג בהתחסדות כשהוא לא מעז ללכת רחוק מהם.

 

ואגב, ראו מה קרה למבקרי הקולנוע הבריטיים שהוזמנו להקרנת העיתונאים של “צעקה 4 ” ונדרשו לפני כן לחתום על התחייבות שלא יסגירו בביקורתם את זהות הרוצח בסרט.

נושאים: בשוטף

17 תגובות ל - “אימתרון”

  1. בחלת 20 אפריל 2011 ב - 18:18 קישור ישיר

    ואולי כדאי לכל המבקרים למיניהם המהללים את “כלבת” לקבל לידיהם תרגום של ביקורתו של מאיר שניצר, לא אדם שאינו מבין קולנוע, על הסרט “כנראה הגרוע בתולדות ישראל”.
    http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/184/552.html

  2. סטיבי 20 אפריל 2011 ב - 19:18 קישור ישיר

    לתגובה מספר 1: פחחח.

  3. סטיבי 20 אפריל 2011 ב - 19:21 קישור ישיר

    לגבי “צעקה 4”, טרם מצאתי סיבה לצפות בו (ואני אומרת את זה כמעריצה של אדגר רייט, בהקשר להופעת האורח הרלוונטית).
    ובנושא חשוב יותר –
    דרך פייסבוק (בינתיים) מגיעים דיווחים שהעיתונאי והצלם טים הרתינגטון, שעבד בין השאר על הדוקו “רסטרפו”, נהרג בלוב.

  4. שלמה 20 אפריל 2011 ב - 19:54 קישור ישיר

    שניצר מרגיש טמבל, כלבת יזכה בפרס ומה תומר אז,

  5. סטיבי 20 אפריל 2011 ב - 20:53 קישור ישיר

    הציוץ האחרון בטוויטר של התרינגטון, מאתמול:
    In besieged Libyan city of Misrata. Indiscriminate shelling by Qaddafi forces. No sign of NATO.
    הציוץ שקדם לו – תמונה מהאוסקרים.

  6. אד סיזור 20 אפריל 2011 ב - 21:23 קישור ישיר

    שניצר? מבין קולנוע?
    שניצר הוא כנראה המבקר הגרוע בתולדות ישראל.

  7. גל-Z 20 אפריל 2011 ב - 22:12 קישור ישיר

    הייתי לוקח את הביקורת של שניצר ברצינות אם היא לא הייתה כל כך קוטלת ורעה.

    הסרט היה מעולה לטעמי, וגם אם טעמי לא מתאים לטעמם של אחרים – זה עדיין מונע ממנו להיות הסרט הישראלי הגרוע בכל הזמנים. מקסימום – לא סרט משהו.

    קליין, לאומת זאת, נתן ביקורת מעולה – והוא מאותם החברה של שניצר.

  8. עומר 21 אפריל 2011 ב - 13:41 קישור ישיר

    אני אחזור על מה שאמרתי בפוסט קודם – לטעמי, כלבת היה סרט רע. אחזור גם על דבר נוסף – רציתי מאוד לאהוב אותו, ולא הצלחתי. הוא גם לא עורר אימה, ולפרקים רבים היה פשוט משעמם. אין לי שום בעיה עם מי שחושב שמדובר בסרט מוצלח, וישנם כאלה, מסתבר. אני גם מאחל הצלחה רבה ליוצרי הסרט. אני מקווה שיזכרו בפרס כה או אחר גם אם לדעתי לא ממש מגיע להם.

    יש לי קצת בעיה עם ההתפלפלות שמדברות על, בין היתר, המודעות העצמית של הסרט ועם האבחנה שצריך להיות פריק של סרטי אימה כדי להעריך (!) את מה שיוצרי הסרט עשו. ברגע שמדברים איתי על “מודעות עצמית” של סרט, עיני מתערפלות קצת. גם לא ברורה לי הדרישה לאיזו שליטה מיוחדת בסרטי אימה כדי להבין ולהנות מהסרט המדובר. זה בעיקר מעורר תחושה של התנשאות על כל מי שלא ממש אהב את הסרט (לא אהבת? טוב, אתה לא מבין ממש בסרטי אימה, וגם המודעות העצמית… המודעות העצמית…) ו/או יוצר רושם של גיבוב מילים שנועדו לומר משהו לא ברור במיוחד ,שזה משהו שקורה הרבה ברגע לחבר כמה מילים על משהו שקשה לחבר עליו כמה מילים.

    דעתי היא שאם הסרט לא היה דובר עברית, הוא לא היה מעניין אף אחד. אולי זה רק אני.

  9. שיר 21 אפריל 2011 ב - 14:24 קישור ישיר

    ואני, לעומת עומר, שונאת סרטי אימה, לא מבינה כלום בחוקים של הז’אנר וממש אבל ממש אהבתי את “כלבת”. לטעמי מדובר באחד הסרטים היותר חצופים ומצחיקים שנעשו בישראל.
    פשוט כיף לראות שהוא מצליח ככה בעולם.
    ועומר, לגבי ההערה האחרונה שלך, כן, זה רק אתה.
    כשבוחרים סרט לפסטיבל מתוך אלפי סרטים זרים וגם דוברי עברית, זה לא רק בגלל שאתה דובר עברית- זה בגלל שאתה פשוט סרט טוב בעיניי הפסטיבל המדובר. אולי לא בעיניך, אולי לא בעיניי אנשים נוספים, אבל כן בעיניי הפסטיבל.
    תוסיף לכך את העובדה שהוא לקח גם את פרס הביקורת באחד מפסטיבלי האימה החשובים בעולם ותבין שוואלה, כן, יש מי שחושב ההפך ממך.
    יאללה פחות צרות עין ויותר לפרגן, החבר’ה האלה אשכרה גורמים לכל העיתונים לדבר על ישראל כזירה שצריך לשים לב אליה בתחום האימה. כבוד ורק כבוד!

  10. מיקי-ל 21 אפריל 2011 ב - 14:48 קישור ישיר

    אני חבבתי את “כלבת”, אבל בהחלט יש משהו במה שעומר כתב. אני דיי מסכים עם הקביעה שאם “כלבת” לא היה דובר עברית הוא היה סרט זניח, שאני לא בטוח שבכלל היה מגיע לתודעת הקהל הרחב בארץ וכנראה גם בעולם. לשיר, אני חושב שיש משהו בטאג ליין “סרט האימה הישראלי הראשון” שבהחלט מעורר סקרנות אצל פסטיבלים בינלאומיים. גם אם הסרט לא איכותי, הוא עדיין קוריוז, ולכן אני לא מסכים עם מה שכתבת. אני לא מכיר את עומר, אבל אני מבין שהוא מפרגן לסרט וליוצריו, למרות שהוא עצמו לא אהב אותו. לא רואה בזה חוסר פרגון – רואה בפרגון יתר (כזה עם המון סימני קריאה) משהו קצת פורבינציאלי.

  11. גל-Z 21 אפריל 2011 ב - 15:15 קישור ישיר

    השלב הראשון הוא לתפוס צומת לב.
    אחרי זה – צריך להוכיח. כנראה שזה עבד.

    אני האחרון שאסכים עם פסטיבלים (כמעט תמיד הם בוחרים סרטים שאני מוצא בלתי נסבלים) אבל הביקורות הכתובות הן כבר משהו אחר.

    כשאדם מרגיש שמתנשאים עליו, זה בדרך כלל כשהוא מרגיש שהוא שווה פחות.

    הכרה של חוקי הז’אנר מעצימה את ההנאה מהצפייה – לא הופכת אותה למתנשאת.

    וזה רק טבעי שבמדינה שיש בה כל כך הרבה שנים של מסורת אימה, יעריכו את המודעות העצמית והשימוש בקונבנציות יותר מבארץ.

  12. שיר 21 אפריל 2011 ב - 15:16 קישור ישיר

    אני מניחה שגם כל הביקורות המהללות נכתבו בגלל שהסרט דובר עברית ובגלל שהוא סרט האימה הישראלי הראשון. כן, זו הסיבה לניתוח הסופר-מעמיק ב”סלאנט”, לעובדה שהוא נבחר לרשימת חמש חובות הצפייה בוול סטריט ג’ורנל, לשיר הלל בטוויץ’ ולפרגון ב”וראייטי”. כדאי שתיכנסו קצת ללינקים שיאיר שם כאן כדי להבין ש”כלבת” כבר מזמן עבר את שלב הקוריוז.

  13. מיקי-ל 21 אפריל 2011 ב - 15:30 קישור ישיר

    הביקורות הטובות לא נכתבו בגלל שהוא דובר עברית (שוב, אני מכיר באיכויות שלו), אבל החשיפה שהסרט מקבל היא גם בגלל העובדה שהוא דובר עברית. שוב, אני קצת בספק אם הסרט היה מגיע לתודעה כל כך רחבה של עיתונאים ופסטיבלים וכו’, אילולא היה לו הערך המוסף הזה. אני יכול לתת כדוגמה סרט צרפתי מדהים בשם martyrs שלא קיבל אפילו אחוז מהחשיפה הזו (כי הוא עוד “טורצ’ר-פורן צרפתי”) אבל הוא סרט לא פחות מרשים. זו טענה הגיונית, אין לי שום דבר נגד הסרט או יוצריו.

    גל, אני מכיר את הקונבנציות והסרט כן ממזרי בהתייחסות אליהן, אבל אני גם מכיר את ההתנשאות הזו שעומר מדבר עליה (ולפעמים אני אפילו חוטא בה). אני יכול להגיד לך שההתייחסויות האלו מעלות חיוך וקריצה (מהסוג של cabin fever כזה), אבל לא הן גורמות לי לצאת מגדרי ולהפוך את הסרט לאיזו יצירה יוצאת דופן באיכותה. בסך הכל באמת סרט סימפטי עם כמה רגעים מפתיעים ואפקטיביים והוא גם חשוב בבוסריות שלו ואני, שוב, בהחלט מפרגן לו, אבל יש משהו במה שעמר כתב.

  14. רותם 21 אפריל 2011 ב - 15:40 קישור ישיר

    ספוילר לכלבת:
    עומר, יש הבדל בין להגיד לחובבי הז’אנר בלבד, שזה להגיד כלום, לבין להגיד למביני הז’אנר. האמת, שבמקרה של הסרט הזה אני לא חושב שצריך להיות מבין בז’אנר, צריך להכיר קולנוע ולדעת שבדר כלל יש רע אחד (אנטגוניסט) שמחסל את כל הטובים, התמימים (אולי עשו קצת סקס אבל לא מעבר). אבל בסרט הזה אין את כל אלו. אז לא יודע, אותי משעשע שאני בא לראות סרט אימה – ישראלי או לא – שבו במקום למצוא רוצח מטורף במסע חיסול (שד”א, מהדמות שלו, כנראה שהוא לא היה רוצח את כל הדמויות, לא היה חלק מהתוכנית שלו) אנחנו מוצאים מלא דמויות מוטרפות שקצת מאבדות שליטה. מה שקורה לכולנו במידה פחות יותר בכביש, בתור בסופר, בשיחה עם נציגת השירות וכו’. וזה משהו לא רק ישראלי ומשהו שחותר כנגד ההגיון והמוסר הכללי שלנו.
    זה למה הסרט טוב ומרענן את הז’אנר.
    ובאופן כללי גם: יש אמנות מתוחכמת, ומותר “להתנשא” בלהגיד שיש אמנות שלא כולם יכולים להבין אם לא ראו את מה שהיא מתייחסת אליו. זה לא דמוקרטיה.
    אחרת כל מה שהיה לנו בתור אמנות היה קו ישר.
    כמו שלהבין סרטים של אלן רנה למשל, אתה קודם צריך להכיר ולהבין קולנוע “רגיל”, אחרי זה קצת יותר סרטים שמשלבים בין פלאשבקים והזיות וכו’ ואז בסוף להבין משהו שאולי אין בכלל הבדל בין כל אלו.

  15. אדי 22 אפריל 2011 ב - 0:13 קישור ישיר

    (רק לי לא ברור למה בכל פעם שכותבים משהו על כלבת מישהו קופץ עם התפוצצות כיס המרה המתחזה לביקורת של שניצר? יש לכם ביקורת על הסרט? תתנסחו לבד. ובלי להזכיר את “המלאך היה שטן”, תודה)
    חוץ מזה, 3 כוכבים מסלאנט, שידוע בקמצנות שלו, הם הישג מכובד ביותר.

  16. עומר 22 אפריל 2011 ב - 18:17 קישור ישיר

    רותם: אין לי שום בעיה עם פירוק המבנה העליליתי המקובל בסרטי אימה או בסרטים בכלל. אני בדרך כלל מברך על נסיונות מסוג זה. אני בעצם מסכים איתך שספציפית זה משחק לטובת הסרט ולא כנגדו. אבל זו התעסקות בשוליים, לא בעיקר. אני מצפה מסרט, כל סרט, שיגרום לי להנאה. ברמה הבסיסית. בלי להתעסק במבנה העלילתי, או קריצות כאלה ואחרות לז’אנר. הדברים האלה הם מבורכים, והם יוצרים עניין נוסף, אבל הם אף פעם לא העיקר. בסוף, אחרי הכל, אתה נשאר עם סיפור שמספרים לך באמצעות מצלמה, והסיפור של כלבת, לצערי הרב (באמת לצערי! רציתי לאהוב אותו!) פשוט לא מעניין, לא מעניין ולא מפחיד.

    רווה התייחס לסרטי צעקה, והסרט הראשון בסדרה (שהוא היחידי שראיתי מתוכם) הוא דוגמה יפה לטעמי – הסרט היה מלא בהתחכמויות על חשבון הז’אנר ועל חשבון הבמאי עצמו. אני מתאר לעצמי שחלק מאותן התייחסויות פספסתי, בין היתר כי אני לא חובב (או אנטי) סרטי אימה. הדברים שלא פספסתי, היו נחמדים. אבל הם לא באו במקום. הם באו בנוסף. צעקה היה סרט מהנה בלי קשר לאותם רגים שנועדו למביני עניין בלבד. אלו לא יכולים לבוא כתחליף ליסודות קולנועיים וכלבת לוקה ביסודות האלה (ספציפית – תסריט), כך דעתי לפחות.

    שיר: לא כל כך ברורה לי הנימה האישית בתגובות שלך. אני לא אהבתי את הסרט ואת כן אהבת. זו זכותי וזו זכותך. הסברתי בפירוט חלקי למה לא אהבתי ולמה נדמה לי שההתיחסויות אל הסרט בחו”ל נובעות בעיקר ממוצאו ופחות מאיכותו. זהו לא חוסר פרגון. אני שמח שהסרט מצליח בשביל יוצרי הסרט, זה חשוב להם וזה גם חשוב לי. אם הם יעשו סרט אימה נוסף, גם אותו אלך לראות וגם אז זה יהיה בתקווה (שאולי אז לא תתבדה) שיהיה זה סרט מוצלח. אני חושב שמגיע ליוצרים שאפו ולו על עצם הנסיון. אבל את התוצאה לא אהבתי בכלל. מה לעשות. ככה זה. ולא, זה בוודאות לא רק אני.

  17. שלמה 22 אפריל 2011 ב - 22:38 קישור ישיר

    הכל אישי.


השאירו תגובה