"החיים הכפולים של וולטר" ("The Beaver"), ביקורת
מיותר לציין שאני חושב ש"החיים הכפולים של וולטר" הוא שם איום ונורא לסרט. אני מודה ש"הבונה" לא נשמע מוצלח במיוחד (להבדיל מ"The Beaver", שהוא שם נהדר בעיניי). אבל הפתרון שמצאו ביונייטד קינג לתרגום הוא – כמו שאומרים – half-assed. הסרט, אגב, נהדר.
פורסם ב"פנאי פלוס", 18.5.2011
אחת לשנה מעבירים סוכנים ומפיקים בהוליווד מזכר פנימי שנועד לדרג את התסריטים הכי טובים שהם קראו בשנה החולפת ושעדיין לא הופקו. כדרכה של הוליווד המסמך הזה גם מודלף באופן מסורתי לתקשורת, כנראה מטעם סוכניהם של התסריטאים המוזכרים בו, מתוך תקווה שתשומת הלב הזו תגרום לאולפנים להתקדם עם הפקת התסריטים האלה. אחד התסריטים שבלטו ברשימה מלפני שנתיים נקרא "The Beaver", של תסריטאי צעיר בתחילת דרכו בשם קייל קילן. הרעיון אכן נשמע יוצא דופן למדי: גבר שחווה משבר ומתחיל לתקשר עם הסביבה שלו רק דרך בובת יד פרוותית בצורת בונה שהוא מוצא בפח אשפה. נשמע מעניין. לא החומר ההוליוודי הטיפוסי. ובמידה מסוימת, נשמע גם קצת כמו ואריאציה אפשרית ל"הארווי", הקלאסיקה הנהדרת ההיא עם ג'יימס סטיוארט, שמצליח לשכנע את העולם שחברו הטוב ביותר הוא ארנב בלתי נראה. הוליווד כבר שנים מפנטזת על רימייק ל"הארווי" אבל לא מצליחה. כנראה מהטעם הפשוט שהוליווד והקהל שלה פשוט ציניים מדי כיום, ולא יצליחו לקבל סרט כה נטול-ציניות כמו "הארווי". אז מה הסיכוי שיצליחו לקבל סרט כה נטול ציניות כמו הסרט על האיש שלובש על ידו בובת בונה? ואכן, היה רגע בו נדמה היה שאין סיכוי שסרט כה אקסצנטרי כמו "הבונה". והנה, לבסוף הוא נעשה. אתם תזהו אותו לפי שמו העברי: "החיים הכפולים של וולטר". משונה, בעברית לא נותר ממנו שמץ מהאקסצנטריות שלו.
בידיה העדינות ומלאות החמלה של ג'ודי פוסטר כבמאית, "החיים הכפולים של וולטר" אולי מאבד משהו מהעוקץ האידיוסינקרטי שלו, אבל אנחנו מרוויחים סרט עם לב גדול שמצליח לקחת את ז'אנר המשפחה הלא-מתפקדת – ז'אנר שהפך למומחיות של פוסטר כבמאית – ולהוליך אותו בנתיב דו סטרי: מצד אחד סרט שבאמת נראה כאילו הוא מגיע הישר מתוך מוחו של מישהו החווה התמוטטות נפשית; ומצד שני, סרט הנאמן לחוקי הדרמה המשפחתית-הפסיכולוגית האמריקאית. איכשהו, המיזוג בין שניהם מצליח להפוך את "וולטר" לסרט שגם ברגעיו הצפויים יש בו טעמים לאו דווקא צפויים.
וולטר (בגילומו של מל גיבסון) נמצא במשבר נפשי. כשאשתו (פוסטר) זורקת אותו מהבית הוא מוצא דרך לחסל את עצמו מבלי להרוג את עצמו: הוא עוטה על עצמו זהות חלופית של בונה בעל לשון חצופה. יש כאן מפגש אמיץ מאוד בין תסריטאי, במאית ושחקן. ברגעים הכי טובים של סרט נדמה כאילו הסיפור כולו מסופר דרך עיניו ותודעתו של וולטר עצמו, ושהוא חווה את קיומו של הבונה המדבר כאמיתי לחלוטין, וכמי ששולט לגמרי בגופו ובחייו. פוסטר וגיבסון משתפים פעולה עם הרעיון הזה ולרגעים ממושכים המצלמה מתעלמת מקיומו של גיבסון בפריים ומתמקדת רק בבובה שעל ידו. התסריט של קילן מפתח יפה את התפקיד של הבובה בחייו של וולטר: מבחינה פסיכולוגית זו דרך מצוינת עבורו לאוורר את כל מה שהעיק עליו, לתת דרור לסופר-אגו שלו, להגיד בקול רם את מה שהוא עצר והדחיק בתוכו כל השנים האלה. ומבחינה תקשורתית, יש כאן תיאור חביב למדי לאופן שבו התקשורת מתאהבת בקוריוז מסוים, ואז נוטשת אותו. כמובן שבעל מפעל שמחליט שמעתה מי שינהל את המפעל הוא בונה מפרווה זוכה לכותרות בעיתונים ולהזמנות לתוכניות אירוח. בחזית שלו, "החיים הכפולים של וולטר" מתנהל קצת כמו סאטירה על מנגנוני התקשורת והפסיכולוגיה באמריקה, והוא שם את האצבע על כך שבאמריקה, ככל הנראה, כולם חולים במחלת נפש כזו או אחרת. זה המקום שבו הסרט מצליח לשעשע מאוד.
אבל פוסטר מעדיפה לשים דגש על אלמנט אחר בתסריט: דווקא על ההשלכות שיש למהלך הזה על בני משפחתו של וולטר. אני מניח שאם ספייק ג'ונז היה מביים את הסרט הוא היה מצמיד את כולו רק לתודעה של וולטר המשוכנע שהבובה חיה ואמיתית. אבל פוסטר מחזירה את הסרט מהר מאוד לקרקע השפיות, ומתמקדת באשה ובבנו של וולטר. בתחילה היתה לי תחושה שזו החמצה, שהיא מוותרת מהר מדי על הקונספט המקורי של התסריט. אבל בסופו של דבר זה עבד.
כי איפשהו באמצע, "החיים הכפולים של וולטר" הופך למעשה למעין "אמריקן ביוטי", סיפורה של משפחה שבה הגבר קורס. החלק המרגש בסיפור הוא עלילת המשנה שהולכת והופכת לעלילה הראשית, של הנער שמת מפחד שהוא יגדל להיות בדיוק כמו אביו. אבל האבא, בתור בונה, מוצא פתרון לניכור שהוא חש כלפי ילדיו: לעשות מה שבונה עושה – לבנות חפצים מעץ. העשייה, החיבור לטבע, למלאכת כפיים, למשפחה, לראות ברכה בעמל, כל אלה הם דרכי ההחלמה של הגבר האמריקאי בתקופה של משבר כלכלי שמרסק את בני מעמד הביניים. כלומר, קייל קילן כתב תסריט על בובה, אבל ג'ודי פוסטר ביימה סרט על אמריקה שמנסה להחלים ממשבר כלכלי שהפך אולי למשבר נפשי. של אנשים שגרים בבתי עץ.
ועל דרך היא עשתה דבר אצילי וחכם מאוד: היא ליהקה את מל גיבסון, חבר טוב שלה, לתפקיד הראשי. בתקופה שבה זה היה טאבו לעבוד איתו. ייתכן ובצדק נרתעו ממנו: גיבסון הפך בשנים האחרונות לאדם נטול שליטה. כמי שלא מהסס לבטא עמדות אנטישמיות, להיות אלים כלפי נשים, להיות בוטה מאוד ונוטה לשכרות הוא הפך לפרסונה נון-גרטה בהוליווד. אבל פוסטר מתייצבת לצד חברה, בעיקר כי מבינה שיש משהו בתסריט הזה שיכול לתפקד גם ככתב הגנה של גיבסון עצמו, וכסוג של גאולה קולנועית עבורו: הסיפור על הגבר שקורס מבחינה נפשית ואז מנסה לחזור למסלול על ידי יצירתו של אלטר-אגו, זו אולי תרפיה לא רעה בכלל עבור שחקן.
וכך, החיבור בין הטעמים השונים של הסרט דווקא לא מתנגשים כמו שהייתי מצפה, אלא משלימים זה את זה. כשנהיה חמוץ מדי, מגיעה המתיקות. וכשנהיה מתוק מדי, מגיע משהו מריר. וגם כשהסרט מאבד בסופו של הייחוד שלו, ונהיה טיפה משפחתי ובנאלי מדי, הוא מצליח להישאר מקסים ומרגש. למרות מגרעותיו, מדובר בסרט נפלא למדי.
ראית פעם סאות'פארק?
זה קונטקסט מושלם לפוסט הזה, יש שם מורה שמתקשר בעזרת בובת יד…גאילו דה
מדובר גם בביקורת נפלאה למדי. תודה
שנייה, אז אנטישמיות ושנאת נשים הן מחלות נפש? הסובל העיקרי מדעותיו המחלחלות של גיבסון וממוכנותו להביע אותן בקול רם אל זרים וקרובי משפחה כאחד הוא גיבסון עצמו? חסר איזשהוא מרכיב בהשוואה שלך בין גיבסון ו-וולטר. כשאדם חולה נפש משתקם, הוא צריך לתקן את עצמו. כשגזען שונא נשים משתקם, הוא צריך לכפר על מעשיו. עוד לא ראיתי שום כפרה מצידו של גיבסון – להיפך, בכל הפעמים הקודמות שנתנו לו הזדמנות להפוך דף חדש הוא פשוט חזר לסורו – ולכן המוכנות שלך לקבל את הסרט, אם אכן כך יועד, כהגנה על גיבסון תמוהה בעיני, וגם קצת מעליבה לאנשים הסובלים ממחלת נפש.
Well,you are very
understanding man.
So,a Jew hater/wife beater is
a misunderstood human
being…
Give me a break.
Most important…the film is nothing soecial.
nothing special
אני מצטרף לאביגיל. לעמוד לצד חבר זה יפה ונוגע ללב, השאלה באמת אם גיבסון ישנה את אורחותיו. הביקורת שלך נפלאה ואראה את הסרט אבל אני חושש שלא אוכל לראות את גיבסון ולנטרל את התיעוב שאני חש כלפיו ומן הסתם זה יפגום בהנאה מהצפיה. האמת היא שאני מתפלא איך בהנאה שלך הרקורד של גיבסון לא פגם.
וואו, אשכרה התרגשתי מהביקורת…
זה קצת מזכיר את הפלוט-ליין לא רק של הארווי אלא גם של לארס והבחורה האמיתית, שנותר אחד התסריטים הכי פחות מוערכים של הקולנוע האמריקני (על אף המועמדות לאוסקר ב2007)
אתה צודק וטועה: במקום ללכת על המקוריות שבתסריט ועל הרובד הקומי המאד אפל ועצוב שלו בחרה ג'ודי פוסטר להפוך את הסרט לעוד דרמה מדכאת על משפחה לא מתפקדת. כאלו יש המון וכשאתה נמצא בז'אנר הלא נכון הזה פתאום כל הסיפור עם הבובה מרגיש מופרך מדי.
השם של הסרט הוא לא רפרנס ל"החיים הסודיים של וולטר מיטי"?