29 מאי 2011 | 16:44 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

כימי שמים


 

תראו איזה יופי. מוזיאון הקולנוע בקווינס, ניו יורק, הקדיש סוף שבוע לסרטים של טרנס מאליק, לקראת עליית “עץ החיים”, ומאט זולר סייץ ערך מעין טריילר המחבר בין כל המשותף לסרטיו הקודמים.

 

והוא הוסיף על כך מאמר-וידיאו פוקח עיניים ורווי אבחנות מקסימות על “ימים ברקיע”, שממש עושה לי חשק לבחון את הסרט הזה מחדש (יש גם מאמרי-וידיאו לשאר הסרטים, אבל “ימים ברקיע” הכי מוצלח לטעמי). למשל: “ההבחנות בין דמויות טובות ורעות לא מעניינות את מאליק. הנה במאי שיצר כבר ארבעה סרטים אמריקאים משמעותיים (כבר חמישה – י.ר) ושבאף אחד מהם לא היה אנטגוניסט”.

 

ולכבוד יציאת “עץ החיים” המגזין GQ מספר את הסיפור מאחורי הפקת הסרט “שבילי זעם”, סרט הבכורה של מאליק, אותו ביים ב-1972 אחרי שעזב את MIT וגייס 250,000 דולר. ואז התעלל בצוות שלו, שהתפטר כולו, והסתובב בעיר לספר שהבמאי איבד את שפיותו והצילומים נמשכו כפול זמן מהמתוכנן. נראה לי שככה זה המשיך בכל סרטיו של מאליק מאז.

 

==============

 

ואגב, אחרי שאתמול הטלתי ספק בתרגום המקובל ל”יער נורווגי” של הביטלס, בואו נפתח רגע את סוגיית “ימים ברקיע”. גם כאן מדובר בתרגום שכבר פחות או יותר גדלתי לתוכו ומעולם לא פקפקתי בו. אבל כעת, אחרי שאני מכיר גם את טרנס מאליק יותר טוב, וגם את התנ”ך יותר טוב, אני כבר יודע לזהות מאיפה מגיע השם. מספר תהלים. פרק פ”ט. פסוק ל’. מה שתורגם בתנ”ך המלך ג’יימס ל”Days of Heaven” מופיע בשפת המקור של הטקסט כך: “כימי שמים”. שם נהדר לסרט, לא? ועוד סרט עם כל כך הרבה מוטיבים תנ”כיים. וזה גם נותן לסרט עומק פרשני נוסף, כי יש לפסוק קונטקסט שבוודאי יש לו משמעות מבחינת הסרט. זה תמיד קצת מביך אותי שיוצרים נוצרים נותנים ליצירותיהם שמות מהתנ”ך, אבל שהמתרגמים הישראליים (וגם אנחנו, הצרכנים) בכלל לא מזהים שהשם באנגלית הוא זה שתורגם מעברית, ומתרגמים אותו מחדש.

 

================

 

התגובות מההקרנות המסחריות של “עץ החיים” (שפורסמו בפוסט הביקורת על הסרט) מרתקות בעיניי. תנו לי לראות אם הבנתי נכון: יש כאלה שהלכו לסרט כי הם ראו שזה עם בראד פיט ושון פן ובזכות כוח הכוכבים שלהם נכנסו לסרט וציפו ל”סרט הוליוודי” סטנדרטי? מרשים. לא הערכתי מה עוצמת המשיכה של בראד פיט על הקהל הישראלי. מי שנכנס לסרט על-עיוור כי הוא אוהב את סרטי בראד פיט, אכן יכול להרגיש תסכול גדול מ”עץ החיים” (אגב, אני זוכר תגובות דומות מהקהל לסרט אחר – ודי דומה, אגב – עם בראד פיט: “נהר זורם ביניהם”). ואחרים הלכו לסרט אחרי שראו את הטריילר ולתדהמתם גילו שהסרט בעצם מאוד דומה לטריילר, בניגוד למה שאנחנו רגילים לצפות. כלומר שהם התאכזבו מכך שהסרט סיפק להם בדיוק מה שהובטח להם. קהל, יצור הפכפך.

 

יש כאן מישהו מספיק מבוגר כדי לזכור איך היו תגובות הקהל הישראלי ל”2001: אודיסיאה בחלל” כשהסרט הוקרן בבתי הקולנוע כאן? לא שאני משווה את “עץ החיים” ל”2001″ (“2001″ הוא יצירת מופת כבירה בהרבה מ”עץ החיים”, שמתגמד לעומתו. אבל אני מניח שכל מי שמבקש סרט “הוליוודי” עם “עלילה” ירגיש תסכול דומה משני הסרטים). אם גם אז הסרט הניב כזו עוינות מצד צופים אקראיים שנקלעו אליו? ואיזה מזל ש”סטאלקר” מעולם לא הופץ מסחרית בארץ, אה? לא הייתי עומד בקריאת טוקבקים על הסרט מאת צופי 1979 ומצליח להישאר נטול שנאת-אדם. לא שאני משווה את “עץ החיים” ל”סטאלקר”, חלילה.

 

ויש מישהו שראה את הסרט בקולנוע ואהב אותו? מישהו אחד בלבד?

נושאים: בשוטף

17 תגובות ל - “כימי שמים”

  1. dave 29 מאי 2011 ב - 16:55 קישור ישיר

    amazing trailer for fincher’s girl with dragon tattoo:
    http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=8kOFGI0p6SM

  2. ליאור זלמנסון 29 מאי 2011 ב - 17:17 קישור ישיר

    אני דווקא מאד אהבתי את הסרט וגם שמחתי שבחרתי לשבת בשורה יחסית קרובה בלב. עבורי זו הייתה חוויה שלעיתים הזכירה לי חוויות צפיה ביצירות אמנות במוזיאון יותר מבקולנוע אבל זה מה שמצא חן בעיני כל כך. המעבר בין רגעים מעוררי מחשבה לרגעים שפשוט היה אפשר להישען לאחור ופשוט להישאב ליופי הויזואלי בלי לחשוב יותר מדי. עם זאת, אני מודה שקדמה לצפיה הכנה מרובה ואזהרות מרובות שמאד עזרו לי לבוא עם הלך הרוח הנכון לסרט. גם אני נתקלתי בקהל מאד מתוסכל, מובך, מביך ורעשני (סצינות מסויימות לוו בצחוק גדול) אך איכשהו, אולי בגלל קרבתי למסך, לא נתתי לזה להפריע לי.

  3. מיקי-ל 29 מאי 2011 ב - 17:50 קישור ישיר

    אה, אם אנחנו מדברים על “עץ החיים” ואם זה לא היה ברור – אני מאוד מאוד אהבתי אותו (וראיתי בקולנוע). אני חושב שהוא סרט פורץ דרך במובן הזה שלא מדובר בטארקובסקי או אנטוניוני אלא בבמאי אמריקאי שפועל בתוך הוליווד ומצליח להוציא מתוכה יצירה כל כך אמיצה. בכלל, זה סרט שממשיך לעבוד עלי כבר כמה ימים אחרי ההקרנה. פשוט, כמו שאתה כותב, הרגשתי שנאה דיי עזה לכל אותם אנשים שלא יכלו לקבל ויותר גרוע – ניסו בכל כוחם להרוס. כתבתי את זה כבר ואם יורשה לי אני אחזור על כך פעם נוספת ואחרונה – ביציאה מהסרט הרגשתי גרוע יותר. תמהתי האם אנשים הפכו כה כהי חושים וערלי לב עד שאינם מסוגלים לקלוט את אלוהי הדברים הקטנים, משהו שהסרט כמעט מטיף לו.

  4. מיקי-ל 29 מאי 2011 ב - 18:26 קישור ישיר

    אוף-טופיק: איך זה שהסרט של פיטר וויר זוכה לאפס תהודה בארץ? סרט יפייפה עם אמירה נוקבת.

  5. רון 29 מאי 2011 ב - 23:34 קישור ישיר

    ג’יימס קמרון ומייקל ביי מדברים על תלת ממד:
    http://www.slashfilm.com/michael-bay-james-cameron-talk-3d-full-discussion
    מרתק

  6. יובל 30 מאי 2011 ב - 5:22 קישור ישיר

    הקטע הכי מצחיק בכתבה בGQ-

    The cleaning lady would come in the morning and these guys would be totally blurry eyed, and Terry would take her in to see the latest edit. He’d ask her what she thought: [in a Spanish accent] “Well, I don’t get what is happening with the first reel.” He’d say, “All right, guys, we gotta recut this.” They’d roll their eyes and go, “Are you shitting me? The cleaning lady’s making decisions now?”

  7. אורון 30 מאי 2011 ב - 9:39 קישור ישיר

    מיקי-ל – “הדרך חזרה” לא זוכה לתהודה בארץ כמו שכל סרט שלא מוקרן מסחרית, טוב ככל שיהיה, לא זוכה לתהודה בארץ. אשמח לשמוע ממך איזו אמירה נוקבת מצאת בו, כי אצלי הדקות האחרונות קצת העיבו על סרט מוצלח וחזק. כתבתי עליו כמה מילים לעכבר העיר והעלתי לרשת בבלוג שלי (ניק-לינק)

  8. אורון 30 מאי 2011 ב - 9:47 קישור ישיר

    רוה – בראד פיט הוא אחד הבאנקרים המובילים למשיכת קהל, בארץ או בעולם זה אותו הדבר. תיזכר בתגובות ל”התנקשות בג’סי ג’יימס”. זה היה משהו בסגנון “מה זה השעמום הזה?” (לדעתי, אחד הטובים באותה השנה, אגב). כך את טרנטינו למשל – הבנאדם מוערך, הסרטים שלו קאלט, אבל מתי היה לו להיט בקופות? כשבראד פיט השתתף. לא נראה לי שאנשים נהרו לסרט הזה משום סיבה אחרת, כולל יחידה מיוחדת לקרקוף נאצים. רק בראד פיט. תחשוב על אנשים שאינם “מהתחום”. איך הם מדברים. “יש סרט חדש עם בראד פיט ושון פן, יאללה, הולכים”. לאף אחד לא אכפת מהשם של הבמאי, מגוף העבודות הקודמת שלו. יש את פיט על הפוסטר. רק ככה אנשים נכנסים לסרטים שלא מתאימים להם. כי עוד לא הופנם שקולנוע זו אמנות של במאי, לא של שחקנים.

    סליחה למיקי-ל, הלינק הנכון הוא בתגובה הזו דווקא…

  9. מיקי-ל 30 מאי 2011 ב - 9:52 קישור ישיר

    היי אורון…הדקות האחרונות של הסרט לוקחות את רעיון הבריחה והיציאה לחופש לכיוון המאקרו – לא הכלא הוא שכלא את האנשים, אלא העולם עצמו: המשטר, הפוליטיקה וכו’. הדמויות בסרט לא הפכו חופשיות אלא כעבור כמעט חצי יובל ומה שכובל אותם גדול יותר מכל גולאג.

  10. אורי 30 מאי 2011 ב - 10:55 קישור ישיר

    מי שרוצה לראות את הסרט “הדרך חזרה” יכול גם לשכור אותו מספריית ה-DVD המופלאה זמנים מודרניים.

  11. סטיבי 30 מאי 2011 ב - 15:29 קישור ישיר

    “הסופה” של ג’ולי טיימור יוקרן חד פעמית בסינמטק תל אביב בסוף יוני.

  12. מיקי-ל 30 מאי 2011 ב - 15:41 קישור ישיר

    אורון, קראתי, תודה. גם Rabbit Hole, אגב, הוא סרט שממש ממש אהבתי 🙂

  13. סטיבי 31 מאי 2011 ב - 1:40 קישור ישיר

    :-0 באתר של יס פלנט כתוב:
    Secretariat
    7.7.11

    ===============

    רוה לסטיבי: סרט הפתיחה של פסטיבל ירושליים?!

  14. גיגס 1 יוני 2011 ב - 0:29 קישור ישיר

    מרטין שין וסיסי ספייסק מדברים על הצילומים של badlands

  15. איתן שמייסר 7 יוני 2011 ב - 0:50 קישור ישיר

    הייתי היום בהקרנת צהריים- הסדרנית התעניינה בסיום ההקרנה מה דעתי. היא אמרה לי שזו ההקרנה הראשונה שבה לא יצא מישהו באמצע (היינו כשישה באולם).
    אני לא מגיע ממש מהתחום כמו רוב הקבועים כאן.מהסרט עצמו מאד התרשמתי- הבעייה העיקרית לדעתי הוא שהחיבור בין החלק האוטוביוגרפי לכאורה- רובו של אמצע הסרט, למסגרת ההגיגית בנושא יחסי אדם-אלוהים הרגיש לי מאולץ מדי. סיפור ההתבגרות ותיאור המשפחה ריגשו אותי והשלבים הראשונים של תיאור הינקות והילדות הן פנומנליים ביכולת של מאליק באמצעות אור, תנועה וצבע לגרום לך כצופה לחווייה חושית ראשונית כמעט כמו זו של הילד המגלה את העולם לראשונה.
    אבל אני מנצח ופסנתרן ודווקא רציתי לומר משהו על המוסיקה בסרט – יש המון מוסיקה קלאסית בסרט ולי מפריע הרבה פעמים שימוש ביצירה קלאסית שמתעלם מהתוכן והקונטקסט של היצירה עצמה ומשתמש בה רק בגלל המצלול שלה או מידת המוכרות שלה לקהל, ופה זה קרה לא מעט. ב”הקו האדום” כאשר הוא השתמש ב”בגן העדן” – הפרק החותם את הרקוויאם של פורה הוא יצר אימג’ בלתי נשכח של קול ותמונה בהקשר של סצנה של חיילים בג’ונגל רגע לפני מלחמה עקובה מדם. ב”עץ החיים” יש רק מקום אחד ש”מתחבר” לדעתי- לאו דווקא אולי במובן שמאליק התכוון אליו- וזה סיום הסרט. המוסיקה של סיקוונס הסיום על החוף היא עוד פרק חותם של רקוויאם של מלחין צרפתי- הרקוויאם של ברליוז (הפרק “agnus dei- שה האלוהים” (זה טקסט שחותם באופן מסורתי את רוב המיסות והרקוויאמים הקתוליים). הקונטקסט כאן ברור (ביחוד כשרואים את האמא מוסרת כביכול את בנה לאלוהים) אבל – ברליוז ידוע בתולדות המוסיקה כאחד המלחינים החדשניים והמגלומניים ביותר, מי שנחשב לאבי התזמורת הסימפונית המודרנית על כל שלל חידושי התזמור והצבעים שהכניס למוסיקה הסימפונית. הרקוויאם (אופ.5) הוא אחת היצירות הענקיות ביותר, אם לא הגדולה שבהן מבחינת הדרישה של המלחין לכמות של נגנים וזמרים, ולכן היא מבוצעת לעיתים נדירות ביותר. (למשל- שומעים אותם בפרק הזה גם- ברליוז דורש 16 (!!) טימפני). נראה לי שיש כאן הודאה עצמית של מאליק (בין אם מודעת או לא) בלגיטימיות של המגלומניה, ברצון לעבוד על הקנווס הצבעוני והגדול ביותר שאפשר, וכל זאת בצורה משוחררת מאד, חסרת גבולות כמעט באידיאל שלה. החיבור הזה המשיך לי את הקו האישי כל-כך שהיה בחלק האמצעי של הסרט. למעשה מבחינתי, ברגע שזיהיתי את השמוש שמושכל במוסיקה, בבחירה שהיא לא רק “שרירותית” של צלילים יפים (כמו שמאליק עושה עם המוסיקה של ה’אקווריום’ מ’קרנבל החיות’ של סן-סאנס בתחילת ‘ימים ברקיע’- מה הקשר?)זה פשוט הציל לי את סוף הסרט. (אגב- הפרק האהוב עלי, הנגיש והמרגש ביותר לטעמי ברקוויאם של ברליוז הוא פרק ה’סנקטוס’. והמלצה זו אני משאיר כאן במתנה. יש ביצוע נהדר לפרק זה ולרקוויאם הזה בכלל עם לוצ’אנו פברוטי ז”ל והמנצח ג’יימס ליוויין. מי שאהב את המוסיקה בסרט- כדאי להתחיל משם)

  16. מיקי-ל 7 יוני 2011 ב - 8:35 קישור ישיר

    איתן שמייסר, זה היה מרתק. תודה


השאירו תגובה