10 יוני 2011 | 11:15 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"לונדון בולווארד", ביקורת

זה שעולה וזה שיורד

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 6.6.2011

 

קולין פארל הוא אסיר שמשתחרר מהכלא, והוא נחוש לתקן את חייו. אלא שבחוץ, מחכה לו הכנופיה הישנה, עם שלל הצעות מפוקפקות וג’ובים אלימים עבורו. הם רוצים לעזור לו, כמובן, אבל בעיקר רוצים לראות מישהו כמוהו חוזר מהר מאוד לעסקי הפשע השונים. אבל הוא רוצה להשתקם, לחפש עבודה אמיתית, שלא קשורה באלימות. והוא מוצא: להיות שומר הראש של שחקנית ודוגמנית מפורסמת (קירה נייטלי). היא לוקחת את קריירת המשחק של מאוד ברצינות, אנחנו לומדים. למעשה, “אחרי מוניקה בלוצ’י היא השחקנית השנייה הכי נאנסת בקולנוע האירופי”, אנחנו לומדים עליה.

 

בחודשים אחרי צאתו מהכלא, יקלע הגיבור שלנו לפלונטר לא פשוט: הוא מסתבך עם הגנגסטר החדש בעיר, ומצד שני הוא מגלה שצלמי הפפראצי הפכו את עסקי הכוכבות לעסק אלים, שאינו שונה עד כדי כך מעולם הפשע שהוא מכיר מהעבר. למעשה, יש תחושה שהסכנה האמיתית לחייו באה מצד הפפראצי, במה שהיה אמור להיות ג’וב קל ופשוט ונקי.

 

קשר בין אדם במנוסה וכוכבת גדולה? שם הסרט כבר מסגיר את נקודת הייחוס שלו: אל תקראו “לונדון בולווארד”, אלא “סאנסט בולווארד”. “שדרות סאנסט” של בילי וויילדר הוא סוג של השראה מקושקשת לסרט המשונה הזה, שלא ברור לחלוטין מה הוא מנסה להגיד: שעסקי השעשועים הם כמו מאפיה, או שהמאפיה מכילה לא פחות אגואים וסטארים מפונקים מאשר עסקי השעשועים?

 

את “לונדון בולווארד” ביים וויליאם מונהן, תסריטאי בדרך כלל, שזכה באוסקר על התסריט שלו ל”השתולים”. זהו סרטו הראשון כבמאי. וההשראה של מרטין סקורסזי, הבמאי של “השתולים”, מורגשת בסרט. אבל לאו דווקא במקומות החשובים: מונהן לקח מסקורסזי בעיקר את רעיונות השימוש בפסקול. הסרט הוא כמו תקליט אוסף להיטים של מיטב הפופ והרוק הבריטי של שנות הששים. רגע, אבל סקורסזי תמיד הקפיד שהשירים בפסקול תאמו לתקופה בה מתרחש הסרט, הוא לא היה ממקם סרט בהווה עם פסקול מהסיקסטיז. אז לא נותר אלא לאבחן בצער שוויליאם מונהן רצה להיות סקורסזי, אבל יצא לו גאי ריצ’י.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"לונדון בולווארד", ביקורת”

  1. Niko 11 יוני 2011 ב - 3:18 קישור ישיר

    Read the book instead, it’s a lot more entertaining…Guy Ritchi would have done a better job, anyway


השאירו תגובה