רד ליין, בלו סטיל
ב"הארץ" תרגמו אתמול את הראיון של סת רוגן ב"גרדיאן" שמכיל את אחד הסקופים הענקיים והמצחיקים של שנה: מה הסרט האהוב על טרנס מאליק מהשנים האחרונות? קראו בעצמכם:
"Pineapple Express" יעלה לאקרנים רק בקיץ הבא. כדי לגרות את התיאבון, רוגן מספק טעימה: "אפאטו הוא בשבילי כמו שטרנס מאליק הוא בשביל דייוויד גורדון גרין. הם חברים טובים. דייוויד שאל אותי יום אחד, 'מה לדעתך הסרט האהוב על טרנס מאליק מעשר השנים האחרונות?'"
נו?
"'זולנדר!' הוא יודע אותו בעל פה, צופה בו פעם בשבוע".
=======
גידי אורשר, יו"ר תא מבקרי הקולנוע באגדות העיתונאים, שלח בשבוע שעבר לכל מבקרי הקולנוע בארץ רשימה של כל הסרטים שהוצגו בישראל בין אוגוסט 2006 לאוסגוסט 2007 ומתוכם יבחרו המבקרים את פרס הביקורת, שיוענק במהלך פסטיבל חיפה. אני בחרתי ב"זודיאק" כסרט הזר הטוב ביותר, "בופור" כסרט הישראלי הטוב ביותר, טלי שרון כשחקנית הטובה ביותר (על "הדברים מאחורי השמש" ו"שלוש אמהות") וזוהר שטראוס כשחקן הטוב ביותר (על "הדברים מאחורי השמש"). בשנים קודמות לא היה שום קשר בין מה שבחרתי ובין מה שזכה לבסוף.
========
ביום רביעי כאן: פריוויו פסטיבל חיפה.
========
דיוויד האדסון מרכז בגרין-סין את כל הביקורות האינטרנטיות שנכתבו על "ביקור התזמורת" אחרי טורונטו (הוא עשה את זה גם אחרי קאן). כולן אוהדות. לעומת זאת, הביקורות מטורונטו על "התנתקות" של עמוס גיתאי – סרט הפתיחה של חיפה – לא כה אוהדות.
למשל, הווארד פיירסטין ב"פילם-מייקר" שכותב על ז'ולייט בינוש:
it is clear from reaction shots in several scenes that she hasn't a clue what people addressing her in Hebrew or Arabic are saying. These misfires and Gitai's usual pretense irritate.
או פטריק מקגאווין שכותב: "The movie's a train wreck".
=======
ולא פחות חשוב: הקרנת הבכורה העולמית לגרסה המתוקנת והמקוצרת של "Southland Tales" התקיימה שלשום באוסטין, טקסס, בתור הקרנת הפתעה במסגרת פסטיבל פנטזיה מקומי והביקורות הראשונות משם אוהדות, גם אם מבולבלות: I have no idea how I'm going to review this movie, it's so strange. כתב ג'ט קרניון. כדאי לקרוא, ויש גם ראיון אודיו עם ריצ'רד קלי, שמבטיח: לא עושה עוד סרטים על האפוקליפסה.
=======
וזה אחד הסיפורים המופלאים של השבוע: יניב אידלשטיין, מקבועי האתר, גילה ביו-טיוב טריילר לסרט ישראלי עלום, התחקה על עקבותיו והצליח להניח יד על עותק די.וי.די נדיר לסרט ישראלי גנוז. מדובר בסרט "הטרמפיסט" שביים ב-1972 במאי בשם עמוס ספר. שימו לב לטריילר ההזוי – תחת השם "היפי אמריקאי בישראל" – בכיכובם של אשר צרפתי, שמואל וולף ולילי אבידן:
בספר "הקולנוע הישראלי" של מאיר שניצר, הוא מופיע בדף ממול "לאן נעלם דניאל וקס", וכתוב עליו כך:
הטרמפיסט.
1972, עמוס ספר.
צילום: יעקב קלח.
מוזיקה: נחום הימן.
דלות ההפקה מתחרה כאן בחובבנות הבימוי והמשחק. 'הטרמפיסט' לא הוקרן באופן מסחרי לקהל הרחב בישראל. תחילה עוררו כמה מהסצינות בו את התנגדות הצנזורה. מאוחר יותר לא גילה בו שום מפיץ עניין מסחרי.
אידלשטיין מגולל את סיפור גילוי הסרט, בעבודת בילוש ארכיאולוגית ראויה לשבחים, מוסיף שיחה קצרה עם כוכב הסרט שמואל וולף, ומנסה לארגן הקרנה לעותק שבדיו. הכל, בבלוג החדש שלו.
1. יניב אידלשטיין – אתה גדול
2. הזמנתי כרטיסים ל-17 סרטים בפסטיבל חיפה. ברגע האחרון ויתרתי על "התנתקות". כנראה שעשיתי בשכל.
3. אוף-טופיק: יאיר, האם אתה יודע שהיום בערב, בערוץ הולמרק, חוזרות הבנות שמדברות הכי מהר בטלויזיה (AKA "בנות גילמור") לעונה שביעית ? (נדמה לי שכתבת פעם שאתה, כמוני, מכור לסדרה הזו)
בנוגע ל"טרמפיסט" – אני חושב שאפשר להשאיר אותו במחסן.
כדאי לציין שסרטו של גיתאי קיבל ביקורות איומות לא רק בטורונטו אלא גם בפסטיבל ונציה. נחמד.
תודה על הפוסט, יאיר!
*שמואל* וולף כמובן.
ההקרנה ביום חמישי הקרוב, ה-27 בספטמבר. צרו איתי קשר דרך הבלוג לפרטים.
רוה ליניב: תוקן. תודה.
1. יש רק שני במאים בקולנוע הישראלי שאני פשוט מעדיף לוותר על הסרטים שהם מוציאים. אחד זה מנחם גולן [הכוונה כמובן רק לסרטים של השנים האחרונות] והשני זה עמוס גיתאי, ממנו אני מתאכזב כל פעם מחדש. ולכן הרף שלי הוא כזה: אם גיתאי מוציא סרט שמביא לקולנוע 60 אלף צופים – רק אז אני רואה.
אם גולן מוציא סרט שמקבל מועמדות כלשהי לפרסי אופיר – אני רואה. זאת משימה קשה מאוד לשניים אך לא בלתי אפשרית.
2. ובאותה הזדמנות של "הטרמפיסט"- מה עם סרטים ישראלים גנוזים אחרים? אותי מסקרן לראות את "מלאכים ברוח" שם מופיעה דאנה איבגי בבכורה קולנועית.
ומה עם האנשים שנוסעים לפסטיבל? או שההקרנה בשעה כה מוקדמת שזה לא יתנגש (לבעלי רכב לפחות)?
(אני בכלל לא מדברת על אנשים שלא יכולים להגיע מכל מיני סיבות כי זה חג)
בהתחשב בנוכחות המכובד (בלי ציניות) זה בוודאי קצת קשה להזיז, אבל חבל.
(אה, ושוב אם לצאת להגנת אלה שלא רוצים להירשם לכל אתר קיים, כדי להגיב בקפה דהמרקר צריך להירשם).
אה, וכמובן (סליחה) – סחתיין על הפרויקט.
ההקרנה בשבע. מספיק מוקדם?
וואו, כל הכבוד על גילוי הסרט הגנוז! היוטיוב, כמו המוח היהודי, ממציא לנו פטנטים…
ואפרופו פסטיבל חיפה המתקרב, פלשבאק היסטרי, שלא לומר היסטורי. שנת 1985. הסרט הפותח של הפסטיבל (יתכן שאני טועה ואם כן, סליחה על הסניליות)
"עירית, אירית" של נפתלי אלתר (שאחר כך שונה ל"אני אישתי והשכנה ממול"), שאם זכור לי נכון היה סרט מזעזע (יכול בקלות להכנס אצלי לפרוייקט הקודם של גילטי פלז'רס…) אבל לפניו מוקרן כאפרטיף סרט קצר של אריק קפלון "סולו לטובה" שעשה עלי רושם כביר. הפנים של יורם לוינשטיין ושל נינה ביטר ששיחקו שם לא עזבו אותי המון המון זמן אחר כך.
מצד שני, הנה ביקורת מהללת על התנתקות של גיתאי מ- Variety:
http://www.variety.com/review/VE1117934642.html?categoryid=31&cs=1&p=0
בתור מי שמוצא את רוב סרטיו של גיתאי מעניינים עד מבריקים, אני מצפה בקוצר רוח לראות את הסרט הזה. גם אם בחלק מסרטיו יש בעיות או רישול מסויים, עדיין מדובר בעיניי באחד הבמאים ההרפתקניים והמעניינים שפועלים היום בעולם.
מדהים איך שטריילר יכול להטעות לגבי הסרט שמאחוריו. אחד מסרטי האימה הידועים של שנות ה-80 משווק בתור ספק קומדיה ספק דרמה פסיכדלית, מלא בנופים צרובי שמש (אני זוכר בבירור שבסרט עצמו היה המון גשם). רוטגר האואר נראה שונה לחלוטין, למרות שהמבטא דומה. והמכוניות נראות ישנות מדי. לא ייאמן מה שעריכה יכולה לעשות. זה כאילו סרט אחר לגמרי.
הי יאיר. כמה עניינים לי אליך
ראשית כל תודה על זה שאתה קיים. באמת.
אני גולש קבוע בעין הדג, ולפתע צדה עין הכריש שלי באחת התגובות, שיש לך בלוג ! מכרה זהב.
רק שתבין, אם היה לך מושג באיזו שמחה אני קורא את הכתבות שלך בעיתון ולהרגיש שיש בנאדם חכם, משכיל, שנון שיודע לצאת מהבועה, להסתכל מלמעלה ולתת ביקורת כנה, עניינית, בגובה העיניים, נטולת סטריאוטיפים ודעות קדומות (הסרט 300 כמשל) וללא לשון פיוטית ואדיאליסטית ששאר מבקרי הקולנוע התברכו בה. מתחילים לחפש לי צידוקים ופוליטיקה מאחורי איזה סרט צ'כוסלובקי נידח. אין תכל'ס.
אני רק מפחד שכל הכישרון הזה מבוזבז לריק על בני הנוער הפעורים שקרואים פנאי פלוס או הפנסיונרים שקוראים את עיתוני יום שישי שלא יעריכו אותך מספיק, דבר יוביל לדבר, העורך יעשה שלום, ותצטרף אליהם להפגנות להעלאת קצבת הפנסיה.
אז תודה.
ולשאלתי – האם תוכל לתת ביקורת גם על סרטים מעט יותר ותיקים?
אני מתייק עכשיו את כל הביקורות שלך לתוך קלסר שאוכל לעלעל בהם בזמני החופשי אבל הבעיה היא שאלה רק סרטים מהשנים האחרונות.
אין ביקורות על סרטים ישנים וטובים?
הייתי אומר שאיזה אולסטארס סטייל יאיר רווה – הסופרנוס או ספרות זולה היה במקום.
רוה להשובב: לא, לא, תודה שאתה קיים. הסמקותיי צבעו את קירות ביתי אדום. ועיני אינה צרה בקוראיי, בין אם הם בני נוער או פנסיונרים. אם יש בן/בת נוער או פנסיונר שנהנים לקרוא, הרי שגילם לא משנה. ולגבי "העורך יעשה שלום". שום דבר אינו נצחי. תמיד אוכל לכתוב ב"השקמה", או ב"מכביתון". לגבי הסרטים הישנים: אם הכוונה לישנים, קרי שנות התשעים, הרי שהמשך לעקוב באתר זה, מדי פעם אני מעלה את אוצרות הארכיון שלי מהימים ב"זמן תל אביב" ו"העיר" המכילים את רוב הסרטים משנות התשעים שהוצגו בארץ. אם הכוונה לסרטים עתיקים יותר, ממש ישנים, קלאסיקות, אז כרגע אני עסוק מדי בלרדוף אחר הזנב של עצמי ולהספיק לסקר את ההווה. יש לי תוכניות לחזור ולעסוק בעבר, כמו במדור "הסרטים הטובים" שהיה ב"עכבר העיר", אבל כרגע אני עוד לא ממש יודע איך, מתי ואיפה זה יקרה. המשך לעקוב.
יניב: רק אם זה 7 בבוקר 🙁
לכל מי שראה את סרט הסימפסונים: ניק-לינק.
הטריילר מופיע עם הסבר-לא-הסבר בלינק הזה.
התחלתי לכותב תגובה לתגובה וראיתי שכבר הגבת. כתבתי את גם בעבר, גם אני הייתי שמח אם היה גישה לארכיון הביקורת, כמו אצל איברט, לאט לאט, תפרסם את כל הביקורות שלך (ותאפשר חיפוש מהיר אליהן). באמת תטריח אותי לארכיון של מעריב כדי לקרוא סוף סוף את מה שכתבת על "להציל את טוראי ראיין"? לעיתים רחוקות מאוד אתה מפרסם דברים שכתבת בעבר, וזה קורה רק אם אותו במאי מוציא אותו סרט, או איזשהי סיבה אקטואלית אחרת.
ומילת ביקורת, אם אפשר, אני נהנה הרבה פעמים מהביקורות, אבל לפעמים הם יותר מדי תכל'ס עבורי. והתכל'ס מכוון את כל הביקורת למקום די צר שאומר "טוב" או "בינוני" או "רע" אבל לא הרבה מעבר לזה.
רוה ליובל: רושם לפניי, "טוראי ראיין". אלך לחפש. ונושא ארכיון הביקורות דובר בהנהלת האתר כבר לפני כשנתיים ואף הותחל פיילוט בנושא שלבסוף קרס בגלל ענייני תקציב. ספונסר שרוצה לקחת חסות על בניית ארכיון 12 שנות "סינמסקופ" בדפוס מוזמן ליצור קשר.
ובעקבות הפוסט מהבלוג של יניב שעבר לפוסט בבלוג כאן שהפך ליומית ב-"עין הדג": יאיר, מה דעתך לפתוח פוסט חדש סטייל מועדון הגנוזים וסרטי הגילטי-פלז'ר שבו אנשים יקשרו לקטעים היסטוריים מסקרנים מהקולנוע/טלוויזיה שהם מצאו ביוטיוב?
ואם כבר סרטים עלומים משנות ה-70. בפורים השנה יצא לי להיות בסינמטק י-ם ולראות סרט ישראלי בשם "הבננה השחורה" אין לי מילים לתאר את "חובבנות הבימוי והמשחק"(תודה שניצר) הנה לינק לתקציר הסרט הזה:
http://www.jer-cin.org.il/movie_details.php?id=3111
ובכלל צריך לנסות לברר בארכיון בסנמטק ירושלים על הסרט "הטרמפיסט" כמעט ב90 אחוז יהיה אותו, ואז אפשר ליצור מרתון סרטים מהגהנום
רוה לואן אריק: "הבננה השחורה" הוא סרט אוונגרדי, אקספירמנטלי, שלא מנסה להיות מיומן או רהוט, ויש בו חן נונסנסי (וחיים בנימין ז"ל היה מורה שלי באוניברסיטה באחד הקורסים הכי הזויים שאי פעם נכחתי בהם). ואני מניח שיש עותק בארכיון של "הטרמפיסט" כי אחרת איך שניצר ראה אותו?
תודה תודה, נחמד זה. אני מכין את הטיעונים שלי לפרסום. מקווה שתוכל להאיר את עיניי בקשר לסרט.
יכול להיות ששניצר ראה את "הטרמפיסט" כשהוא היה חדש, או כשהוקרן בסינמטק ת"א בשנות השמונים… לא?
קשה להאמין שאין את הסרט באוזן השלישית..
זה היה בציניות?
.
.
.
ואפרופו חזרות פתאומיות מהעבר, טום 'הגאון' סאטפן העלה פוסט קאמבק בסאגת 'היצ'קוק-טריפו' הוותיקה שלו.
יאיר
נראה לי שנעשה כבוד למר חיים בנימין ז"ל אם נתחיל להתפלמס על הסרט הזה-ואני לא מאמין שאני צריך להסביר את דעתי דווקא על הסרט הזה… אבל…
לכל אורך הסרט הרגשתי שאני רואה סרט של בחור שראה יותר מדי סרטים אוונגרדים בניו יורק של שנות ה70.
או כמובן את חור בלבנה… וזה ממש ממש לא הלך לו.
ונו בחייאת יאיר אתה באמת חושב שזה טוב-אוונגרדי? ואקספירמנטלי?? חן ??? נונסנסי ???
ומי זה הבנימין חיים? אתה יכל לפרט עליו?
אם תרשו לי לסטות מהנושא לרגע…
בסוף השבוע האחרון עלה על האקרנים סרט אחד. קטן. יפה. מרגש. אני מרגיש שהוא לא מקבל מספיק תשומת לב. היום ראיתי אותו ואני רוצה להמליץ עליו.
אני מתכוון לבכורה הבימויית של שרה פולי, "הרחק ממנה". סיפור של זוג אנשים מבוגרים שהצלע הנשית שבה גוועת לאיטה אל תוך אלצהיימר, והצלע הגברית מנסה בכל כוחה לתמוך בה. המרשים ביותר בסרט הוא שלמרות הרגשות הגועשים, וחוסר האונים המשווע, הסרט נוקט באיפוק מדהים, ודווקא בשל כך הוא מאוד מרגש. גם העריכה, שמקדימה את המאוחר במקרים מסוימים, דבר שנראה לי תמוה בתחילה, משרתת את הסרט יפה. זה לא הסיפור שהוא העיקר. אלו היחסים האנושיים שנפרשים מולנו. רגישות רבה ומשחק נהדר (של ג'ולי כריסטי, אבל גם, ובעיקר, של גורדון פינסנט כבעלה) מכסים על כמה מהמורות קלות כשימוש מוגזם מדי במוזיקה (שאני מייחס לחוסר ביטחון של במאית טירונית. אבל זה בסדר. היא תלמד) וצילום בקונטרסט צבעים צורם לעין לעיתים, בסרט שאמור להיות ריאליסטי. גם קטעי הפלאשבק מצעירותה של פיונה (הדמות הראשית) נראים לי לא נחוצים. ולמרות זאת, זהו סרט עצוב, עדין, יפהפה ומרגש.
אידלשטיין, קבל ח"ח. סיפור מקסים עם סוף מקסים!
לאורי 1 –
אפרופו מלאכים ברוח, ידוע לך במקרה למה הוא נגנז? שנים רציתי לראות אותו ולא זכיתי. גור הלר הבמאי לימד אותי בקאמרה אובסקורה, והוא לא כל כך היה נוהג לדבר על הסרט. מעניין מה קרה שם.
את כל קטעי הראיון של היצ'קוק וטריפו אפשר להשיג בeMule הקרוב לביתכם בלי לחכות לטום סטאפן.
וכל הכבוד אידלשטיין.
ליאור, לא מדובר באותו "הטרמפיסט"..
אני יודע.
אופטופיק: הוכרזו המועמדים לפרסי המוזיקה האירופאיים של MTV. בעקרון, הטקס (והערוץ בכלל) לא מלהיב אותי מאז שסיימתי תיכון, אבל תמיד מעניין לעבור על רשימת המועמדים בקטגוריית הקליפ הטוב ביותר, שם בכל זאת מתייחסים לקליפים כסוג של אמנות.
Bat For Lashes – What's A Girl To Do
(במאי: דוגל ווילסון)
Chemical Brothers – The Salmon Dance
(במאים: דום & ניק)
Foo Fighters – The Pretender
(במאי: סם בראון)
Justice – D.A.N.C.E
(במאים: ז'ונס & פרנסואה)
Justin Timberlake – What Goes Around… Comes Around
(במאי: סמואל באייר)
Kanye West – Stronger
(במאי: הייפ וויליאמס)
dom & nic are kings!
ולו בשל כל הקליפים של סופרגראס (למרות ובזכות הפרוטקציה המשפחתית). טוב, וגם הקליפים שעשו לכמיקל בראדרס, אי אפשר בלעדיהם.
(D.A.N.C.E מוקדש לגיאחה. חנכתי היום חולצה חדשה מת'רדלס)
בניק-לינק: במאי "מת לחיות" ג'ון מק'טירנן הולך לשבת ארבעה חודשים בכלא פדרלי.
אוצרות גנוזים משנות השבעים:
לטעמי הפרטי והאישי בלבד, הסרט "חגיגה לעיניים"
של אסי דיין משנת 1973 הוא אחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר בכל הזמנים. ראיתי אותו 5 פעמים
לפני 20 שנה, ולא נשתכח ממני טעמו המופלא
יש בסרט ההוא סצינות כה הזויות, שרק בסיפוריו המוקדמים והמשובחים של א.ב. יהושע ניתן למצוא (או, כמובן, אצל קפקא ואבירי שולחן האבסורד)
יוסף שילוח בגדול תפקידיו הקולנועיים אי פעם. שיר נושא מהמם של נפתלי אלטר ואסי דיין.
משחק דגול של אבנר חזקיהו ומוסקו אלקלעי ומרים גבריאלי ודורי בן זאב – ואלכסנדר יהלומי בסצינת
זמרה בחתונה, סצינה מכושפת, וכל הסרט צולם בגליל
והסרט מצחיק עד דמעות, ועצוב גם יחד, ואולי אסי דיין בעצמו לא יסכים איתי – אבל זו העבודה הקולנועית הטובה ביותר שלו (אולי רק "החיים על פי אגפא" משתווה לה).
וזה סרט שלא ניתן להשיג והוא לא מוקרן אף פעם בשום מקום, ככל הידוע לי. תקנו אותי אם אני טועה
רוה לבועז: "חגיגה לעיניים" נמצא במקום הראשון ברשימה שלי "סרטים ישראליים עם רעיון אדיר שהתפספס או התיישן שמישהו חייב לעשות להם רימייק". במקום השני: "חייל הלילה" של דן וולמן.
למה, יניב? למה להקרין את הסרט דווקא ביום חמישי הזה? למה דווקא ביום חמישי האחד שאני ממש, אבל ממש, לא יכול לפנות לעצמי זמן לצפות בסרט?
Stop pushing buttons!!!
בעיה עם שנות ה70.. כמה נאיביות שהייתה אז.
פהעעע. כמובן מלבד כמה יהלומים נדירים. התפוז המכני? WTF?. איך הם חיו עם כל הקיטש האמריקאי הזה? נשגב מבינתי.
ואם כבר מדברים על שנות השבעים, עיניי הרואות שקם אתמול בחור טוב וקרע מהDVD של נהג מונית תרגום מצויין תוצרת אולפני אלרום. סופסוף תרגום נורמלי. יבורך. חפשו באימיול. ממליץ בחום לראות
בעיה עם שנות האלפיים האלה. כמה נאיביות שהייתה אז. "האויב שבפנים", "גוד לאק צ'אק" וסרט של אמנדה ביינס יוצאים באותו שבוע. איך הם חיו עם כל הקיטש האמריקאי הזה? נשגב מבינתי.
בועז: אתה לא לבד לגבע חגיגה לעיניים. סרט לא מושלם, אך עם הרבה מאוד סצנות נהדרות ואווירה הזויה במובן הכי טוב של המילה.
לנעם: שנות השבעים היו העשור הטוב ביותר לקולנוע אי פעם. שנות השבעים היו העשור הגדול ביותר של המוזיקה אי פעם. באירופה ובאמריקה גם יחד.
בכל שנה נתונה, 1970, 1971, 1972 וכו' – יצאו יותר סרטים ענקיים ממה שיצאו בכל העולם כולו ב-10 השנים
האחרונות.
עשיתי ניסוי קטן, בדקתי סתם שנה, 1971, ורק סרטים
אמריקאים (ולא כללתי סרטים של יוצרים אמריקאים, שצולמו מחוץ לארה"ב, כמו "כלבי הקש" ו"התפוז המכני")
נחשי מה מצאתי.
http://www.notes.co.il/boaz/32179.asp
"חגיגה לעיניים" שודר פעם מזמן בערוץ 1. פעם…
בועז, אני מסכים איתך שנעשו הרבה מאוד סרטים מצוינים, מעניינים, מרגשים, מצחיקים בשנות ה-70 באמריקה ובאירופה. אבל הרבה אנשים שכותבים ב-10-15 שנים האחרונות וגדלו על הסרטים האלו, עשו להם מיתולוגיזציה מוגזמת. אלו לא הסרטים הטובים ביותר אי פעם, והם לא ענקיים יותר מכל הסרטים ב-10 השנים האחרונות.
כל בנאדם כמעט חושב שהוא גדל בתקופת פריחה חסרת תקדים בתרבות, שהלכה וקמלה לה, וכל האנשים הצעירים לא מסוגלים להבין את גדולתה. זאת גם הסיבה לכתבה של עופר שלח בבלייזר על מות הקולנוע. כשהוא היה ילד הוא הלך ל"סנדק", איזה כיף לו, כשאני הייתי ילד הלכתי ל"ספרות זולה" ול"החשוד המיידי". כשיאיר גדל הוא הקשיב למוסיקה משנות ה-80. העולם לא סובב סביב החיים שלנו וסביב התקופה שבה גדלנו. מה עם שנות ה-20 בגרמניה ובברה"מ? שנות ה-30 וה-40 בארה"ב? שנות ה-50 ביפן? שנות ה-60 בצרפת? וכן הלאה וכן הלאה. תחשוב על כל המוסיקה שנוצרה מאז שהאדם החל להלחין מוסיקה לפני שאתה כותב ש"שנות ה-70 היו העשור הגדול ביותר של המוזיקה אי פעם". מוסיקה לא חייבים לכתוב עם זין, אפשר גם עם קצת שכל ישר.
אני חושב ש"ממנטו" ו"רקוויאם לחלום" הם שני יצירות מופת שיצאו בהפרש של חודשים ספורים ב-2000-2001 בעוד ש"הארי המזוהם", "שאפט", "מיסטי", "בננות", "הצגת הקולנוע האחרונה", "הארולד ומוד" ואחרים הם סרטים סבירים בקושי עד טובים מאוד. הייתי מוחק אותם מההיסטוריה האנושית לפני שהייתי נוגע ב"בוגי נייטס". (רק בהנחה שהייתי חייב לבחור כמובן, אני לא הייתי רוצה למחוק כלום).
בועז, מה מצאת?
האמת שרוב הרשימות שהתפרסמו בפוסט 1982 של רוה ובטוקבקים אליו יותר מדברות אליי מרשימת 1971 (אם כי אלטמן, קובריק ופקינפה בהחלט יכלו לשדרג אותה).
https://cinemascope.co.il/?p=600#more-600
רגע אחד.
"ספרות זולה" ו"גוסט דוג – דרכו של סמוראי" ו"ליאון" ו"רקויאם לחלום" ו"המבט של אודיסאוס", ועוד לא מעט סרטים מעולים לא נוצרו בשנות השבעים. אני לא מפריז בחשיבות של שום דבר ולא מתרפק על ילדותי. ממש לא. במוזיקה (מוזיקה. בזי"ן! לא בסמ"ך!) כמו בקולנוע, אני צורך גם את הישן וגם את החדש – כל עוד הוא מצויין
קוונטין טרנטינו אמר את זה טוב ממני. הוא הגדיר את הקולנוע של הסבנטיז כ"קולנוע אב-טיפוס". בראיון שנתן ב-1995 הוא טען ש"כל סרט שנעשה כיום – יש לו אבטיפוס שנוצר בשנות השבעים". בהמשך הראיון הוא נתן את סרטי המאפיה (שנולדו מהסנדק) את סרטי המלחמה (שהושפעו לגמרי מאפוקליפסה עכשיו וצייד הצבאים) את סרטי חיפוש הדרך (שהושפעו מסרטי המסע), ועוד ועוד
אני לא חושב שכל סרט סבנטיז הוא מאסטרפיס. יש סרטים שהתיישנו ונראים די תפלים, כיום – אבל כשאני בודק כל שנה ושנה בעשור ההוא, אני מגלה שכמעט כל שבוע יצא סרט בעל משקל. גם שורת הבמאים שעדיין חיה ופעלה אז היא מרשימה מאוד, קוראסאווה, קובריק, קופולה בשיאו, ברגמן, אנטוניוני, פליני – הם עדיין פעלו ויצרו אז.
אני מאוד אוהב את קוונטין טרנטינו, אוהב את רוב סרטיו ואוהב לשמוע אותו מדבר ולקרוא דברים שכתב. אבל הוא סובל בדיוק מאותה מחלה שכתבתי עליה קודם. אם הוא לא ישתחרר קצת הוא ימשיך לעשות סרטים (מהנים אמנם) שהם לא יותר ממחוות משעשעות. גם קוונטין לא המציא את הביטול העצמי הזה מול קודמיו, זאת הסיבה בגללה בוגדנוביץ' תקוע מאז שנות ה-70. לא הייתי רוצה שעוד 20 שנה טרנטינו ידבר עדיין על סרטי שנות ה-70 כסרטי אבטיפוס. בוגדנביץ' עדיין בטוח שלא נולדו במאים טובים יותר מהוקס ופורד והוליווד מתה בגלל התמוטטות שיטת האולפנים.
אתה וטרנטינו לא מודעים לכך שהיו סרטי מלחמה לפני שנות ה-70? מה עם "אין חדש בחזית המערבית", סרטי המלחמה של פורד, הוקס, "שבילי התהילה"? סרטי מאפיה וגנגסרטים? מה עם "פני צלקת" המקורי, "קיסר הקטן" ועוד עשרות אחרים? סרטי מסע – "זה קרה לילה אחד", "מסעות סאליבן"? אלו ממש דוגמאות מזעריות מתוך עשורים של היסטוריה קולנועית. אתה באמת מאמין שהאבטיפוס של כל הקולנוע כיום הוא שנות ה-70?
ארבע הערות על ארבעה סרטים ישראלים עלומים:
א. "הטרמפיסט" – נזכרתי שב96 או 97 קראתי כתבה על הסרט ב"פנאי פלוס" כולל ראיון נרחב עם הבמאי ובו הוא מגולל את סיפור הגניזה. כמדומני הכתבה הייתה כי אז הקרינו באופן חד פעמי את הסרט בסינמטק ת"א.
ב. ליוסי: לגבי "מלאכים ברוח" אני יודע רק משמועות. לפי השמועה הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים, קיבל ביקורות קטלניות, לא מצא מפיץ ונגנז. גור הלר מאז לא עשה שום פיצ'ר. בספר של שניצר הסרט כמובן מוזכר.
ג. "חגיגה לעיניים" – עוד מקרה מוזר. כשיצא "אגפא" אסי דיין אמר שזה הסרט שלו שהוא הכי אוהב [נראה לי שהוא חזר על האמירה הזאת גם בשנים האחרונות]. שיש קולר קנה את הסרט על מנת להקרין אותו מחדש בבתי הקולנוע בעקבות האמירה של אסי והצלחת "אגפא" בקולנוע. קצת אחר כך הסרט הוקרן בערוץ 1. לא ראיתי אותו. בגלל השידור הזה, קולר לא הוציא את הסרט ותבע למשפט את אסי והמפיק [אלתר?]. התביעה רצה כמה שנים ובסוף לפני כחצי שנה קולר זכה. ונשאלת השאלה האם עכשיו סוף סוף נראה את הסרט איפשהו???
ד. ולקינוח, עוד סיפור הזוי על גניזת סרט ישראלי מסקרן. הפעם השנה היא 2001, והשחקנים הם ליאור אשכנזי ונטלי עטייה. איזה כיף שאני לא צריך להכביר במילים, הנה הלינק:
http://www.tam.co.il/14_12_2001/magazin1.htm
חג שמח ולא גנוז!!!
ובדיוק בגלל זה! בגלל ששנות השבעים היה ה"קולנוע אבטיפוס" אלו היו, לא בכולם כמובן !, ורק בז'אנרים מסויימים, קיטשיים לחלוטין.
לאחר מכן באו במאי שנות ה90, שדרגו את זה מעט והפכו את זה למוצרים מתוחכמים. סוציולוגיה אח שלי.
אמת, היום הקיטישיות, הטוב ורע והסופים הידועים מראש עושים פרסה וחוזרים אלינו בסערה עקב מניע כלכלי. בעיה.
אבל אין ספק שמבחינת כישרון ויצירתיות – שנות ה90 לוקחות בגדול
נועם, כשמדברים על שנות ה-70 מדברים בעיקר על סקורסזה, קופולה, הסרטים הראשונים של שפילברג, "צייד הצבאים", "קן הקוקיה" ועוד סרטים רבים אחרים שקשה לי למצוא בהם קיטש וסופים ידועים מראש. אשבי וחלק מבוגדנביץ', אולי. אבל אני לא ממש רואה ב-20 שנים האחרונות סרטים שלקחו את אשבי ובוגדנוביץ' והפכו אותם למוצרים מתוחכמים (הם בעצמם היו די מתוחכמים).
הדעה שלך ששנות ה-90 היו שנים בלי קיטש? דווקא העשור שבו מג רייאן הוציאה סרט כל שנה והתחיל עם מקולי קאלקין ו"שכחו אותי בבית" ונגמר עם היילי ג'ואל אוסמונט ו"תעביר את הלאה"?
הקיטש תמיד היה איתנו, גם שנות ה-90 לא היו שנים קסומות שבהם רק סרטים טובים נעשו.
לואן אריק, הסרט הבננה השחורה הוא הסרט הטוב ביותר שנעשה בישראל. היום צפיתי בו בספריה של הסנימטק.
כאחד הבודדים כנראה שראו את הסרט הזה
אני רוצה להעיר שכוכב הסרט היה דווקא אשר צרפתי
ולא שמואל וולף
על חסרונותיו אין צורך להרחיב את הדיבור
אבל כדאי שתדעו שיש בו מוזיקה נפלאה
– הצמד שהיה אז פעיל – סוזן ופרן שר שם כמה שירים
מקסימים (כנראה בהלחנה של נחום הימן)