08 יולי 2011 | 18:02 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים 2011: דיווח #1

על “סופר 8 “, סרט הפתיחה של הפסטיבל, קראו כאן. על “טבלואיד” של ארול מוריס, שיוקרן בסוף השבוע, קראו כאן. ואחר כל דיווחי פסטיבלי ירושלים, עקבו כאן.

והנה כמה מסרטי היום:

“אודם”, במאי: יהונתן סגל

לא מעט אנשים בשם “יאיר לפיד” ואנשים בשם “טוקבק” יצטרכו לאכול לא מעט כובעים אחרי הצפייה בסרט הזה. מצד שני, יהונתן סגל צריך למצוא את לפיד ולתת לו חיבוק ארוך ונרגש, על כך שבמחי התקף היסטרי אחד אותם “יאיר לפיד”ים שידרגו את הסרט שלו מדרמת טלוויזיה בריטית סבירה ומינורית, לשיחת היום. כל מי שקיווה להשתמש ב”אודם” כדגל אדום של מתיחות בין “קולנוע” ובין “פטריוטיות” עשוי למצוא את עצמו מאוד משתעמם ב”אודם”.

זהו סיפורן של שתי נשים לונדוניות. שתיהן פלסטיניות לשעבר. האחת – שיערה אסוף ומהודק – חייה חיים בורגניים של שקר והדחקה. השנייה – שיערה פזור – חיה חיים פרועים נטולי עכבות. הפרועה חוזרת לחייה של המעוכבת, שמנסה לעשות ככל ביכולתה כדי להיפטר ממנה ולהחזיר את חייה לפאסון הבריטי המאופק שקיבלה על עצמה. תוך כדי אירועי אותו יום ייזכרו שתי הדמויות האלה באירוע שצילק אותן. פעמיים נראה את אירועי אותו ערב, פעם אחת מזכרונה של זו, ופעם אחת מזכרונה של זו. וכל אחת מהן זוכרת את מה שקרה אחרת לגמרי. מה משתי הסצינות מייצגות את מה שבאמת קרה?

שני דברים עיקריים עומדים לזכותו של “אודם”: הראשון הוא הצילום המטופל היטב – צונן ומטאלי – של צמד הצלמים הסיני-גרמני שעובדים באנגליה. השני הוא משחקן של ארבע השחקניות הראשיות, שפשוט יוצרות חשמל אדיר על המסך. קלרה חורי (מועמדת ודאית לאופיר על שחקנית ראשית, לא?) היא עקרת הבית של ההווה וזיו ויינר מגלמת את גרסתה הצעירה; נטלי עטייה היא נערת הפרא שלוחת הרסן של ההווה ומורן רוזנבלט – תגלית נהדרת – מגלמת את גרסתה הצעירה. לא אתפלא למצוא את ארבעתן מועמדות וזוכות בפרסים בפסטיבל ירושלים או בפרסי אופיר. ההופעה של הארבע הופכת את “אודם” לסרט בשר דם, ולא סתם להגיג קצת מתחכם מדי – וקצת מונוטוני מדי – על זיכרון ודיכוי.

יש ב”אודם” לא מעט מהמעלות, אך גם המגרעות, של “קשר עיר”, סרטו הקודם של סגל. מי שמחפש פרובוקציה פוליטית – אגב, יתכן שסגל הוא אחד מהם – יכול להיטפל לעובדה שסרט כזה שם שתי פלסטינאיות שנתקלו בעברן בשני חיילים, בשעה שהעלילה היתה יכולה לעבוד אותו דבר עם שתי נערות לונדוניות שמדחיקות מפגש עם חוליגן כדורגל שיכור בצעירותן; או שתי קיבוצניקיות שעברו לתל אביב ומנסות להדחיק אירוע עם רפתן סורר. העיקר נותר: עיקר הסרט עוסק בהתמודדות של שתי נשים בהווה, ורק המיעוט עוסק בעבר (עבר שאין לנו מושג מה הוא היה באמת).

אבל, רגע. “יאיר לפיד” עדיין יכול לצאת נגד הסרט, אבל מכיוון אחר: לא הפלסטיני אלא הפמיניסטי. כי אם בודקים אותו מקרוב הדבר הכי מקומם בו זה לא האופן שבו הוא מייצג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא האופן שבו הוא מייצג נשים. בעולם של “אודם” כל הנשים הן קורבן, לא משנה אם הן מחצינות את המיניות שלהן או מדחיקות אותה. ואולי סגל מנסה לחבר בין הפלסטיני לפמיניסטי, ובמקום שבו ג’ון לנון פעם שר שהאשה היא הכושי של העולם, האם יהונתן סגל רוצה להגיד לנו כיום שהאשה היא הפלסטיני של העולם?

 

=================

“חוף בומביי”. במאית: עלמה הראל

עלמה הראל היתה נערת מקומונית תל אביבית בשנות התשעים, אבל כיום היא אמנית, אקטיביסטית וקולנוענית פעילה ומצליחה למדי בניו יורק, לצד בעלה הבמאי (המצוין) בועז יכין. ועתה, משעברה מסרטונים קצרים וקליפים (למשל ללהקת ביירות הנהדרת) לסרט תיעודי באורך מלא, מתברר שהראל היא גם משוררת קולנוע נפלאה.

בשנות החמישים הוקמה מעין ריביירה לחופי אגם סולטון בקליפורניה, אגם שנוצר בעקבות הצפות ובניית סכרים במאה האחרונה. 60 שנה אחר כך מעיירות הנופש האלה נשארה עזובה שמאכלסת את הנידחים שבתושבי אמריקה. הראל יוצאת אל אחד מעיירות הקיט הנטושות האלה, בומביי ביץ’, ומתבוננת בעין יפה על החיים שם, שכבר לא נראים כמו אטרקציה תיירותית. הצילום היפהפה והפיוטי וההתבוננות המפעימה באנשים שמתקבצים לחופי אגם הסולטון (והשימוש במוזיקה) הופכים את “חוף בומביי” לסרט הכי יפה, והכי מפתיע, שראיתי בשלב זה בפסטיבל.

===================

“ארבור”. במאית: קליו ברנרד

אנדריאה דנבר פרסמה את המחזה הראשון שלה כשהייתה בת 15, ומתה כשהיתה בת 27. 20 שנה אחרי מותה יוצאת קליו ברנרד להרפתקאה קולנועית מרתקת: היא מלקטת הקלטות של ראיונות עם דאנבר ומשפחתה ומקורביה, ומצלמת את הראיונות האלה באמצעות שחקנים שעושים ליפ-סינק לקולות האמיתיים. כשם שמחזותיה של דנבר היו למעשה תיעוד של חוויותיה בשכונת המצוקה בה גדלה באמצעים של בדיון, כך ברנרד מערבבת בין כלים של קולנוע עלילתי עם העולם של הקולנוע התיעודי. מרתק.

================

“הסוס מטורינו”, במאי: בלה טאר

קוראיי הקבועים ודאי כבר זוכרים שבלה טאר הוא אחד הבמאים האהובים עליי כיום, וש”הרמוניות ורקמייסטר” שלו מלפני עשר שנים, היה אחד מסרטי העשור הקודם של “סינמסקופ”. הציפייה שלי מ”הסוס מטורינו”, לפיכך, היתה גבוהה. ולכאורה, קיבלתי בלה טאר פר-אקסלנס: 30 שוטים בכמעט שעתיים וחצי, שחור לבן, סרט איטי ורפטטיבי שההתפתחות הקרחונית שלו מתחוללת לאט-לאט. הסרט, כמו הפסקול, מינימליסטי. אלא ש”הסוס מטורינו” התגלה כאתגר שהתקשיתי איתו. מבחינה אסתטית הסרט הזה נופל עשרות מונים מהשוטים המפעימים של “ורקמייסטר”, או אפילו של “האיש מלונדון”, סרט שחובבי בלה טאר אמורים לא לחבב (אני דווקא מחבב).

אמנם, מרתק – כרגיל – לנסות לפענח את מה שבלה טאר מנסה להגיד לנו. זה סיפור שמתחיל עם ניטשה, אבל שניטשה נעדר ממנו. זה סיפור, כרגיל אצל טאר, על המתח שבין “אין אלוהים” ל”יש אלוהים” (ועל כך שגם אם “יש אלוהים” עדיין הכל חרא). הסרט מחלוק לשישה חלקים, לששה ימים. אני תהיתי שמא בלה טאר מציג לנו איזושהי ואריאציה של ששת ימי הבריאה בהילוך לאחור: אנחנו מתחילים עם גבר ואשה, לבד, אי שם. רק הם והרוח המנשבת על פני האדמה. ואנחנו גומרים בחושך. תוהו ובוהו. יש בסרט גם שתי נבואות שמתגשמות.ובין לבין אנחנו רואים אותו בית, אותו זוג (בתקציר אומרים שזה אב ובתו), בשגרת יומו המונוטונית: הם קמים, היא יוצאת לשאוב מים, עוזרת לו להתלבש (ידו האחת משותקת), הם אוכלים תפוח אדמה, היא רותמת את הסוס, הוא יוצא לעבודתו, חוזר, מחליף בגדים, אוכלים עוד תפוח אדמה, בוהים קצת בחלון. ולאט לאט הרוטינה נסדקת: סערה, הסוסה מפסיקה לאכול, אורחים בלתי צפויים, ועוד הפתעות.

אינטלקטואלים ממני יכולים לנתח את הסרט מנקודת המבט הפילוסופית והדיון שהסרט עורך עם ניטשה. אבל למרות שאני אוהב את האתגרים האסתטיים שבלה טאר משליך לעברנו, נדמה לי שאם זו היתה פגישתי הראשונה עם סרטיו לא הייתי יוצא מההיכרות הזו כה נפעם כשם שיצאתי מ”הרמוניות ורקמייסטר”. זהו בלה טאר לתואר שני.

והתנצלות לתלמידיי: תלמידי שנה ג’ ב”מעלה” שמעו ממני לא מעט על בלה טאר בשנה האחרונה. יתכן וחלקם אפילו למדו לחבב אותו בזכות זאת (או בכפייה). אבל רובם אנשים שומרי שבת, ופסטיבל ירושלים לא מאפשר השנה לשומרי שבת לראות את בלה טאר החדש.

=================

“13 מתנקשים”. במאי: טאקשי מיקה

אחרי שעה זה הופך מסרט סמוראים לסרט מלחמה די מדהים.

=================

לא יודע מה להגיד לכם על “שורט ליסט”, אסופת הסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר. מצד אחד יש שם את “משאלה 143 “, שחשבתי שהוא סרט איום. מצד שני יש שם את “אל האהבה”, הסרט שזכה באוסקר השנה, שהוא סרט הגמר של לוק מתיני, בוגר אוניברסיטת ניו יורק: תלאות רומנטיות-מוזיקליות-חמוצות-מתוקות בשחור-לבן. סרט ממש מתוק, שבעיקר חושף את מתיני כשחקן חינני ובעל נוכחות יותר מאשר במאי.

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים 2011: דיווח #1”

  1. איתן 8 יולי 2011 ב - 19:13 קישור ישיר

    לא היתה לך בעיה עם התסריט של “אודם”?
    כל ה”תלכי מפה, תחזרי לפה. תנשקי אותי-תעזבי אותי” – עבר לך חלק כל ההלוך-ושוב הזה במערכת היחסים המשונה הזו?
    והסוף בכלל נורא בעיניי – זה סוף “עבדתי עליכם” – שבו התסריטאי מוצא את הפתרון בגורם חיצוני מופרך.
    אני לא יודע עם מי אתה מדבר בקרב חברי האקדמיה, אבל ממה שאני שמעתי, לא היתה התלהבות גדולה מדי מהסרט. והאמת שדווקא יש לא מעט שחקניות טובות בסרטים השנה(יבגניה דודינה ורונית אלקבץ ב”לא רואים עלייך”, ריימונד אמסלם ב”רסיסי אהבה”, קרן ברגר ב”2 בלילה”, וזה בשליפה), כך שאני לא בטוח בכלל שנראה את השחקניות של “אודם” במועמדויות.

    ו”ארבור” אכן מרתק, אבל ארוך מדי, וקצת מתיש לקראת סופו.

  2. Spartak 8 יולי 2011 ב - 22:32 קישור ישיר

    אודם,הוא הסרט היחידי מהתחרות הרשמית שלא קניתי אליו כרטיסים (פשוט לא רציתי לשלם כסף על הסרט שכמו שהבנתי מהפרסומים שונים ולא,רק שלנו מהארץ,הייתה להכפיש את ישראל בעיני העולם) אם הדברים שאתה,אולי תעיתי…בכל מקרה בהיום יצא לי לראות שתי סרטים:
    חנינה (הקרנה נוספת ביום ראשון ב14:15) – סרט שהייתי מגדיר אותו כסוג של “מלודרמה שקטה” על זוג שנפגש בבית הכלא שם נמצאים אישתו ובעלה של הגיבורים.אחרי כמה מפגשים הם מתאהבים…אני לא בטוח שאנשים שאנים מכירים את החיי יום-יום באלבניה (ואיני נכלל בינהם) יוכלו להתחבר ולהבין את הסרט.יש בסרט כמה החלטות מעניינות כמו “הסטרת” (לא מראים לנו) את הפנים של אישה ובעל שנמצאים בכלא (אנו רואים אותם או יותר נכון את הגב שלהם בעת מפגשם האינטיים עם בני זוגם וביציאתם מכלא).
    אני חושב שסרט די מעניין לראות לפחות בגלל שלא כל יום יש אפשרות לצפות בסרט אלבני…

    מי אם לא אנחנו (הקרנה נוספת 15:30,בנוכחות הבמאי) – מי אם לא אנחנו מספר על נערותה של גונדרון אנסלין (משחק מצוין של לנה לאוזמיס) ושל בעלה לעתיד ברנווארד ווסלר.למי שלא מכיר גונדרון אנסלין הייתה אחד מחבריי הבולטות של הארגון הטרוריסטי השמאלני שפעל בגרמניה בסוף שנות השישים ובתחילת ששנות השבעים.
    בסרטו מנסה אנדראס פייל למצוא את השורשים ממנו באה הארגון והקשר אל העהר הנאצי של הורי הגיבורים.לאמרות הסגנונות והאופן ההגשה השונה לגמרה (ב”מי אם לא אנחנו” בתחלס אין סצנות אלימות) מ”כנופיית באדר-מיינהוף” מלפניי שלושה שנים הייתי אומר שמי שאהב את הראשון יש סיכויי לא קטן שיוכל להתחבר גם לסרט הזה.אישית מצאתי אותו כבד מדי (כמו גם את כנופיית באדר-מיינהוף)…

  3. דנידין 9 יולי 2011 ב - 13:14 קישור ישיר

    לפחות לפי התיאור שלך את “ארבור״, זה מזכיר את הסרט שלך על שרון עמרני

  4. נאור מ. 9 יולי 2011 ב - 14:36 קישור ישיר

    היי יאיר, מה נשמע?
    אנא העבר למתכנתי האתר שאי אפשר לקרוא את גוף הבלוג בטאבלטים מבוססי אנדרואיד Honeycomb, עם דפדפן ברירת המחדל של גוגל.
    האתר עולה, אך הטקסט עצמו לא נראה
    אשמח אם תטפלו בזה על מנת שאוכל לקרוא את הבלוג גם מהטאבלט
    תודה!

  5. רועי 9 יולי 2011 ב - 15:37 קישור ישיר

    אני דווקא חיבבתי את אודם.

    —-ספוילר—-

    —-ספוילר—-

    אבל הבעיה של הסרט היא שמדובר ברימייק ל”בחירתה של סופי”. ועם כל הכבוד לקלרה חורי ונטלי עטיה, הן לא מריל סטריפ…

  6. איתן 9 יולי 2011 ב - 21:22 קישור ישיר

    חדשות חמות:

    “בוקר טוב אדון פידלמן” לקח את הפרס הגדול בפסטיבל קארלובי וארי.

  7. איציק 10 יולי 2011 ב - 9:36 קישור ישיר

    לגבי הסוס מטורינו – ראיתי אתמול ויצאתי נפעם.
    בשאלות ותשובות שנערכו אחרי, אמר בלה טאר שהסרט אכן מתאר את ששת ימי הבריאה לאחור, ושזהו סרט מפתח (“ESSENTIAL”) ביצירתו.
    לפי המשך השיחה, היה ניתן להבין שזה קשור לכך שזהו סרטו האחרון כפי שהחליט עוד לפני שצילם אותו.
    הסרט מקבל משמעות מאד אישית כי כפי שהוא הסביר, בגילו, הוא רואה איך המוות מתחיל להראות נוכחות בחייו. זה סרט שמתאר גם סגירה של מעגל יצירתי (כפי שאמר הבמאי – כשהאור כבה אי אפשר לצלם יותר…) וגם מעגל חיים, כך שהיה מאד קשה להשאר אדיש אליו ואל הבמאי.


השאירו תגובה ל - איציק