היה פסטיבל לא טוב.
אבל, נמצאו בו כמה דברים טובים: "ימים ורוחות" הטורקי הוא, נדמה לי, תגלית הפסטיבל. אני חושב שרוב המבקרים והצופים איתם דיברתי הופתעו לטובה מהסרט הקטן והלירי הזה שהכניסה אליו היתה נטולת ציפיות. כנ"ל עם "אופוריה" הרוסי. אני התרשמתי גם מ"הרסיסים של טרייסי", אבל נדמה לי שהייתי יחיד או שהייתי היחיד שראה. "שירתי את מלך אנגליה" של יז'י מנזל היה מתוק להפליא.
סרט שמאוד הפתיע אותי והיווה מבחינתי את אחד השיאים של הפסטיבל: "מטען 200" של בלבנוב. בתוכנייה היה כתוב על אלימות, על משל פוליטי. ת'כלס? זה סרט אימה. הוא לא מתחיל ככזה, הוא משטה את צופיו בתחילה לחשוב שזה סרט חברתי על ימי הקומוניזם, אבל מהר מאוד זה הופך למין "בית השעווה". והבמאי טוען שהסיפור המפלצתי שלו מבוסס על מקרה אמיתי מ-1984, שזה כמו להזכיר ש"המנסרים מטקסס" מבוסס על משפחה שהיתה באמת. או שכן, או שלא.
סרט נוסף שהרשים: "האיש המטריד" מנורווגיה. גם "האיש המטריד" וגם "מטען 200" היו סרטים איטיים, פלגמטיים, נטולי התלהמות, שבאטמצע הדרך פתאום התברר שהם לא לוקחים שבויים והם הולכים עד הסוף.
הסרטים הכי רעים שראיתי בפסטיבל: "מחכים לסלאח א-דין" של עלי נאסר ו"אחי הוא בן יחיד" של דניאלה לוקטי. "משחקי בילוש" ו"אלכסנדרה" לא רחוקים מאחור. למרות הסתייגויות כאלה ואחרות, מאוד נהניתי מ"מעבר ליקום" ומ"לסגור מעגל".

ספירת מלאי

ראיתי 35 סרטים בפסטיבל: אהבה מטורפת, אופוריה, אופיום: יומנה של משוגעת, אחי הוא בן יחיד, אלכסנדרה, אני שירתי את מלך אנגליה, בחזרה לנורמנדי, האיש המטריד, הגירוש, הסרט הזה עדיין לא מדורג, הרוחות של סיטה סוליי, הרסיסים של טרייסי, השודד, התנתקות, חלומות דגים, ימים ורוחות, יסמינום, כביריה, ליידי צ'טרלי, לסגור מעגל, מבוקש, מטען 200, מעבר ליקום, משחקי בילוש, סיפורי אקדח, עוברים להודו, פזוליני עדיין עמנו, פלוי, רק על אהבה?, רק כלבים רצים חופשי, ג'וליה מיה, מפטיר, מחכים לסלאח א-דין, רחמים, הבוגד הקטן.
יש לי עדיין את "גן חיות" ואת "שכתוב" בדי.וי.די לראות ואת "בכוח הלב" בהקרנת עיתונאים ביום ראשון. ואני הכי דופק את הראש בקיר שהחמצתי את "אני, פייר ריבייר". שמא יגיע העותק לסיבוב הקרנות בסינמטקים?

אשה ככה ככה

"ג'וליה מיה" זכה בתחרות הישראלית. לא הפתעה ענקית למי שראה את הסרטים. למרות שהיו ששה סרטים בתחרות, למעשה השופטים היו צריכים להכריע מבין שניים: "ג'וליה מיה" ו"הבוגד הקטן". אלה, תכל'ס, שני הסרטים השלמים היחידים שהיו שם. כל השאר היו – לטוב ולרע – מעין עבודות בתהליך, טיוטות מסקרנות לסרטים שאולי עוד ייצא מהם משהו. או שלא.
"הבוגד הקטן" היה המלוטש והרהוט מכולם. לאו דווקא הכי מעניין או הכי חשוב, אם כי זהו סרט ילדים עשוי היטב, מתוק נורא, ועם כמה סצינות די מרגשות ויפות ונעימות בין אלפרד מולינה, המגלם סמל בריטי בירושלים של סוף ימי המנדט, ובין עידו פורט, המגלם ילד שמתיידד איתו. השימוש הלא ברור באנגלית כשפת דיבור בין דמויות ישראליות ימנע מהסרט להתקבל היטב בישראל, אבל הוא בטח יעשה סיבוב מלא בין הפסטיבלים היהודיים ובוודאי שיהיה סרט שיהיה רלוונטי בעוד כחודש, כשייציינו 60 שנה לכ"ט בנובמבר. אבל למרות שיש בו קצב טוב והוא סרט נעים לצפייה, ל"הבוגד הקטן" לא היה סיכוי להתבלט בתחרות שאיכותה היה גבוה יותר. זה כמעט כמו פרויקט-אח ל"מכתבים לאמריקה" של חנן פלד, המכיל ליהוק דומה ומתרחש עשר שנים אחר כך.
"ג'וליה מיה" הוא סרט שאי אפשר שלא להגדירו אלא כבוסרי. בעיקר כי הוא קצת הולך לאיבוד עם עצמו, מבחינת טון, אפילו מבחינת ז'אנר. לא לגמרי ברור מה הוא – קומדיה? דרמה? – אבל יש בו מרירות שלא יושבת טוב עם המתקתקות הכללית של הסיפור. אבל יש בו המון חן, וזו מעלתו. ויש בו דמויות שהאמנתי להן – כולל הדמות של דורי בן זאב בתפקיד האבא של מיה, שכנראה הוריש לה פטיש מתוק להפליא למשחקי מילים. וכמו שכתבתי אחרי שצפיתי בו, בתחילה זה נראה כמו סרט על מעין ימין מסיקה שכזה, אבל עד מהרה זה הופך לסרט של ימין מסיקה פר-אקסלנס. לא הצלחתי להחליט עדיין אם זה דבר טוב או רע. (לגבי הדמיון או האי דמיון בין הגר בן אשר וג'וליה רוברטס אוסיף את הנתון הבא: בן אשר התמירה היא כפולה בגודלה מרוברטס הזעומה, וברגע הספציפי הזה רוברטס צריכה להיות מוחמאת ומוסמקת מזה שיש מישהו שחושב שהיא דומה להגר בן אשר).

סינמה-סרסורים

מבין ששה סרטים שהוצגו בתחרות רק שלושה הוקרנו בפילם – "רחמים", "רק כלבים רצים חופשי" ו"הבוגד הקטן". כל השאר הוקרנו בווידאו נמוך רזולוציה. אני לא מצליח להכריע בנושא הזה. מבחינות רבות, אני מתנגד. זה פשוט נראה רע. מצד שני, יש בנכונות של חיפה לקבל אליו סרטים שיוקרנו בבטא, או אפילו מדי.וי, משהו שמאפשר להפקות עצמאיות, דלות באמצעים, להתמודד כשווים. פסטיבל ירושלים מקבל לתחרות וולג'ין רק סרטים בפילם. סרטים בווידיאו מופנים לתחרות הדרמות.
אבל יכול להיות שדווקא מעשה הצדקה הזה פוגע בסרטים. אמנם גם "ג'וליה מיה" וגם "ימים קפואים" הקטנים והעצמאים הצליחו לנצח בדרך זאת סרטים גדולים יותר, של יוצרים ותיקים, ושהיו להם כספי קרנות מאחוריהם, כוכבים, ואנשי מקצוע. אבל באיזה מחיר? הסרטים באמת נראים רע ככה. ועוד תהיה: האם הנכונות של חיפה להתפשר על פורמט הקרנה ירוד היא לא סוג של נואשות, של רצון לקלוט לתוכו כל פיסה פילמוגרפית הנמשכת מעל שבעים דקות? השנה, למשל, התה תחושה שהיעדר סינון בתחרות קיבץ יחד חבורת סרטים שיחד יצרה תמונת מראה מעוותת ובינונית של הקולנוע הישראלי ברגע זה. מצד שני, אם היה סינון, ספק אם מישהו היה מצליח להסתנן פנימה. ויותר חמור: יש לי תחושה שהנכונות לקבל סרטים מקלטת בטא גורמת לחלק מהיוצרים להביא לבכורה סרט לא גמור. יש משהו בזה שצריך להעביר אותו לפורמט ברזולוציה גבוהה – פילם כרגע הוא הפורמט האפשרי היחיד בפסטיבלים המקומיים, אבל תוך כמה שנים בטח יהיה גם היי דפינישן – שמכריח את היוצרים להתחייב לגרסה שלהם. "ג'וליה מיה" ו"מפטיר" עדיין יכולים לעבור שיפוצים, ולדעתי כדאי להם. "רחמים" היה מרוויח המון עם עוד כמה מחשבות עריכתיות ועוד כמה משמרות עריכה. אבל לו יש כבר עותק פילם, אז אבוד לו, מי ישקיע בעריכה חוזרת והדפסה נוספת?
כל הדברים הטובים שנאמרו על הקולנוע הישראלי השנה התפוגגו בחיפה מול היבול המאוד לא מהוקצע שהגיע. אמנם, היה גיוון תכני וסגנוני מרענן מאוד. ארבעה מהסרטים הם מעין סרטי שכונות – עם סרסורים, רוצחים, פושעים, וסתם אנשים עם חלומות גדולים ומזל קטן – וכל אחד מהם על הגל שלו ז'אנר קולנועי אחר: הקומדיה הרומנטית (בואכה המלודרמה) ב"ג'וליה מיה", סרט הגנגסטרים ב"מפטיר" והקומדיה השחורה ב"רחמים" (וז'אנר הסרט האיום ונורא ב"כלבים").
אחד הדברים שאיפיינו את "ג'וליה מיה", "מפטיר", רחמים" ו"מחכים לסלאח א-דין" הוא קו עלילה לא ליניארי, בו נקטע הסיפור לקטעי פנטזיה, חלום, סרט-בתוך-סרט או פלאשבקים. בחלקם רואים את אותה סצינה שוב ושוב, בכל פעם מנקודת מבט אחרת. הבשורה המצערת היא שכל ארבעת הסרטים לא הצליחו להתמודד היטב עם הנראטיב הלא-ליניארי והסצינות האלו היו חולשתם הגדולה של הסרטים האלה. זה כנראה המקום בו, לא יעזור, צריך מיומנות וניסיון כדי להצליח להרכיב פאזל קולנועי. כל הסרטים האלה זרקו באוויר כמה כדורים עלילתיים וקווי זמן, וניסו ללהטט ביניהם, וסופם שהתרסקו על הקרקע. הסובל הכי גדול מהם היה "מפטיר", סרט שמקבל ציון גבוה מאוד על סגנון (ופרס הצילום שהוענק בפסטיבל לשי פלג אכן מוצדק), אבל הוא לוקה בסמטוכה תוכנית עצומה. שמישהו יקח נא מסרק ויקלע צמה מאורגנת מקווצות השיער הסתורות של הסרט. "מפטיר" לוקה בכמות גדולה של סצינות שחוזרות על עצמן, ועל דמויות שמדברות על מעשים שעשו במקום שנראה את המעשים נעשים. גם פיתולי העלילה וחידות ה"מי-בגד-במי" מועברות באופן שמתקשה להפתיע. גם כאן כתבתי בעקבות התרשמותי הראשונה: איפשהו בתוך "מפטיר" מסתתר סרט פשע מצוין ומלוכד, אבל הוא כרגע מאוד מפוזר. ובגלל שהסרט הוצג בפורמט הקרנה כמעט ביתי אני מרגיש נוח להציע ליוצריו לעשות מעשה "בראון באני" או "Southland Tales" ושיישבו מחדש על העריכה. (אהרון קשלס, מורם של יוצרי הסרט, מפרגן יותר).

אגב, לא ראיתי דבר מהסרטים התיעודיים שהוצגו בפסטיבל השנה. העובדה שהם הוקרנו באולם טיקוטין הנורא, וליקויי שיבוץ חמורים מצד הפסטיבל, גרמו לי לוותר על כל העניין הזה. דיוויד ד'ארסי, אחד ממבקרי הקולנוע של "סקרין" ומשתתף קבוע באתר גרין-סין (ואחד השופטים בתחרות התיעודית בחיפה בשנה שעברה), סיפר לי שהוא מאוד התלהב מכמה סרטים תיעודיים ישראליים שראה השבוע ושהוא מתכנן לכתוב על כך בקרוב לגרין-סין.

מה למדתי השנה בפסטיבל?

1. שכדי לתאר אינטימיות בין צעירים – בני 17 בערך – צריך להראות אותם מאזינים יחד לאייפוד אחד, כשבאוזנו של כל אחד נעוצה אוזניה אחת. זה היה גם ב"פלוי" וגם ב"רק על אהבה" ונזכרתי שראיתי את זה גם ב"כתם" הקצר של אלה שרייר בפסטיבל ירושלים. שיתוף הפעולה הזה הסוציאליסטי הזה מוצא חן בעיני, על אף הפרובלמטיות ההיגיינית שלו, אבל אני לא יכול שלא לתהות האם מאזיני הדור החדש לא יודעים יותר מה זה סטריאו.

2. סאן סיטי = אוטופיה שקרית. ב"מטען 200" חולמת אחת הדמויות להקים עיר אוטופית בשם סאן סיטי, בה לכולם יהיה כסף, גברים לא יצטרכו להתחתן, וכל הילדים יהיו משותפים. ב"לסגור מעגל" מתחילה העלילה בקהילת קשישים באריזונה בשם סאן סיטי, שנראית כמו העיר שהוקמה לכבוד "המופע של טרומן". הכל מושלם בעיר הזאת, השמש זורחת, כולם שמחים, אלא שכמובן שמתחת לפני השטח סדק אחד מפורר הכל. המשך הסרט מתרחש בצד השני, הסגרירי, המושלג והקר של אמריקה.

ציוץ