שני גברים וצינור
דרכים צדדיות
"צ'אק ולארי" היא קומדיה אווילית סטנדרטית – ומהנה למדי – של אדם סנדלר. אבל מתחת למעטה השטות, יש כאן סיפור עם כמה תובנות מוצלחות למדי
הנה סיבה לא רעה ללכת לראות את "צ'אק ולארי": מה שאדם סנדלר עושה בסרט הזה להומואים, הוא יעשה בקיץ הבא לישראלים. דניס דוגאן, ש"צ'אק ולארי" הוא הסרט השלישי שלו כבמאי עם סנדלר, מביים בשניות אלה ממש את סרטם הרביעי יחד, "אל תתעסקו עם הזוהן" בו יגלם סנדלר סוכן מוסד לשעבר שמנסה להשיק חיים חדשים, תחת זהות בדויה, בניו יורק. מכמה דפי תסריט שהגיעו אלי כמות העברית והבדיחות על ישראל שיהיו בסרט הזה יגרמו לישראל להפוך לקזחסטאן הבאה. אבל מי שרואה את "צ'אק ולארי" מבין שאין באמת ממה לחשוש. סנדלר הוא חתלתול חמוד ורך לב שאוהב להקניט, אבל לא באמת רוצה להעליב.
"צ'אק ולארי" הוא קומדיה שהרעיון שלה נשמע כמעט פוגע: צמד כבאים ניו יורקיים (והרי ידוע שכבאי ניו יורק הם הגיבורים הגדולים ביותר באמריקה) צריכים להעמיד פנים שהם זוג הומואים נשואים, מסיבות ביורוקרטיות. השניים מספיק נאורים כדי שהעמדת הפנים לא ממש תזיז להם. האחד הוא אלמן שלא ממש מתעניין יותר ברומנטיקה ומסור לגידול ילדיו ובדאגה לרווחתם. השני הוא ד'ון ז'ואן בלתי נלאה שמשכיב כל בחורה שנקרית בדרכו. אבל כשהסוד שלהם נודע לחברי תחנת הכיבוי, וכשרשויות החוק מתחילות לבלוש אחריהם בחשד שהם מנסים לרמות את חברת הביטוח, השניים צריכים להתמודד עם הומופוביה, דעות קדומות, אפליה. אבל הכי מצחיק מנקודת המבט של הצופים: הם צריכים לעבור את העסק הזה יחד, בשיתוף פעולה, לכן מבלי משים הם מתחילים להתנהג כמו זוג אמיתי המצוי במערכת מחייבת.
להבדיל מ"לצאת מהארון" המביך של פרנסיס ובר, בו מתחזה ז'ראר דפרדייה להומו מסיבות דומות, אבל הבדיחות בו היו ברובן מעליבות ומייצגות סטריאוטיפים ישנים והומופוביים, "צ'אק ולארי" מצליח להיות לא סרט הלועג להומואים, אלא סרט המכניס שני גברים שרגישותם החברתית מוטלת בספק לנעליה של קבוצה דמוגרפית שבדיחות על חשבונה משום מה נחשבות כיום לגיטימיות. איך זה יתכן, תשאלו? אולי בזכות העובדה שהפרויקט הזה, לפני שהגיע לידיו של סנדלר, התחיל כתסריט מקורי מאת אלכסנדר פיין וג'ים טיילור, הצמד שזכה באוסקר על כתיבת "דרכים צדדיות". ובאמת, יש לסרט צד חברתי-סאטירי שמזכיר את שני הסרטים הקודמים של פיין שעסקו בפוליטיקה סקסואלית: "החברים של רות" (על עולם ההפלות) ו"בחירות או לא להיות" (על מערכות יחסים מיניות בתוך בית ספר, והשפעתן על הפוליטיקה המקומית והלאומית). אני לא יודע מה נותר על המסך מהתסריט המקורי, אבל "צ'אק ולארי" – עם כל וולגריותו הבהמית הבסיסית – מצליח להגיד דברים נבונים להפליא לא רק על הומופוביה ואפליה, אלא גם על זוגיות, כנות ומערכות יחסים.
הבעיה היא שמרוב זהירות, הסרט סובל בחזית ההומור. זה עדיין אותו סנדלר, שיכול להיות וולגרי להפליא לרגע, ואז עדין להפתיע ברגע שאחרי, אבל "צ'אק ולארי" – למרות נקודת מוצא מבריקה – פשוט פחות מצחיק ממה שהוא היה יכול וצריך להיות.
=========
בצירוף מקרים משונה תמצאו בשבועיים האחרונים את וינג ריימס ואת רוברט דה נירו מגלמים תפקידים דומים בשני סרטים שונים. ב"צ'אק ולארי" ריימס הוא כבאי שתקן וגדול מימדים המטיל אימה על חבריו לתחנה הבטוחים שמדובר ברוצח סדרתי אלים. ב"אבק כוכבים" דה נירו הוא קפטן של ספינת פיראטים, הנודע באלימותו, רודנותו ובהיותו רוצח חסר עכבות. אבל למעשה שניהם, בחדרי חדרים, הומואים עדינים מאוד שאוהבים לרקוד – האחד בעירום במקלחת, השני בלבוש אשה בחדר הארונות – ושניהם מספקים כמה מהאתנחתאות הקומיות המוצלחות בסרטים שלהם.
שר המלחמה
כל עוד הוא מנסה להצחיק, "מבוקש" הוא סאטירה חביבה מאוד. כשהוא פונה למסלולים רציניים יותר הוא מתרסק
ריצ'רד שפארד זכה לפני שבועיים באמי על בימוי פרק הפיילוט לגרסה האמריקאית של "בטי המכוערת". עכשיו, כשהוא גורר את ריצ'רד גיר ואת טרנס הווארד לסאטירת מלחמה בבוסניה, אני לא יכול שלא לתהות האם שפארד הוא התגלמות המושג "ורסטילי". אלא שלא: למרות שהיו רגעים משעשעים ב"מטאדור" (סרטו הראשון), ב"בטי המכוערת" וכעת ב"מבוקש", שפארד הוא כרגע התגלמות המושג "מוכשר למחצה". כל עוד "מבוקש" – מעין אח חורג ל"שר המלחמה" עם ניקולס קייג' – מתמקד בצד הסאטירי של ניהול מלחמה, ועל האופן בו כולם יוצאים נשכרים ממנה, חוץ מאלה שחוטפים את הכדורים ושכפריהם נרמסים בדרך, הוא מצליח להיות גם משעשע וגם לרגעים די ארסי. אבל אחרי פתיחה קצבית, ולפני סוף היתולי, הסרט נופל במלכודת שכרה לעצמו. הוא מתחיל להיות מפרך, הוא נוטש את ההומור ופונה לנתיבים רציניים שחושפים את העובדה שהדרמה הזאת חלולה למדי. אגב, דבר דומה גם קרה ב"מטאדור", כאילו לשפארד יש בעיה כרונית עם טון והתמדה. הוא הולך על כיוון אחד, אבל מוותר עליו ופונה בחדות שמאלה, לכיוון רציני יותר, כשהוא מטיל את גיבוריו לסיטואציות שלא ציפינו שיגיעו. "מבוקש" מתחיל כמו "מילכוד 22" אבל נגמר כמו "צייד הצבאים". בדרך קשה שלא לתהות מי כאן הלך לאיבוד – הבמאי או צופיו.
אגב 1: באופן משונה מאוד כתוביות התרגום לעברית בסרט מכילות כמות לא מקובלת של טעויות ועיוותים.
אגב 2: את טרנס הווארד תמצאו בתפקיד משובח בהרבה ב"האמיצה".
פורסם ב"פנאי פלוס", 2.10.2007
"פחות מצחיק ממה שהוא היה יכול וצריך להיות" זה גם מה שאפשר להגיד על "יומני האומנת". ואני מצאתי את כל קלישאות ההומואים של "צ'אק ולארי" די מעצבנות.
רוה לגע"ס: אני חשבתי ש"יומני האומנת" היה פשוט איום ונורא.
באופן משעשע, לקראת הסוף היו גם לך כמה טעויות ועיוותים (לדוגמא: "הוא נטוש את ההומור", "אגב, דבר דטומה גם קרה ב”מטאדור”"). אף אחד לא מושלש.
רוה לדני: תודה. משעשע זה לא כל כך. השפעת מחסור שעות השינה על איכות הגימור. למזלי בבלוג אפשר לתקן טעויות הגהה.
אני מצאתי גם את כל קלישאות ההומואים של "אבק כוכבים" מעצבנות. אני ממש לא טוענת שהיה צריך להוריד את הזווית הזו מהדמות, אבל זה היה פשוט מוגזם. וכך גם המשחק של דה נירו, בוודאי באופן בלתי-נפרד. לא היה צריך את המנייריזם המוקצן בשביל להצחיק. אפשר להיות יותר מעודנים ופחות סטריאוטיפיים-להכעיס ועדיין להיות מאוד מצחיקים.
ודווקא לא הייתי מתנגדת להיות מושלשת כרגע, כל אחד על עבודה-להגשה אחרת. היה חוסך לי הרבה זמן.
מדהים איך כמה מבקרים מצאו תובנות מעניינות על הומוסקסואליות בסרט "צ'אק ולארי", בעוד אני חשבתי אותו להומופובי למדי… אחד מאותם רגעים בהם אני שוב מהרהר מה לא בסדר אצלי.
(נימוקים בניק-לינק).
עם ובלי קשר: ההופעה של דה-נירו ב"אבק כוכבים", היא הפעם הראשונה שהוא אשכרה מנסה לשחק, לדעתי כמובן, מאז "ג'קי בראון". וממש חיבבתי אותו שם.
אורון, הסנוניות דווקא אמורות לבשר את האביב.
ויאיר, לא מצאת ב"יומני האומנת" אפילו בדל של פוטנציאל?
דניאל אוטיי מתחזה להומו ב"לצאת מהארון", לא ז'ראר דפרדייה.
תודה גע"ס, אני ממש נבוך…
מרוב סנוניות, נחליאלים ובלוקבאסטרים, התבחבשה לי הפסקה ההיא.
מבטיח לתקן.
Dude this spam comments here will drive me nuts! Delte them!
Just want to say your blog is kinda awesome. I always like to learn something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the theme and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for writing so much in your blog.. Greets, Karla