19 אוגוסט 2011 | 14:40 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"הפלישה למערב", ביקורת

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 17.8.2011

 

הבו לי כובע בוקרים ואלעס אותו, כי “הפלישה למערב” (“Cowboys and Aliens”) הוא סרט שלא ציפיתי ליהנות ממנו. למעשה, כשכתבתי כאן לפני כמה שבועות אילו סרטים אני מצפה שיהיו טובים ומצליחים הקיץ, העזתי להמר ש”הפלישה למערב” יהיה פלופ מאכזב. הטריילרים לסרט וגם הרעיון שמאחוריו נראו לי לא מגרים: סרט על חיזרים שנוחתים באמריקה של ימי המערב הפרוע. ובכן, הבו לי מגבעת, כי התוצאה – לה אחראי הבמאי של “איירון מן” יחד עם לפחות שישה תסריטאים (ביניהם האנשים שכתבו את “רובוטריקים” ואת “אבודים”) – חביבה להפליא (גם אם מחברית, כצפוי, הסרט אינו הצלחה גדולה).

 

“הפלישה למערב” היא שטות עשויה היטב ששמה המקורי באנגלית מסגיר באופן מושלם כל מה שצריך לדעת על הסרט: זה התכה של שני ז’אנרים קולנועיים ברורים ומוכרים, אבל מתקופות קולנועיות שונות. אני חשבתי שזה לא יעבוד – חלליות וסוסים – אבל זה עובד בסדר גמור. למעשה, בסרט הזה, הרבה יותר מאשר ב”איירון מן”, אני שם לב לג’ון פאברו כבמאי. בשני סרטי “איירון מן” שביים קל היה להניח שהסרטים היו יוצאים סבירים ואף טובים עם כל במאי. המכונה העצומה והמשומנת של מארוול עמדה לצידו. איש לא היה נותן לו לפשל. אבל ב”הפלישה למערב” פאברו מתגלה פעם נוספת כבמאי אקשן לא רע בכלל, שיודע למזג בין רגעים של קשיחות גדולה ובין רגעים של הומור חיוני לסוג כזה של סרטים, הסוג שהוא כולו אך ורק בידור חסר דעת.

 

למעשה, מבחינתו של פאברו מדובר בתרגיל מבדר למדי בבימוי ז’אנרי, והוא צולח אותו היטב: הסרט נאמן לחלוטין לכל החוקיות (וגם הקלישאות) של שני הז’אנרים מהם הוא מורכב: המערבון וסרטי פלישת החיזרים. ואם זיהיתי נכון, יש כאן גם את גרסת הקאובואים והחיזרים לאגדת עלי באבא וארבעים השודדים.

 

ויש כאן גם משהו קצת יותר עמוק מבחינה קולנועית. המערבונים היו סרטי האקשן של הוליווד מרגע שהומצא הקולנוע עד תחילת שנות ה-60. “מרכבת הדואר” היה ה”מת לחיות” של 1939. כיום אנחנו מביטים לאחור אל הסרטים האלה ומתייחסים אליהם כאל אמנות גבוהה, בגלל שהם בשחור לבן, אבל מערבונים על פי רוב היו סרטי פעולה. שוברי הקופות של הוליווד העתיקה. ואז בשנות ה-60 הם נכחדו כמעט לחלוטין מהמסך (המערבונים עושים מאז גיחה, אחת לעשור, אבל לא עוד כסרטי פעולה, אלא כסרטי חשבון נפש), במקומם הגיע זן חדש של סרטי פעולה, בו מרדפי מכוניות החליפו את מרדפי הסוסים, וקרבי אגרופים בין רוסים ואמריקאים החליפו את האינדיאנם והקאובואים. למעשה, סדרת סרטי ג’יימס בונד הפכה לסמן המוביל של סרטי הפעולה הגדולים משנות הששים ואילך. ואז, מ-1977 ועד היום, אלה סרטי המדע בדיוני והקומיקס: חלליות וגיבורי על. במילים אחרות: “הפלישה למערב” מצליח לכסות בשעתיים את כל תולדות סרטי האקשן ההוליוודיים: מערבונים, חלליות וג’יימס בונד. כי בזכות הליהוק (המבריק, אני מבין כעת) של דניאל קרייג לתפקיד הראשי, זהו למעשה ג’יימס בונד במערב הפרוע. ובזכות תפקיד המשנה של הריסון פורד (בתפקיד הכי מהנה שלו זה שנים), זה גם מעין אינדיאנה ג’ונס במערב הפרוע. בקיצור, יש כאן אינדקס שנון למדי של תולדות הבלוקבאסטר האמריקאי, ולמרבה ההפתעה פאברו – במאי שחיבבתי את סרטיו אבל משום מה זלזלתי בו – מצליח לשלוט בכולם היטב. (ותסלחו לי אם מלבד המשפט “חיזרים במערב הפרוע”, אני לא טורח לספק לכם תקציר של הסרט, כי באמת אין מה להוסיף מעבר לשלוש המילים האלה).

 

הדבר השנון ב”הפלישה למערב” הוא שהסרט מתבונן על הז’אנרים האלה כפי שהם היו בתחילתם, ולא כפי שאנחנו מתייחסים אליהם כיום. שני הז’אנרים האלה עברו טרנספורמציות פוליטיקלי-קורקטיות לאורך השנים. המערבונים התחילו כשההפרדה בין טובים לרעים היתה ברורה: האדם הלבן טוב, האינדיאנים רעים; השריף טוב, הפושעים רעים. סרטי החיזרים התחילו עם הפרדה דומה: בני האנוש טובים, החיזרים הם מפלצות הרסניות שיש להשמידם. החיזרים הפכו ל”אחר” המושלם, היכולת להשליך עליו כל פחד, כל מיעוט, מבלי להיחשד בגזענות (לפחות לא בגזענות מפורשת). בשנים האחרונות הכל התהפך: האינדיאנים והחיזרים הפכו לטובים, לקורבנות, האדם הלבן הפך לתוקף, הטורף והכובש. והנה מגיע “הפלישה למערב” ומחזיר את האידיאולוגיה הז’אנרית לנקודת המוצא שלה: במערב אתה נחשב רק אם אתה גבר לבן ומאצ’ו, כלומר רק אם אתה יודע להחזיק אקדח או סכין ולהרוג מישהו אחר. לא פחות משתי דמויות צריכות ללמוד להרוג בסרט לפני שיהיה אפשר לקרוא להם “גבר אמיתי”. האינדיאנים הם פראי אדם פרימיטיביים. החיזרים הם טורפי אדם מתקדמים מבחינה טכנולוגית. והנשים? הן קורבנות. יאמר לזכותו של הסרט שבחציו השני הוא מהפך כמה מהסטריאוטיפים האלה – בעיקר לגבי אינדיאנים ונשים – אבל ברוב דקותיו “הפלישה למערב” נושא את האידיאולוגיה השלטת של סוף המאה ה-19 בגאווה על שרוולו.

 

ונקודה על סטיבן ספילברג, שזה הסרט ה-200 בערך שהוא מפיק הקיץ הזה. מצפייה ב”הפלישה למערב” מתברר שספילברג הוא גם איש עסקים ממולח. הוא סוחר שעובד על כמויות וידע לנהל תקציבים באופן רוחבי. כך, למשל, הוא מעסיק בסרט את מעצבת התלבושות מארי זופרס, שעיצבה גם את תלבושות המערב הפרוע ב”אומץ אמיתי” של האחים כהן, גם הוא בהפקתו. כמה מתערבים שהפקה אחת מימנה את ההפקה השניה ושחלק מהתלבושות חזרו על עצמן כאן וכאן? וגם עיצוב החיזרים נראה כאילו שהגיע משולחנו של אותו סטודיו שעיצב את החיזר של “סופר 8 “, גם הוא בהפקת ספילברג. והאם הוא קיבל מהסוכנים דיל קבוצתי על כך שהוא העסיק במקביל גם את ג’יי.ג’יי אברמס (במאי ותסריטאי “סופר 8 “) וגם את דיימון לינדלוף (תסריטאי “הפלישה למערב”), שכן הם הצוות שאחראי על כתיבת “אבודים” וסרטי “סטאר טרק” החדשים. שניים במחיר אחד?

 

==================

 

איכשהו קרה, מתוך הזנחה שלי, שלא כתבתי כאן מילה על “קפטן אמריקה”. ובכן, הביקורת שלי על “קפטן אמריקה” כמעט זהה לזו של “הפלישה למערב”. “קפטן אמריקה” הוא סרט עם סיפור מבולגן לחלוטין, אבל יש בו במאי סופר-שנון, שמצליח לעשות שם קצת סדר, ובעיקר כל הזמן להניע את הסרט קדימה (להבדיל מ”גרין לנטרן”, שהבמאי שם לא מצליח להשתלט על החומר והסרט מתפתל למעין ראסטה מבולגנת של כאוס מוחלט וחסר צורה). הבמאי של “קפטן אמריקה” הוא ג’ו ג’ונסטון, במאי ותיק שנוטים לפנות אליו כאל ברירות מחדל כשהבמאים הלוהטים יותר פורשים מהפרויקט, אבל לאיש הזה יש עין טובה לחומרי אפקטים, והוא מוכשר יותר ממה שנותנים לו קרדיט. אפילו “איש הזאב” שלו – אותו ראיתי השבוע לראשונה בערוץ הסרטים של יס – היה לא רע בכלל. ג’ונסטון ביים שני סרטים שאני מאוד אוהב: “רוקטיר” ו”שמי אוקטובר”. וגם “ג’ומנג’י” שלו היה חביב. והוא בן טיפוחם של ספילברג ולוקאס (ואגב, גם בערך בן גילם): הוא התחיל את דרכו כאיש אפקטים ב”מלחמת הכוכבים” המקורי. וקיבל מספילברג את המנדט לביים את “פארק היורה 3 “. בקיצור, הוא האיש שפונים אליו כשהמצב בהפקה לא טוב, אבל לדעתי הוא במאי נהדר. אני מוצא עצמי בכל פעם מחדש מופתע ממנו לטובה כשאני נתקל בסרט שלו. וכך היה ב”קפטן אמריקה”. סרט שיש בו כמה וכמה הברקות חביבות מאוד, ואיזשהו גרוב מהנה. סרט שנותר קלילי, גם כשהתוכן נוטה לכבד.

 

ויש עוד עניין, שבגללו נזכרתי בו כעת. “קפטן אמריקה”, שעוסק בעולם הנושק לעולם של “איירון מן”: אבא של טוני סטארק (הלא הוא “איירון מן”) הוא דמות מרכזית ב”קפטן אמריקה”. כך שעלילת “קפטן אמריקה” גם מבשרת את בואו של “איירון מן” (זה הכל כדי להכין אותנו למפגש של איירון מן וקפטן אמריקה ב-The Avengers של ג’וס ווידון). את “קפטן אמריקה” ביים ג’ו ג’ונסטון, את “איירון מן” ביים ג’ון פברו. את הסרט ג’ונסטון ביים לפני כן את “ג’ומנג’י”. פברו ביים לפני כן את “זתורה”, שהיה מעין סרט ההמשך של “ג’ומנג’י”. ואכן, אני קולט כעת, שיש משהו בסרטים של פברו (בממזריות שלהם, באפקטים שלהם, בכך שהם נראים לא ייחודיים, אבל בכל זאת יש בהם משהו, בכך שבכל פעם שאני רואה אותם אני מופתע לטובה שיש בסרט שנינות קולנועית כלשהי) שמזכיר קצת את הסרטים של ג’ו ג’ונסטון. זו מבחינתי מחמאה גדולה.

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “"הפלישה למערב", ביקורת”

  1. מיכאל 23 19 אוגוסט 2011 ב - 17:18 קישור ישיר

    בלי קשר, ראיתי לארחונה שתי סרטים מעולים שיצאו ב2009 – הארי בראון עם מייקל קיין וג’ון ראבה עם סטיב בושמי. למה הם לא הוקרנו פה? חבל מאוד.

  2. ניר נ. 19 אוגוסט 2011 ב - 20:06 קישור ישיר

    רק מי שהיה היום בשעה 15:30 ביס פלאנט יבין את היופי הטמון ברשת החברתית.

  3. רותם 19 אוגוסט 2011 ב - 21:13 קישור ישיר

    התסריט היה כל כך דלוח שלא יכולתי להמתקד בבימוי של פאברו. אקח את המילה שלך על זה. ביקורת שלי על הסרט יחד עם “כוכב הקופים” ו”קפטן אמריקה” בניק לינק.
    אבל אם אתה רוצה סרט שהוא לא פוליטיקלי קורקט – אז “קונאן הברברי” הוא בשבילךף נשים עירומות או סתם סותמים להם את הפה, ערבים כגנבים, שחורים כסייד קיק – כאילו עדיין באייטיז.

  4. רותם 19 אוגוסט 2011 ב - 21:27 קישור ישיר

    ניר, היו כאלה שגם חוו את הצד הפחות יפה שלו 🙂

  5. רון 22 אוגוסט 2011 ב - 0:26 קישור ישיר

    בקטגוריות הווירד ווסט הפלישה למעבר הוא בכלל לא רע לטעמי ואני ממש מתפלא שהספורט הלאומי העכשוי הוא לקרוע את הסרט לגזרים-.

    דרך אגב לאדון פידלמן לא יעזור גם מפעל שלם ליצור פסנתרים….

  6. איריס 24 אוגוסט 2011 ב - 0:43 קישור ישיר

    קפטן אמריקה היה מעולה -סרט פעולה כמו שסרט פעולה צריך להיות: המון קטעי אקשן, מרדפים, קרבות, פיצוצים.
    עקבתי דווקא אחרי הדמות הנשית, לראות האם יופיעו הקלישאות הרגילות- אבל היא הוכיחה שוב ושוב שהיא לא דמות נשית רגילה- היא צלפית, היא לא חוששת לעמוד בדרכן של מכוניות דוהרות ובעיקר לא נראית חסרת אונים- להיפך. רק שני דברים הפריעו לי בה במהלך העלילה- שבאמצע פלישה קרבית היא לא טורחת לחבוש קסדה כמו שאר הגברים שסביבה (זה היה ממש בולט ומגוחך, הבנתי שהיא צריכה לשמור על התסרוקת, אבל אז היא הייתה יכולה להינצל מעוד קלישאה של סרטי פעולה…) וגם שהיא בוחרת רגע טיפשי במיוחד להתנשק עם הגיבור. טוב, אף אחד לא מושלם.
    הליהוק בסרט היה גם הוא נהדר.בקיצור, כיף גדול!

  7. חוה 24 אוגוסט 2011 ב - 23:38 קישור ישיר

    הפלישה למערב סרט קייץ כייפי.צודק יאיר רווה הוא קולח יותר מאיירון מן.לא מבינה למה קיבל ביקורות פושרות בארה”ב.
    סרט יעיל עם הומור,שמוקיר את הז’אנרים השונים ולמרבה הפלא הערבוב הזה לא מעצבן.להיפך נוצרת איזו הפוגה בין קטעי הקליסיקה,[ המערבונים על כל הג’סטות שלהם]לבין קטעי הקומיקס והחייזרים שכאשר הסרט הוא רק בז’אנר הזה, הוא צריך להיות מאד מוצלח כדי לא לייגע.
    הבימויי מאד יעיל.באמת השניים דניאל קרייג החתיך,והאריסון פורד המנטור כאילו של סרטי הפעולה עובדים מצויין.
    יש כמובן כמה מהמורות שלא מתיישבות אבל למי אכפת, כמו הדמות האכזרית של דולארהד[האריסון]נבל אמיתי,בפתיחת
    הסרט שבסופו עוברת הלבנה צחה כשלג.
    אבל מי זוכר איך הכל התחיל.אני נזכרתי בגלעד שליט בסוף במנהרה של המבנה חללי המבוצר. סרט מהנה.

  8. איריס 1 ינואר 2012 ב - 8:52 קישור ישיר

    באיחור אופנתי לגבי “הפלישה למערב”- סרט מבדר מאוד וכל מילה בביקורת בפוסט מדוייקת. הייתה נקודה אחת בעייתית בעיניי בחלק הראשון של הסרט – דמותה של אוליביה ויילד כאישה תמוהה שמסתובבת עם אקדח(!) בנון שלנטיות על רקע התנהלות של מערבון קלאסי. זה צרם מאוד לעין בדיוק בגלל הנאמנות לעלילת מערבון בחלק הראשון. היא הולכת ובאה, מתערבת בנעשה, רוכבת לה לבדה ואף אחד לא מניד עפעף. (והכל אגב בשיער פזור, בעוד שלשאר הנשים יש את תסרוקות המערב הפרוע הקלאסיות. אבל זה בסדר, זה כי אוליביה נראית מזעזע בקוקו:) ) מזל שיש את הריסון פורד ששואל בשלב מסויים ” יש לנו כבר ילד וכלב, למה שלא תהיה גם אישה?” כדי להבהיר שבכל זאת מדובר על מחזה מוזר.


השאירו תגובה