פורסם ב"פנאי פלוס", 17.8.2011

זה היה קיץ שבו הכל הגיע בכמויות מסחריות. אם בעבר היו לנו בכל קיץ סרט חיזרים אחד, סרט אקשן אחד, סרט גיבורי על אחד וקומדיה אחת למבוגרים, הקיץ הזה הביא הכל בשלשות, אם לא יותר. אחד הטרנדים הבולטים של הקיץ הזה הוא תחום הקומדיות. ההצלחה של קומדיות כמו "בתול בן 40 " ו"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" הפכה את קומדיות הקיץ למוצר מבוקש: הן לא עולות הרבה כסף, ויש להן פוטנציאל להכניס המון כסף. הנוסחאות נהיו ברורות: הרבה גסויות, שיחות על יחסים ואיזשהו רגש מתוק בסוף. התוצאה, בעיני, היא סוג של מיאוס. המון קומדיות נורא דומות אחת לשניה יצאו הקיץ, ואיכשהו נדמה שכולן זהות זו לזו – בין אם זה בקבוצת ה"הזוג שבעניין של סקס לא מחייב עד שהם מתאהבים", ובין אם זה בכיוון של "בנים שמתנהגים בטפשות מוחלטת" (או הווריאציה החדשה: "בנות שמתנהגות כמו בנים שמתנהגים בטפשות מוחלטת"). בכולן השפה בוטה, השימוש בהומור הקשור במין בוטה, השימוש בהומור של בתי שימוש בוטה. ובאופן פרדוקסלי, למרות כל הוולגריות והפניה לקהל מבוגר, בכולן באופן משונה – ושמרני למדי – אין כמעט שום זכר לעירום או לתעוזה ממשית של ניתוץ גבולות, וכולם די משעממים. אז הקיץ היה לנו כבר את "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" ואת "מסיבת רווקות" ואת "איך להיפטר מהבוס" ואת "רווקים לשבוע" ואת "לזרום עם זה" ואת "קשר לא מחייב", כולם מאותו שטאנץ, ולעיתים אפילו עם אותם שחקנים. והטריילרים מבטיחים שנקבל עוד מאותה סחורה זהה: "חיים בהחלפה" ו"ידידים פלוס", שאולי יהיו נהדרים, אבל כרגע נראים כמו מתקפות דז'ה-וו מסיביות.

לתוך זה מגיע עכשיו הסרט "מורה רעה", שייצא בסוף השבוע הקרוב בארץ, שסובל וגם נהנה מלא מעט מהתסמונות של "הפלישה למערב": מצד אחד, ציפיות נמוכות מצד סרט שנראה שכמותו ראינו כבר יותר מד פעמים בזמן האחרון; מצד שני, הפתעה נעימה כשמתברר שהסרט חינני יותר ממה שהוא נראה מבחוץ.

ג'ייק קאסדן, הבמאי, הוא אולי בנו הביולוגי של לורנס קסדן ("החברים של אלכס") אבל הוא בן טיפוחיו של ג'אד אפטאו, שהפיק את כל סרטיו הראשונים. ב"מורה רעה" הוא לראשונה מביים קומדיה ללא המנטור שלו, אבל הוא נעזר בלא מעט חברים למקצוע על הסט. עמיתו התסריטאי תומס לנון ("לילה במוזיאון") מופיע בתפקיד משנה. עמיתו הבמאי פול פייג (גם הוא מחבורת אפטאו ומי שביים את "מסיבת רווקות" בהפקתו) מגלם את אחד האבות. ג'ייסון סיגל, שחקן ותסריטאי שגם קשור לחבורת ג'אד אפטאו, משחק באחד התפקידים ראשיים. אפטאו לא קשור, אבל המשפחה עדיין מתקבצת סביבו. ובזכות הבימוי המאוד נקי של קסדן והתסריט הלא רע בכלל של לי אייזנברג וג'ין סטופניצקי (תסריטאי "המשרד" האמריקאי) "מורה רעה" הוא סרט שבכמה וכמה רגעים מתוכו הצליח לא רק להצחיק, אלא להיות בעל תבונה מסוימת, שלא תמיד אופיינית לז'אנר סרטי הצחוק-שלשול.

כל הרעיון בסרט הוא להציג עולם הפוך של גבריות-נשיות. כל הגברים חננות-נמושות, כל הנשים טורפות מין. קמרון דיאז מגלמת מורה בבית ספר תיכון שמגיעה לכל שיעוריה שתויה ומסוממת, מקרינה לתלמידיה רק סרטים על בתי ספר (הבחירות שלה מעולות, אגב), ועושה שימוש בוטה במיניות שלה כדי להתקדם בחיים. בזכות העובדה שהסרט עוסק במורים ולא בתלמידים, "מורה רעה" הוא קומדיית בית ספר לא בלתי מקוריות, שברגעיה הארסיים אפילו מזכירה את "בחירות או לא להיות", קומדיית התיכון החומצתית של אלכסנדר פיין, בכך שהיא מציגה את בית הספר כמעין זירה למאבקי כוח ומיניות המזוהים עם העולם הגדול, אבל שלא אמורים להיות בבית הספר (לפחות לא בקולנוע). זה לא מקרי שהמורה הזאת רק מראה לתלמידיה סרטי בית ספר, כמו "לאדוני באהבה", "סמוך עליי" ו"סיכון מחושב". סרטים בהם המורים מאלפים את תלמידיהם ויוצרים הייררכיה ברורה של סמכות. הייררכיה שלא קיימת במציאות (הסרט אמור לייצג את "המציאות"), בעיקר כי המורים לא מעוניינים בה. יש את אלה שמתחנפים לילדים (לוסי פאנץ', בתפקיד משנה מבריק של מורה שמחלקת לתלמידיה תפוחים במקום שהם יביאו לה, כנהוג, מתוך רצון לשחד תמידית את תלמידיה שיאהבו אותה), ואלה שפשוט לא אכפת להם.

החיבה שלי ל"מורה רעה" נובעת מכך שהוא לא מגיע מהעולם המנטלי שיצר את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", אלא במעין התרפקות מאוחרת לקומדיות התיכון של שנות השמונים (ולא של שנות התשעים). היפוך התפקידים הוא לא רק בכך שהדמויות הנשיות ממלאות את התפקידים שהיו שמורים בעבר לגברים, אלא שכעת המורים מגלמים את התפקידים שהיו שמורים בעבר לתלמידים.

העובדה שדיאז היא דמות כה לא חינוכית (היא גונבת, מפתה, מעליבה) העובדת במשרת חינוך אמורה לזעזע אותנו, אבל "מורה רעה", באופן נעים למדי, לא משיג את בדיחותיו מהזעזוע והפרובוקציה. הוא עושה את זה כי למרות שדיאז היא דמות מוקצנת שיכולה להתקיים רק בקומדיית מצבים, קסדן מביים את שחקני המשנה בדייקנות שגורמת לנו להאמין שאנחנו לא בפארסה, אלא בסיטואציה אמינה (רק לרגעים, אמנם). ובעיקר בסיטואציה שנמנעת ממוסרי השכל ומלקח לעתיד. איכשהו, למרות כל המרכיבים המוכרים, משהו בסרט הזה נותר מאוזן, יציב, ומשעשע למדי.

ציוץ