תדהמה באוסקר הזר: האם צ'ן הואי-אן הלשין לאקדמיה על אנג לי?
אם ביימתם השנה סרט שהייתם רוצים שיקחו אותו בחשבון למועמדויות לגלובוס הזהב או לנשיונל בורד אוף ריוויו או לפרסי איגודי המבקרים, התאריך האחרון שלכם להקרין אותו בפני הקבוצות האלה הוא 5 בדצמבר. ההצבעות מתחילות ב-10 בדצמבר.
=========
זו בהחלט אחת השנים הכי סוערות בתולדות האוסקר הזר, לפחות בשנים בהן אני עוקב אחר התחרות. הקטגוריה המנומנמת הזו, בדרך כלל, הצליחה לסחוט בשבועות האחרונים לא מעט כותרות. זה התחיל עם פרשת "ביקור התזמורת". וזה הגיע לשיא אתמול כשהאקדמיה הודיעה לטייוואן שהיא – קחו אוויר – פוסלת את "זהירות, תשוקה" של אנג לי מהתחרות. וכך בתוך שבוע עפו מהרשימה שני סרטים שרבים האמינו שמקומם בתשיעיה הסופית מובטח (ואולי אף בחמישיה הסופית). מה שאומר שהמירוץ עכשיו פתוח לחלוטין.
אז מה קרה לאנג לי? נציגי האקדמיה צפו בסרט, ואפילו נשארו במקום עד הקרדיטים, והגיעו למסקנה שהסרט אינו מספיק טייוואני כדי להתמודד. לא היה נימוק מורחב מזה, דבר שעורר לא מעט תהיות. אז נכון ש"זהירות, תשוקה" צולם ברובו בסין עם שחקנים סיניים, אבל זה לא מנע מהאקדמיה להסכים למועמדות של אנג לי כנציג טייוואן גם כשסרטיו צולמו בניו יורק ("מסיבת נישואים") או הונג קונג ("נמר, דרקון"). אז מה השתנה הפעם? אולי העובדה שבעוד האקדמיה הסכימה לראות בעבר את טייוואן והונג קונג כחלק מסין, והעלימה עין כששחקנים ואנשי צוות ממדינה אחת עבדו בסרט ממדינה אחרת, ב"זהירות, תשוקה" ההפקה היתה כנראה בינלאומית מדי לטעמם: הבמאי אמנם מטייוואן, אבל התסריטאי אמריקאי, הצלם מקסיקני והמלחין צרפתי. במילים אחרות, נדמה שאף מדינה לא היתה יכולה להיות זכאית להגיש את הסרט. (אגב, סין – שהסרט צולם בתחומה – הצהירה שהיא תגיש את הסרט כנציג שלה לאוסקרים, אבל טייוואן הוכיחה שמעשים חזקים יותר ממילים ולא אמרה דבר, ופשוט הגישה את המסמכים לאקדמיה לפני סין. אנג לי, מצידו, בכלל לא רצה שהסרט שלו יהיה נציג סין לאוסקרים אחרי שהצנזורים במדינה דרשו ממנו לחתוך קטעים מהסרט).
אבל התעלומה האמיתית היא איך גילו חברי האקדמיה שהסרט של אנג לי לא עומד בתקנון. מכיוון שטייוואן שלחה במקומו את הסרט "אטיוד לאי" של צ'ן הואי-אן (הצלם של הו שיאו-שיאן) לא נותר לי אלא להסיק שצ'ן המניאק הרים טלפון לאקדמיה והלשין לה שהצלם הוא יליד מקסיקו. אפשרות נוספת היא שהמלשין הוא יוסף סידר, שניסה להיפטר מאנג לי כדי להבטיח מועמדות ל"בופור".
האם יש צורך, אם כן, בהשקת קטגורייה זרה נוספת, כזו שתיקח בחשבון הפקות קוסמופוליטיות יותר, המופקות בבליל שפות ועם מגוון של אנשי צוות ממדינות שונות? אני מניח שבאיזור יולי הבא יישבו חברי האקדמיה ויהגו בנושא הזה, לקראת אוסקר 2009.
אבל זה עוד לא הכל: גם בוליביה נפסלה. כנראה שבגלל שהיא פשוט שלחה את הסרט שלה מאוחר מדי (זה כבר קרה לה לפני שנתיים). בעוד לישראל ולטייוואן הרשתה האקדמיה לשלוח סרט חלופי, בוליביה נאלצה להישאר בחוץ. גם כאן התעוררה סערה תקשורתית בבוליביה. מפיקי הסרט שנשלח מאשימים את הבלוגרים הבוליביאנים שאם לא היו לועגים להם על העיכוב במשלוח, ואף שולחים מיילים לאקדמיה כדי לקבל תגובה בנושא, איש באקדמיה האמריקאית לא היה שם לב שהסרט הבוליביאני הגיע באיחור. הרי ידוע שחברי האקדמיה ממילא לא בודקים את הדואר כל יום.
גם כאן מופנות אצבעות מאשימות לכיוונו של סידר.
וגם זה עוד לא הכל: אחרי שנשלח הסרט ההודי לאוסקר תבעה במאית מתחרה את הוועדה הבוחרת את הסרטים בהודו והאשימה אותם באי סדרים. האקדמיה פנתה לוועדה ההודית וביקשה לוודא שהנציג שלהם נבחר כדין (השמועה היא שיוסף סידר הוא זה שדירבן אותה להגיש את התביעה). גם כאן האקדמיה האמריקאית נתנה להודים אפשרות להחליף סרט. הוועדה ההודית התכנסה והחליטה להשאיר את הבחירה על כנה.
וכך יצא ששנת 2007, בדיוק בשנה שלישראל היה סיכוי להכניס סרט לאוסקרים, החליטו פקידי האקדמיה לשבת על כל מילה בתקנון. ברור שאם יוסף סידר לא היה בוחש בעניינים כל זה לא היה קורה.
אז מה קורה עכשיו? 63 הסרטים – מספר שיא – יחולקו לשלוש קבוצות, 21 סרטים בכל קבוצה. ועדה של חברי אקדמיה – רובם פנסיונרים עם שפע זמן פנוי – תחולק לשלוש קבוצות. כל קבוצה תצפה ב-21 הסרטים שלה ותבחר מתוכם שלושה סרטים. כל חברי הקבוצות חייבים לצפות בכל הסרטים בחטיבה שלהם (הם רשאים לעזוב את הסרט אחרי חצי שעה אם הם סובלים ממנו, ועדיין יירשם להם שהם ראו אותו. אבל חצי שעה רצופה הם חייבים לראות ממנו, אפילו בלי הפסקת שירותים). תשעת הסרטים האלה יוקרנו אז בפני כל חברי הוועדה ובהצבעה חוזרת תצומצם הרשימה לחמשת המועמדים הסופיים. חמשת המועמדים האלה יוקרנו בפני כל 6000 חברי האקדמיה. רק החברים שהחתימו כרטיס נוכחות המוכיח שראו את כל חמשת הסרטים המועמדים זכאים להצביע לקטגוריה הזאת (כלומר, קטגוריית הסרט הזר היא בין הבודדות באוסקר בה באמת חייבים לראות את הסרט לפני ההצבעה, ולא לסמן בטופס על סמך באז, פרסום או חיבה אישית. וכאמור, ההחתמה מתבצעת ביציאה מהסרט, ורק בתום חצי שעה מתחילתו). משלוח של סקרינרים בדי.וי.די אסור בקטגורייה זו.
אני מאמין שלמרות ש"בופור" מגיע לאוסקרים נטול באז וביקורות כמו "ביקור התזמורת", הרי שמרגע שיישבו חברי הוועדה לצפות בו הם לא יוכלו שלא להתפעם ממנו.
הנה הדיווח של "וראייטי" בנושא; של אנתוני קאופמן מ"אינדי-ווייר", אחד התומכים הגדולים של "ביקור התזמורת"; של סשה סטון; ושל נתניאל ר.
ואלה 63 הסרטים שיתחרו ביניהם כדי להגיע למועמדות לסרט הזר, ב-22 בינואר:
* Argentina, "XXY," Lucia Puenzo
* Australia, "The Home Song Stories," Tony Ayres
* Austria, "The Counterfeiters," Stefan Ruzowitzky
* Azerbaijan, "Caucasia," Farid Gumbatov
* Bangladesh, "On the Wings of Dreams," Golam Rabbany Biplob
* Belgium, "Ben X," Nic Balthazar
* Bosnia and Herzegovina, "It's Hard to Be Nice," Srdan Vuletic
* Brazil, "The Year My Parents Went on Vacation," Cao Hamburger
* Bulgaria, "Warden of the Dead," Ilian Simeonov
* Canada, "Days of Darkness," Denys Arcand
* Chile, "Padre Nuestro," Rodrigo Sepulveda
* China, "The Knot," Yin Li
* Colombia, "Satanas," Andi Baiz
* Croatia, "Armin," Ognjen Svilicic
* Cuba, "The Silly Age," Pavel Giroud
* Czech Republic, "I Served the King of England," Jiri Menzel
* Denmark, "The Art of Crying," Peter Schonau Fog
* Egypt, "In the Heliopolis Flat," Mohamed Khan
* Estonia, "The Class," Ilmar Raag
* Finland, "A Man's Job," Aleksi Salmenpera
* France, "Persepolis," Marjane Satrapi, Vincent Paronnaud
* Georgia, "The Russian Triangle," Aleko Tsabadze
* Germany, "The Edge of Heaven," Fatih Akin
* Greece, "Eduart," Angeliki Antoniou
* Hong Kong, "Exiled," Johnnie To
* Hungary, "Taxidermia," Gyorgy Palfi
* Iceland, "Jar City," Baltasar Kormakur
* India, "Eklavya — The Royal Guard," Vidhu Vinod Chopra
* Indonesia, "Denias, Singing on the Cloud," John De Rantau
* Iran, "M for Mother," Rasoul Mollagholipour
* Iraq, "Jani Gal," Jamil Rostami
* Ireland, "Kings," Tom Collins
* Israel, "Beaufort," Joseph Cedar
* Italy, "The Unknown," Giuseppe Tornatore
* Japan, "I Just Didn't Do It," Masayuki Suo
* Kazakhstan, "Mongol," Sergei Bodrov
* Korea, "Secret Sunshine," Chang-dong Lee
* Lebanon, "Caramel," Nadine Labaki
* Luxembourg, "Little Secrets," Pol Cruchten
* Macedonia, "Shadows," Milcho Manchevski
* Mexico, "Silent Light," Carlos Reygadas
* The Netherlands, "Duska," Jos Stelling
* Norway, "Gone With the Woman," Petter Naess
* Peru, "Crossing a Shadow," Augusto Tamayo
* Philippines, "Donsol," Adolfo Alix Jr.
* Poland, "Katyn," Andrzej Wajda
* Portugal, "Belle Toujours," Manoel de Oliveira
* Puerto Rico, "Love Sickness," Carlitos Ruiz, Mariem Perez
* Romania, "4 Months, 3 Weeks and 2 Days," Cristian Mungiu
* Russia, "12," Nikita Mikhalkov
* Serbia, "The Trap," Srdan Golubovic
* Singapore, "881," Royston Tan,
* Slovakia, "Return of the Storks," Martin Repka
* Slovenia, "Short Circuits," Janez Lapajne
* Spain, "The Orphanage," J.A. Bayona
* Sweden, "You, the Living," Roy Andersson
* Switzerland, "Late Bloomers," Bettina Oberli
* Taiwan, "Island Etude," Chen Huai-En
* Thailand, "King of Fire," Chatrichalerm Yukol
* Turkey, "A Man's Fear of God," Ozer Kiziltan
* Uruguay, "The Pope's Toilet," Enrique Fernandez, Cesar Charlone
* Venezuela, "Postcards From Leningrad," Mariana Rondon
* Vietnam, "The White Silk Dress," Luu Huynh
הסרטים הבולטים ביותר מהרשימה הם של זוכי אוסקר קודמים: קנדה (דניס ארקן) ואיטליה (ג'זפה טורנטורה). "פרספוליס" הצרפתי, "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני ו"הזייפנים" האוסטרי מגיעים עם הכי הרבה באז, ושלושתם מובילים לזכייה. סרטים בולטים נוספים, שכבר זכו לשבחים בפסטיבלים, מגיעים ממקסיקו, ספרד, גרמניה, לבנון, יפן, הונג קונג וקוריאה. הסרטים מהונגריה, צ'כיה וברזיל הוקרנו בישראל והם מקסימים ביותר אבל אני מתקשה לראות אותם מגיעים למועמדות.
יאיר,
כרגע חזרתי מהצבא ואני משלים פערים. לפני כמה פוסטים שאל מי היה בדייויד לינץ' ומה היה.
ובכן, הנה לינק שבו אני מספר איך פגשתי אותו והחתמתי אותו כנגד כל הסיכויים. תהנו (=
האבסורד הגדול הוא שבניגוד לסרט בשפה זרה, אין שום חובה על חברי האקדמיה לצפות בכל חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר.
גם את XXY הארגנטינאי ראיתי בפסטיבל ירושלים ולדעתי מדובר בסרט טוב, אבל גם לא נראה לי שיתמודד על הפרס.
וברגל של אופטימיות יתר: יתכן שדווקא הפסילה של "ביקור התזמורת" תעזור לו לקבל מועמדויות בקטגוריות אחרות, מכווין שאפשר לשלוח סקרינרים שלו. אלא עם ניתן לשלוח סקרינרים של מועמדים לסרט הזר גם אם הם מתמודדים בקטגוריות אחרות, מה שיכול להעמיד חלק מן הסרטים ביתרון לא הוגן. ומה יקרה עם "בופור" יפול לאותה קבוצה על הסרט הרומני, הצרפתי והאיטלקי? יש משהו קצת בעייתי בשיטת החלוקה לשלוש קבוצות.
רוה לעופר: הסקרינר לסרט הזר לא מעניק שום יתרון. אתה עדיין צריך להגיע פיזית לבית הקולנוע ולשבת חצי שעה בסרט כדי שיוחתם כרטיסך וקולך יספר.
פינת החדשות:
דבורה קר (לא שם שקל איית בעברית) וג'ואי בישופ עזבו שניהם את כדה"א.
הסקרינר מהווה יתרון שיווקי בכך שחבר האקדמיה יבוא על הסרט עם ידע קודם, אולי גם עם צפייה קודמת. בנוסף, הוא כבר יחשוב עליו כעל סרט שהוא מועמד רציני, מה שיכול להגביר את הסיכויים שלו (מצד שני, גם לפגוע).
מה שמתמיהה מאוד בסיפור הפסילה של אנג לי זה שעל אף שהתקנון קובע מפורשות שהאקדמיה שומרת לעצמה את שיקול הדעת המלא לאשר או לפסול סרט, אף אחד שם לא טרח ולא ביקש לברר מראש מה יקרה אם שיקול הדעת המלא הזה יופעל לרעת אנג לי וגם (הפתעה מוחלטת) אף עתונאי לא שלח משם שום ארבע קושיות לעתונאים אמריקאים כדי שיבררו מה שיקול הדעת של חברי האקדמיה האמריקאית והכי מדהים. לאחר שהאמריקאים השתמשו בסעיף המופרש הזה אף אחד לא דרש שם להעמיד אף אחד אל שום עמוד קלון. אני אומר לכם שהיפנים האלה נהיו שם ממש עולם שלישי.
אני חייבת להגיד שזה קצת מזכיר לי את כל הדיבורים שיש בכל פעם שנבחרת ישראל בכדורגל מתחילה קמפיין חדש. תמיד נדמה שהנה השנה אנחנו עולים ליורו/מונדיאל, ותמיד זה לא קורה, כשאי העלייה הזאת מלווה בהאשמות ואמירות שאם רק היה קורה ככה וככה, בטוח היינו מצליחים.
לגע"ס.
מה שאת אומרת נכון ל20 השנה האחרונות ואת שיטת המה קורה אילו מוביל יאיר שבמקום להבין שהנבחרת פשוט לא טובה מספיק, תולה כל הזמן את האשם בשיטה (נשנה תשיטה והופס אנחנו במונדיאל) אבל השנה זה קצת שונה כי הפעם החלטנו לשלוח להתמודדות את "הפועל קטמון ירושלים" במקום את הנבחרת אז זה לא דומה.
איזו אכזבה!
גרסת הבמאי של זודיאק ארוכה רק בארבע דקות מהגרסה הקולנועית. בשביל זה חיכינו?
אני מאמין שאם סרט מספיק טוב הוא יכול להתמודד בקטגוריות הרגילות. אנג לי כבר הוכיח את זה בעבר.
רוב הסרטים הזרים שזכו בקטגוריות כלליות לא היו באמת ראויים לכך אלא נהנו מדחיפה מאסיבית של החברה האמריקאית אשר עמדה מאחוריהם.
לערן – מה אני אגיד? אני עוד לא ראיתי בכלל את זודיאק ואני מטפס על הקירות בניסיון להשיג עותק שלו מהספריה הקרובה. ככה שה כשאתה מנוטרל בבית בערבים עם שני ילדים ולא יכול ללכת לקולנוע.
והיום ב7 ימים יאיר לפיד מגלה בורות יוצאת דופן כשמתלונן, שבוע באיחור אחרי כל הטוקבקיסטים, על איך מישהו הלשין על "ביקור התזמורת". יאיר, אני לא יודע איך אתה מסכים לכתוב בעיתון עם אנשים כאלה..
הסיפור עם "זהירות תשוקה" של אנג לי באמת לא ברור. "הסרט לא מספיק טייוואני" זה אחד הטיעונים המוזרים ששמעתי לפסילת סרט. ומה אם סין היתה מגישה אותו בתור מועמד שלה? אז האקדמיה היתה טוענת שהסרט לא מספיק סיני, כי יש לו במאי טייוואני וכו'? זה עדיין סרט זר, ככה שבאופן הגיוני הוא אמור להיות כשיר לקטגוריית הסרט הזר. ואם טייוואן רואה בו סרט טייוואני מספיק כדי לייצג אותה, לפי אילו קריטריונים בדיוק פוסלת האקדמיה האמריקאית את הסרט? לפי המדינה שבה צולם רוב הסרט? או לפי מוצאם של רוב אנשי הצוות? כי אז "רמבו 3" אמור להיות סרט ישראלי, לא?
ג'יימס,
"זהירות, תשוקה" לא נשלח לאוסקר כסתם סרט זר, אלא כנציג טיוואן לקטגוריה. לפי התקנון, הוא לא עומד בהגדרה של סרט טיוואני ולכן לא יכול להתמודד בקטגוריה זו. זה כמו שרוסיה תשלח לאירוויזיון זמר אוקראיני. אותו הדבר היה לפני כמה שנים עם "מריה הלבנה" שנחשב לא מספיק קולומביאני ו"דרום אמריקה באופנוע" שאף מדינה לא הצליחה להוכיח בעלות עליו.
ראיתי היום שני סרטים :
"אהבה מטורפת" – בטח כבר קראתם על הסיפור של הסרט. אדם, שמתוך אהבה מטורפת לאישה שדחתה אותו, החליט לשפוך חומצה על פניה, כדי ש"אם היא לא תהיה שלי, אז היא לא תהיה של אף אחד". והיום, הם נשואים.
דן קלורס, הבמאי של הסרט הדוקומנטרי הזה נוהג בחוכמה. הוא יודע שנפל לידיו סיפור יוצא דופן. למעשה, זהו סיפור כל כך יוצא דופן, שקלורס הבין שכל מה שצריך לעשות הוא לספר אותו. עם מינימום התערבות ומניפולציות קולנועיות, הוא פשוט מראיין את האנשים המעורבים בסיפור, ונותן להם לספר את הסיפור. שילוב חכם של קטעי ארכיון, מוסיקה רלונטית ו"ראשים מדברים" (האנשים פשוט יושבים ומדברים) בדרך כלל מהווה מתכון לסרט משעמם, אבל מכיוון שהסיפור כל כך קיצוני, זה עובד. כדאי לראות.
הסרט השני שראיתי היום עוד יגרור אחריו תגובות רבות. בשבועות האחרונים מתחילים החלקים של הפאזל שנקרא האוסקר לתפוס את מקומם. "Eastern promises" עוד יתפוס שם מקום של כבוד.
כשיצאתי מההקרנה, פגשתי מישהו שאני מכיר. דיברנו קצת. הוא שאל אותי על הסרט שראיתי, ואחר כך הוא שאל אותי : "איך הסרט ? ותגיד, הוא יותר טוב מ"היסטוריה של אלימות"? . אז זהו, שהסרט החדש של קרוננברג הוא בהחלט משובח, אבל בעיניי פחות טוב מסרטו הקודם. אין ספק שקרוננברג נמצא בתקופה מצוינת מבחינה יצירתית. הוא בשליטה מוחלטת בכל האלמנטים של הבימוי. הקצב המדוד שבו העלילה נפרשת בפנינו, פרצי האלימות הקשים, שהם אף פעם לא על מנת להרשים, אלא מהוים חלק אינטגרלי מהעלילה, הדרך שבה הסרט חוזר מיד למסלול הנראטיבי, הדרך שבה הסרט מצולם – כל אלו עשויים ביד אמן. הבעיה שאני מוצא בסרט החדש היא התסריט. אם ב"הסטוריה של אלימות" היינו צמודים לתודעה של האיש הזה, שהיה או לא היה בעברו גנגסטר (ורק במהלך הסרט אנו מגלים את האמת), בסרט החדש התסריט מקפץ הלוך וחזור בין העולם המאפיונרי ובין עולמה של המיילדת, שהיא השער שלנו, הצופים, אל אותו עולם. וכך, למרות שהסרט מאוד מרשים, לא הרגשתי מעורבות רגשית. גם נוכחותה של המשטרה בסרט תמוהה: יש בחלק הראשון של הסרט סצינה משטרתית אחת, ורק לאחר שלושת רבעי סרט חוזרת המשטרה לבצע מהפך עלילתי קצת מופרך. גם המיקום של הסרט בלונדון לא מחזיק מים מבחינתי. אין שום דבר בריטי בסרט, והוא היה יכול להתרחש בכל מקום אחר בעולם המערבי. ולמרות כל זאת, הסרט מאוד שווה צפייה. עבודת בימוי ראוייה להערצה.
מילה נוספת על המשחק. נעמי ווטס וארמין מולר שטאהל, שחקנים מצוינים בדרך כלל, נותנים כאן הופעה יעילה. אבל מעל כולם זורח ויגו מורטנסן בהופעה וירטואוזית ממש. כל משפט, כל העויית פנים, כל תנועה שהוא עושה – הכל כל כך מדויק, ובסינק מושלם עם הקצב של קרוננברג. הוא הסיבה העיקרית לראות את הסרט הזה.
ושמתם לב איך כתבתי כמה מאות מילים על הסרט החדש של קרוננברג מבלי להזכיר את שמו העברי ?
אני חושב שהמהפך העלילתי הוא לא כזה מופרך, כמו שהוא מאכזב: אתה מצפה מסרט שהיה בנוי ומהודק בצורה מצוינת, לתת פתרון חזק יותר, ולא לוותר על העוצמה שהוא בנה עד עז.
אולי רק בגלל זה ובגלל שאין לו את הסצנה עם ג'ון הארט אז "היסטוריה של אלימות" טוב יותר.
אני מאד אהבתי את החדש של קרוננברג אבל ראיתי אותו עם חבר רוסי שהתפלץ מכמות הקלישאות על רוסים בסרט וטען שלא יכול להיות שהכל ברצינות, לא יכול להיות שכולם מאפיונרים, ק.ג.ב או זונות וכולם אוכלים בורשט.
אתה מאכזב אותי רותם – ג'ון הארט? התכוונת לוויליאם הרט (הרט ולא הארט)
מישהו יודע באיזה קולנוע אפשר לראות את "אהבה מטורפת" הוא היה אמור לצאת היום,אבל הוא לא קיים בשום קולנוע.
שלחתי ביקורת לעין הדג על "סימנים של כבוד", אז לא אכתוב יותר מדי כרגע. מה שכן, אני תוהה אם מעריצי קרוננברג הותיקים יאהבו את הסרט. מבחינתי, זה אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה, אבל הוא לא מכיל אף אלמנט על טבעי או פסיכוטי שכל כך מזוהים עם קרוננברג הישן. יחד עם "היסטוריה של אלימות", קרוננברג פונה כעת לקהל הרבה יותר רחב וגם אם הסרטים שלו עדיין קשים לצפיה, הסיבה לכך כעת היא ויזואלית ולא משום שהסרט עוסק בנושאים קשים לעיכול.
יש לי הרגשה שהשנה הקטוגריה הזאת לא תתקיים,עד ההכרזה,כל הסרטים לא יכלו להתמודד,בגלל שהפוקוס פולר שלהם בא ממדינה זרה.
טעינו, קורה 🙂
דווקא הנוכחות של הדוד קצת סותרת את הסטירואטיפ לא?
אבל בכל מקרה, מאחר והסרט מתמקד בעולם של גנגסטרים, ברור שכל הרוסים בו יהיו כאלו.
ובאופן כללי, לא הייתי לוקח סרטים ברצינות יתרה. 🙂
ולגבי מה שהפינגווין כתב – אני חושב שזה מה שיפה בקרוננברג כאומן לא? מצד אחד עבר לעסוק בנושאים שונים ממה שהוא היה רגיל לו, ומצד שני הוא לא עושה קולנוע סתמי או פשוט. זה מעיד די הרבה על יכולתיו כאומן.
או! מזל שיש אנג לי בעולם כדי להוכיח את הטענה שלי: בשנת 2007 אי אפשר לקבוע זהות מקומית של סרט ע"פ קריטריונים עבשים וסטופר. הרעיון הלאומי שוקע, שפות גלובליות נוצרות וקשרים גלובליים נוצרים, וליוצרי קולנוע- הפתעה- יש מה להגיד על זה. בכמה מקומות במקביל. עם צוות מכל העולם. שמתקשר באנגלית. שבורה. אם הגרביים שלך מסין, החולצה שלך מטורקיה, הקעקוע שלך בסנסקריט, העבודה שלך היא באינטרנט והילד שלך יודע אנגלית יותר טוב ממך כי הוא מוריד סרטים כל היום, זה לא אומר שאתה לא ישראלי. אבל זה כן אומר שזמנים משתנים. זה מה שניסתי לטעון פה טוקבק אחרי טוקבק בפוסט ההוא, העקוב מתגובות, וכולם אמרו שאני חייבת להבין שתקנון זה תקנון. והנה עכשיו אפילו יאיר אומר: "האם יש צורך, אם כן, בהשקת קטגורייה זרה נוספת, כזו שתיקח בחשבון הפקות קוסמופוליטיות יותר, המופקות בבליל שפות ועם מגוון של אנשי צוות ממדינות שונות?"
מה שמוביל אותי לחשוב שהאקדמיה הישראלית היתה צריכה להילחם על חייו של "ביקור" מול אנשי האקדמיה האמריקאית, במיוחד אם מסתבר שהם מסוגלים גם להפעיל שיקול דעת עצמאי. נכנעו אצלנו יותר מדי מהר. ובלי להעיר את הקונספירציות מקברן- אומר רק שחבל.
רונה – יש מידה של צדק במה שאת אומרת, אבל – אי אפשר לשחק במשחק, וכשאתה מפסיד, להגיד: "שוברים את הכלים ולא משחקים". במילים אחרות: אולי יש מקום לבחון שינויי תקנון גם אצל האמריקאים, אבל את כל זה היה צריך לומר לפני בחירת הסרט. ברגע שאתה מחליט לשלוח סרט לאקדמיה האמריקאית, בהכירך את התקנון, אל תבכה אם אתה נפסל. ואין קשר בין זה לבין הרשלנות של האקדמיה הישראלית: השיקולים לבחירת הסרט הטוב ביותר, ואיזה סרט לשלוח לאוסקר האמריקאי הם שיקולים שונים, ויש להפריד את הבחירה. ויהיה מי שיהיה הגוף הבוחר, יש להטיל עליו את האחריות על עמידותו של הסרט בתקנון האמריקאי.
ואני ראיתי את החדש של אנג לי, ומבחינתי הוא טאיוואני לחלוטין. אני דווקא לא מאמין שהרעיון הלאומי שוקע, הוא רק מקבל צורה אחרת. רק תראי כמה מדינות חדשות נוספו לאו"ם ב-15 השנים האחרונות (יוגוסלביה התפרקה, ברה"מ התפרקה, צ'כוסלובקיה התפרקה לצ'כיה וסלובקיה). ויש עוד כמה על הכוונת – הצ'צ'נים רוצים עצמאות. הכורדים רוצים עצמאות. מה זה אם לא ההפך מ"הרעיון הלאומי שוקע" ?
איתן- הקטנות מתחילות עכשיו את דרכן הלאומית באיחור אלגנטי של 50-300 שנה (תלוי איך מסתכלים על זה). במרכז אירופה, ערש הרעיון הלאומי, כבר עוברים לקונספט אחר, מחוזק היטב ביורו. הכל תלוי בקונטקסט. ישראל, נגיד, התחילה את המסע הלאומי שלה מאוד מאוחר במונחים היסטוריים, ולכן אנחנו עדיין מתרגשים מרעיונות כמו קולוניאליזם פטריוטי. אירופה כבר מזמן בפוסט כי להחזיק צבא זה נורא יקר ועדיף לפתוח במקום עוד סניף של איקאה. גם עליית הפונדמנטליזם האיסלאמי היא תופעה פוסט לאומית במונחים מסויימים. בקיצור, יש הרבה מים לטחון בנושא והרבה דוקטורנטים טוחנים אותם ברגעים אלה ממש. איך זה קשור לעניינו? לא קשור. אבל.. לגבי האקדמיה האמריקאית: עולה מהפוסט שמעלינו שלאקדמיה יש שיקול דעת בבחירת הסרטים גם אם הם לא עומדים בתקנון. בשנה שנפסלים בה שני סרטים כל כך טובים מסיבות טכניות, צריך לעשות חושבים. ואם האקדמיה הישראלית בחרה בסרט הטוב ביותר מבחינתה, היא היתה צריכה להילחם על סיכוייו. איפה אנחנו לא מסכימים?