כולם מתים
אני נורא אוהב לקרוא פיסות נוסטלגיה על היכלי הקולנוע של שנות הששים והשבעים בישראל (וגם על ארמונות הקולנוע המפוארים, עם השטיחים והנברשות, בניו יורק של שנות ה-20). מאיר שניצר, לרגל סגירת קולנוע פאר – שנוסד ב-1960 – משרטט את מסלול בתי הקולנוע המיתיים של תל אביב.
דוד שליט, שכתב את הספר המשובח "מקרינים כוח" המתאר את הכרוניקה של הצגת הסרטים בישראל, מוסיף את הנימה שלו.
אני, לעומתם, חף מנוסטלגיה. זה כמובן מצער אותי כשמחליטים להרוס בית קולנוע ישן במקום לשפץ אותו – כל בתי הקולנוע בראשון לציון, בהם ראיתי המוני סרטים בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים נהרסו – אבל הבניין או מיקומו האורבני פחות מהותיים לי, מה שחשוב לי זו איכות ההקרנה. האם אני רואה את הסרט כמה שיותר קרוב לחזון של הבמאי שיצר אותו. וכששליט כותב "כמה מבקרי קולנוע שם קיטרו על היעדר החנייה וכמה טוב שהעבירו את ההקרנות לעזריאלי. דווקא הם, מעצבי דעת קהל, בעטו בבית הקולנוע השכונתי האחרון בעיר", הוא שוכח שהחניה היתה הקטנה בבעיות קולנוע פאר. אלא העובדה שזה היה קולנוע בו רק שניים מחמש אולמותיו צוידו בסאונד דיגיטלי (שמשום מה צרם כמעט מהיום הראשון), ואולמות 4 ו-5 היו קטנים מדי כדי להצדיק צפייה איכותית בהם. שלא לדבר על הבנייה המשונה, והעקבית בלא מעט אולמות ג.ג, בה המסך נמצא מעל קו הראש של הצופים ומחייב הטיית צוואר כלפי מעלה כדי לצפות בסרט.
הסגירה של פאר דווקא מבשרת שינוי נוסף באופני הצפייה בסרטים. אחרי קצת יותר מעשור של מולטיפלקסים עירוניים, שכונתיים, שוויתרו על גודך מסכים לטובת כמות, שוב נזכרו בעלי בתי הקולנוע שסרט מוצג במיטבו כשהוא מוקרן על מסך גדול ועם סאונד חזק. וזה נכון באותה מידה למייקל ביי ולאינגמר ברגמן. כשסרט עוטף אותנו בתמונותיו ובצליליו אנו נשאבים לתוכו. והדור החדש של בתי הקולנוע, שנמצא עכשיו בהקמה, מחזיר את מסכי הענק (ומתקן טעות תפיסתית בת עשור: אפשר ליצור אולם קטן ובו מסך גדול). המחיר שעלינו לשלם על כך הוא נדל"ני: האולמות האלה, שנועדו להילחם במסכי הפלזמה 50 אינץ', בלו ריי והסאונד ההיקפי הדיגיטלי הביתי (שגם במערכות ה-200 דולר היה מוצלח יותר מהסאונד באולם 5 בפאר) ייבנו כעת בפרברים (שזה אירוני: כי אני סבלתי מנעוריי הפרבריים כי רציתי לחיות בין המון בתי קולנוע במרחק הליכה ברגל וחלמתי לעבור לתל אביב, ועכשיו כשאני גר מעל קולנוע גת נדמה שדווקא ראשון לציון עומדת להיות תוך שנתיים העיר עם הכי הרבה מסכי קולנוע בארץ).
===========
ההלם הכי גדול שהכה אותי עם מותה של דבורה קר ביום שלישי, בגיל 86, היה העובדה שהיא עדיין היתה בחיים. בגלל בריאותה הרופפת ומחלת הפרקינסון שלה, קר לא נראתה בפומבי מאז 1994 ולא שיחקה בסרטים מאז שנות השמונים. ובכל זאת, היא מאכלסת כמה מהפריימים הכי מפורסמים בתולדות הקולנוע, כמו זה:
=============
טוד היינס הוזמן לפני כשבועיים להקרין את סרטו "Safe" (עם ג'וליאן מור בתפקיד הראשי) בעיר מגוריו פורטלנד, אורגון, במסגרת פסטיבל סרטים על זיהום אוויר ואיכות הסביבה. אבל הוא היה בדיוק בפסטיבל ניו יורק, לבכורת "אני לא שם, סרטו החדש עם קייט בלנשט, אז הוא שלח להם את הווידיאו הבא במקום, כהקדמה להקרנה:
(ויה ריי פרייד)
אני די חצוי מבחינת היחס שלי לבתי הקולנוע הישנים והנעלמים של ת"א ובכלל. מצד אחד, חבל לי מאד שכמעט ואין יותר בתי קולנוע במרכזי הערים, כאלה שניתן להגיע אליהם ברגל, כאלה שהכרזות שלהם מעטרות את רחובות העיר ובמידה מסוימת גם מעניקים לה אופי. מצד שני איכות ההקרנה מאד חשובה לי ואין לי ספק שכל אותם בתי קולנוע שנעלמו לא סיפקו מעולם את חווית הצפייה שמעניק מולטיפלקס ענק כמו "יס פלאנט"- ללא ספק בית הקולנוע הטוב ביותר בארץ כיום.
אגב, חיסרון נוסף בבניית המולטיפלקסים הענקיים הללו בשיפולי הערים, הוא שהם מתרכזים בעיקר באזור המרכז בעוד שבערים אחרות בארץ (ובמיוחד צפונה מחיפה) אין בתי קולנוע כלל – לא עירוניים ולא פרבריים.
אולי הפתרון הוא ניו יורקי משהו, שם פתחו ברחוב 42, פעם מרכז הסליזיות העירונית, שני מולטיפלקסים ענקיים שכרזותיהם ממשיכות לעטר את הרחוב וניתן להגיע אליהם ברגל, ומצד שני האולמות שבפנים הם פלאנטיים מבחינת איכות ההקרנה שלהם.
ובכל זאת, בתי הקולנוע הניו יורקיים האהובים עלי ביותר הם ה"זיגפלד" המשובח, ה"ביקמן" האינטימי (שנסגר לאחרונה) וה"אסטור פלאזה" שנסגר גם הוא לאחרונה. אני מאד מקווה שה"זיגפלד" ימשיך להחזיק מעמד. כרגע מוצגת שם הגירסה האחרונה של "בלייד ראנר" (מן הסתם לקראת יציאת הDVD האולטימטיבי בדצמבר) ואני מאד מקווה שהוא יציג שם לפחות לשבועיים נוספים כשאגיע לניו יורק למספר ימים.
דבורה קר היתה ותמיד תהיה אחת השחקניות האהובות עליי, אם לא האהובה מכולן.
ליבי צנח פיזית כשקראתי את הידיעה על מותה (ידעתי שהיא עדיין חיה ושבריאותה רופפת, אבל עדיין).
לצערי היא לא קיבלה את הקרדיט המגיע לה על כישרונה הבאמת גדול – צפו בסרטים "המלך ואני", "מעתה ועד עולם", An Affair To Remember ו"שולחנות נפרדים", ולא תאמינו שזו אותה אישה. 6 מועמדויות לאוסקר ללא אף זכיה (לפחות היא קיבלה אוסקר של כבור בשנות ה 90) זו די בושה לאקדמיה (בפעם האחרונה היא הפסידה לניתוח של אליזבת טיילור).
ולסיום, ציטוט מ"תה וסימפטיה" בו כיכבה גם על במות ברודווי –
Years from now, when you talk about this – and you will – be kind.
משום מה זכורה לי דווקא ההופעה שלה ב"קזינו רויאל", הפארסה משנות השישים… למרות שהיה לה תפקיד די משפיל בסרט הזה, עם מבטא סקוטי מטופש, היא הצליחה לתת הופעה קומית מרשימה וטוטאלית, ואפילו להיות סקסית מאוד בבגדי אבל, למרות גילה המתקדם…
יז"ב
מקרה מעצבן שקרה לי אתמול:
הלכתי ל"ביקור התזמורת" ברב חן בקניון גבעתיים (אהבתי מאוד). כשהסרט הסתיים, אך לפני שכותרות הסיום עלו, המקרין כיבה לנו את התמונה בפרצוף והדליק את האור.
הגיע הזמן שהמקרינים יבינו שלעבודתם, שאולי נראית להם זוטרית, יש ערך מוסף אדיר ואחריות גדולה, ולא ייתכן שהם יעצרו את המקרן לפני שהגלגל האחרון "סיים לומר את דברו". דברים כאלה תעשו אצלכם בDVD בבית, הבנתם?!!! הרסתם לי את החוויה וגרמתם לי לרצות לשקול שוב אם לבוא אליכם שוב!
חצופים!
יאיר, אתה חייב להיזהר עם הכותרות שלך. לא, בינתיים אף אחד אחר עוד לא מת, אבל אנחנו כבר יודעים שלכותרות בבלוג הזה יש ערך נבואי.