רוצים לראות משהו?
1. מיינסטרים
בשנה הבאה ימלאו 20 ל"וויתנייל ואני", סרט הפולחן הבריטי של ברוס רובינסון עם ריצ'רד אי. גרנט בתפקיד וויתנייל ופול מקגן בתפקיד "אני". בפסטיבל לונדון, המתקיים עכשיו, הוקרן סרט קצר באורך 12 דקות המאחד את שני השחקנים האלה – אבל בתפקידים שונים לחלוטין – בפעם הראשונה מאז. את הסרט ביים דאנקן וולאוויי, וה"לונדון טיימס" מספר איך הוא הצליח לאחד את וויתנייל ואת אני לסרט אחד נוסף, גם אם קצר. אתם יכולים להוריד את הסרט, חינם וחוקי, כאן. או לצפות בו כאן אצלי:
שם הסרט, "Always Crashing in the Same Car", מושאל כמובן משמו של שיר של דיוויד בואי מתוך "Low" (עולם קטן, בדיוק אתמול ראיתי את "אשת החלומות" של האחים פארלי, הגדוש כולו שירים של בואי). וזה כמובן הזכיר לי שגם אני הייתי פעם מעורב בסרט שגנב את שמו משם של שיר, הפעם של הסמיתס.
2. אלטרנטיבי
ג'ונתן רוזנבאום כתב ספר על אורסון וולס והגיע אתמול לערוץ הטלוויזיה הקהילתית של שיקגו כדי לדבר עליו. אחרי כמה דקות שיחה הוא הציג קטע נדיר, הנמשך כשש דקות, מתוך "דון קיחוטה" של וולס. הסצינה הזאת צולמה במקסיקו בסוף שנות החמישים, ונגנזה. הקטע נטול הסאונד מציג את סנשו פנזה מגיע לבית קולנוע ומוצא את דון קיחוטה צופה בסרט. הוא מתיישב ליד ילדה המלמדת אותו איך מלקקים סוכריה על מקל, ואז דון קיחוה רואה אשה במצוקה על המסך בסרט ומנתר ממושבו עם חרב שלופה כדי להציל אותה. הוא כמובן רק מצליח לקרוע את המסך ולהרוס את הסרט. רוזנבאום, כמובן, חושב שיש כאן מטאפורה לגבי אורסון וולס עצמו. בבלוג שלו ב"שיקגו רידר" רוזנבאום מספק הקדמה לקטע ומגדיר אותו כ"שש הדקות היפות ביותר בתולדות הקולנוע":
3. ניסיוני
לכריס מרקר – הבמאי המפורסם ביותר של הסרטים שאיש לא מכיר, כפי שהוא מגדיר את עצמו – יש סרט חדש הנמשך דקה וקיים באינטרנט באתר של "מחברות הקולנוע" (לחצו על תמונת העכבר כדי להפעיל אותו). זהירות: למרות שהוא אירוני ומודע לעצמו הוא עדיין די מבאס (ומזכיר לי את סרטה האחרון של ויויאן אוסטרובסקי – פילנתרופית נהדרת, אוצרת סרטים מעניינת, אבל קולנוענית בינונית – בו היא צילמה את חתוליה במצלמה סלולרית, למגינת ליבם של הצופים). זהו מעין טריילר פיקטיבי לסרט פעולה בכיכובה של העכברה ליילה שחדרה לדירתו של הבמאי ושבתה את ליבו. מרקר מלווה את סרטו במאמר די משעשע, שתרגום שלו תמצאו כאן.
מה שמזכיר לי: מישהו סיפר לי שיצאה מהדורה חדשה בדי.וי.די, מתורגמת לעברית של "ראן" של אקירה קורוסאווה, המכילה כבונוס את "א.ק", הסרט התיעודי של כריס מרקר המתעד את צילומי הסרט. האם מישהו ראה? האיכות נאה? סבירה? ראויה?
"וית'נייל ואני" (שהוא, אגב, מהאהובים עליי, ופוסטר שלו מעטר חלק מסוים מקיר בחדרי) יצא ב-1987. 20 שנה לו זה השנה.
ולגבי ראן: האיכות נאה, אבל משום מה הסרט מופיע עם קריינות אנגלית (במבטא צרפתי קל) ולא צרפתית. אני בטוחה שיש לזה הסבר הגיוני…
אגב, נראה לי שזה שווה בכל מקרה במחיר בו הסרט נמכר – "סרטי ליאור" הפגינו דוכן בסינמטק (יש גם באוזן ה-3) של 3 ב-100.
יאיר, מה זה?
(כלומר, הבנתי, אבל, ידעת?)
רוה לדרורית: פרס בפסטיבל. לא יותר או פחות יוקרתי מכל פסטיבל בדרג דומה, סנטה ברברה, פאלם ספרינגס, ואחרים. כמובן שזה יהיה יפה אם יזכה, אבל הוא כבר זכה בפרסים בפסטיבלים יוקרתיים יותר, אל תתני למילה "הוליווד" לבלבל.
אז עכשיו סרטוני יוטיוב על חיות חמודות הם "אקספרימנטליים"?
בניק-לינק, הגירסה האקספרימנטלית של "רק כלבים רצים חופשי". טוב יותר מהמקור.
רוה לדורון: הסרט של מרקר הוא על חולדה בפריז. זו גרסתו ל"רטטוי". וה"אקספרימנטלי" נובע מהשילוב בין התמונה והפסקול הקונג-פואי. ואתה הבאת סרט של אינגמר ברגמן עם חיות חמודות. שים לב לציוצי הציפורים הכה אופיינים לסרטיו של ברגמן, ולאשה הלבושה לבן, מעין ליב אולמן בתפקיד אורח. דמיין את הדרמה הרוגשת מחוץ לטווח המצלמה.
כזו אני, רואה הוליווד, מתבלבלת.
(:
ומעבר חד. הלהיט הנוכחי אצלנו בבית (וביוטיוב) הוא הזוועתון הזה
http://www.youtube.com/watch?v=tvkh29RKFRY
איכשהו לי זה מזכיר נורא שירים אייטיזים מסויימים, לא יודעת לשים את האצבע על מה. הבנתי שבארה"ב יש
תעשיה שלמה סביב הסרט, ובעצם כשאני הייתי בכיתה ו' יצא גריז וסחף את כולם. same difference?
רוה לדרורית: באיחור ניכר ראיתי רק לפני כשבוע את "היי סקול מיוזיקל" ומצאתי אותו חביב להפליא, כמוצר הפלסטיק שהוא (היתרון הקונספטואלי שהיה ב"גריז" הוא שהסרט מוקם בעבר ואז תפקד גם כנוסטלגיה אבל גם לא היה צורך להצמיד אותו לבדיקת ריאליזם מבעד לעיני הצופה המודרני). כתבתי על גל המיוזיקלס החדש, הילדותי, והחינני של הוליווד לגיליון "פנאי פלוס" של מחרתיים.
טוב שאתה אומר. יהיה מעניין לקרוא.
ובתור אחת שהייתה מכורה בתקופה מסויימת בחייה לדואטים כגון endless love או Islands in the stream
מי אני שאבקר את טעמו של הדור הצעיר?
והיי סקול מיוזיקל משלב את שתי האהבות הגדולות של נערי הבית, כדורסל ובנות. קלסיקה.
ראיתי כרגע את Death of a Disco Dancer.
סחטיין! ובראבא ליהוק מעולה.
אחרי עשר שנים, למה לא להחזיר את דמטרי לרחובות באיזה פיצ'ר?
רוה ליואב: בראבא חבר טוב ושחקן מעולה, בייחוד כשיש לו תסריט טוב ובמאי גאון. ואני תמיד מזכיר ששליש מהתסריט של "דיסקו" לא צולם. ולגבי פיצ'ר: יש לי רעיון לעשות פריקוול לסרט, לחזור לרוסיה, להבין למה בדיוק יש לגיבור שלנו עניין עם אקדחים.
אפרופו אורסון וולס, הנה סיפור קצר, "חלומות בלתי אפשריים" שמשלב בין שתיים מאהבותיי הגדולות היותר: מד"ב וקולנוע. הסיפור החביב להפליא הזה זכה לפני כחודשיים בפרס הוגו (פרס המד"ב היוקרתי ביותר שקיים כיום) ומספר על ספריית וידאו מיוחדת במינה המגיעה מעולם מקביל, ומתממשת בעולם שלנו רק לשעתיים בכל יום. בעולם המקביל, כך מסתבר, היו סרטים שנעשו קצת אחרת. למשל: "האמברסונים המופלאים" של וולס זכה לגירסת במאי כיון שכל החומר האבוד נמצא במחסני האולפן, "שודדי התיבה האבודה" מעולם לא זכה להמשכים משום שהוא נכשל קשות בקופות לאחר שטום סלק לוהק לתפקיד (סלק אכן היה הבחירה הראשונה, אבל לבסוף לוהק הריסון פורד) ובוגי, מעולם לא הופיע ב"קזבלנקה". ואל תשאלו מה עם "האזרח קיין". בקיצור, סיפור מצוין לנברנים קולנועיים.
והנה הקישור לסיפור:
http://www.asimovs.com/_issue_0704/Impossibledreams.shtml
בראבא שחקן אדיר, וכמו שחקנים רבים בישראל לא קיבל הרבה הזדמנויות בקולנוע. אבל כשהוא כן שיחק בקולנוע – "נישואין פיקטיביים" או "מסע אלונקות" – הוא גדול.
לרני: סיפור גדול!
בדיוק עכשיו ראיתי באיחור של שנתיים את "איזה מקום נפלא" [טיפה מפוזר, אבל סרט טוב מאוד] ובקולנוע הישראלי יש לא מעט הפתעות – לפעמים אחד השחקנים או הלוקיישנים מוכרים טוב מאוד מהמציאות.
אם זה המוכר מהמכולת שחוצה את המסך ב"טיפת מזל",
נהג האוטובוס שהיה מסיע אותי לבית הספר שמשחק נהג אוטובוס ב"בן לוקח בת", ועכשיו ב"איזה מקום נפלא" זלצר [אבי אוריה שמשחק מצוין בסרט] עושה מילואים בדיוק במוצב בו אני אכלתי שמירות בסדיר.
“High School Musical” & “Hairspray” are very close to one another. Not only because Zac Efron (Link in Hairspray) plays in both of them and not only because in both you have at least one Blonde B***h but because a very similar point of view. Both have created a world where a good song and/of dance can solve every problem and abolish any injustice in the world. In both movies if you are good, right, sweet and nice you will be eventually rewarded. If your bad you will be punished, though the punishment will last 2 seconds and won’t be severe. In both movies everything is packed in a package full of saccharin and served with a lot of sugar. Both movies take themselves much too seriously. Songs on both movies sound similar. I can imagine songs from one movie easily moving to the other one.
Saying that, I have to say that the acting in “Hairspray” is better than the one on “High School Musical” and the songs in “Hairspray” are better and memorable than the ones in “High School Musical”.
Conclusion: I have enjoyed watching “Hairspray”. It was fun and the time passed fast. “High School Musical” have irritated me, a lot( and High School Musical 2 was even worse
Via ynet, the trailer for the new Coppola:
It looks great, and Coppola after so long time, is something you can't ignore.
But, it looks like a film which haven't decide what he want to be. A triller? a drama? a detective story?Hopefully the end result won't be a disappointment
שי, איך "היירספריי" יכול גם להיות במשקל נוצה וסכריני וגם לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות? אני חושב שהוא דווקא לט לוקח את עצמו בכזו רצינות, ולו בגלל העובדה ששורשיו בסרט קאמפי. עם זאת, הוא עוסק בנושאים רציניים כמו ההפרדה הבין-גזעית בשנות ה-60, אבל לא חופר בהם יותר מדי. זה עדיין לא "שיער" או "סיפור הפרוורים" שהלכו עם הנושאים הרציניים שלהם עד הסוף. והדבר הכי מיוחד בו הוא הגיבורה שלו – נערה שמנה ולא יפה במיוחד שהדבר שמציל אותה הוא הביטחון העצמי והאמונה שלה בעצמה. אני חושב שרק בזכות המסר הזה "היירספריי" הוא סרט ענק.
לא ראיתי את "היי סקול מיוזיקל", אבל לפי הקליפים ביו-טיוב מדובר במשהו בלתי נסבל מלא ביפיופים ויפיופיות בשירים סכרניים. "היירספריי" הוא בדיוק ההפך, הוא לא בעד הטובים ונגד הרעים כמו שהוא בעד האנשים האמיתיים ונגד המזויפים. הוא בעד כנות: להיות כנה עם עצמך ועם העולם ולא לתת לדעתם של אחרים לקבוע את חייך. והכל מתובל בשירים נפלאים. מה צריך עוד?
ויאיר, אם מותר פלאג-אין חסר בושה, כתבתי על תופעת החזרה למיוזיקל בהקשר רחב יותר (ומנקודת מבט אישית), כאן:
רני, תודה על הלינק לסיפור. כל כך אהבתי אותו ששלחתי מייל לסופר.
עוד משהו לגבי הירספריי, בעקבות מה ששי כתב.
אני חושבת שזה שהגיבורה בסרט היא מאותגרת משקלית הוא אולי מה שמייחד את התימה של הסרט, לאו דווקא העניין הבין גזעי. נכון שהקאמפיות של הגרסה הזו
is downplayed ובגדול לעומת המקור של ג'ון ווטרס, אבל עדיין. לפי הקטעים המועטים שראיתי בהיי סקול מיוזיקל הראשון, הוא מלא כרימון בחתיכים וחתיכות ולכן נזכרתי דווקא בגריז. ואת השירים בהירספריי כן אהבתי, ואני לא חובבת מיוזיקלים בכלל (למשל ב
dreamgirls שהלכתי לראות בגלל אהבתי הגדולה למוטאון רציתי למלוק את ראשם של המשתתפים כל פעם שפצחו בשירים ארוכים ומשמימים). וכתבתי כבר פה שהספיק לי לשמוע דואט אחד מהיי סקול כדאי לחוש בדמיון המאוד מאוד גדול להירספריי.
ואחרי כל התגובית הארוכה שלי בעצם אני רואה שאני מסכימה לחלוטין עם ליאור.
(:
הקטע של אורסון וולס מקסים, אבל מרוב ציטוטים של ציטוטים (או להיטות לראות את הקטע) יו גוט איט אול רונג: מי שכינה את הקטע "שש הדקות היפות ביותר בתולדות הקולנוע", וגם מי שאחראי לפרשנות הרפלקסיבית, הוא ג'ורג'ו אגמבן (הפילוסוף), לא ג'ונתן רוזנבאום. רוזנבאום מצטט בפוסט קטע שלו (עם הכותרת הנ"ל) ששלח לו עמית אוסטרלי שאני לא מכירה (אני מכירה רק פילוסופים איטלקיים, לא מבקרי קולנוע אוסטרליים), ואפילו כותב (בתשובה לשאלה בתגובות) שלו עצמו יש פרשנות אחרת, ומפנה את המעוניינים לעמודים הרלוונטיים בספר שלו.
מה שמצחיק הוא שגם את התיאור של "עלילת שש הדקות" (חמש, אגב) תרגמת מהטקסט של אגמבן בלי לשים לב, וגם שם, בחלק שאמור להיות תיאורי, הוא מכניס פרשנות, שאתה שכפלת: הוא כותב שדון קיחוטה רואה עלמה במצוקה ואז מנתר ממקומו ורץ אל המסך, אלא שזה לא מה שרואים אצל וולס. עד שקיחוטה ממש קרוב למסך, כל מה שרואים הוא ריאקשן-שוטס של הצופים. נכון שבהמשך מופיעה על המסך גם עלמה, אבל אין לנו דרך לדעת שלא הפרשים (מה שנראה על המסך כשהוא סוף-סוף נחשף לעינינו) הם שהקפיצו אותו, שלא לדבר על הצליבה שרואים אחר כך. העלמה במצוקה כנראה שירתה טוב יותר את סוף הפרשנות שלו, ופילוסופים הם הרי אלופים בלהתאים את העולם לתיאוריה שלהם עליו.
אני חייבת להודות שכל העניין הזה עם הטקסט של אגמבן באמת היה קצת מבלבל, כי אם הקטע הגנוז של וולס כל כך נדיר, איך ומתי אגמבן ראה אותו והספיק לכתוב עליו? אני מתחילה לחשוב שהפוטג' הזה היה כל הזמן בידי האיטלקים, כי גם המבקרים שרוזנבאום מתווכח איתם על ההקבלה בין הסצנה לרומן של סרוונטס הם מבקרים איטלקיים. יכול להיות שבאיטליה מזמינים פילוסופים נחשבים להקרנות עיתונאים סודיות של חומרים גנוזים?
והערה אחרונה, לשונית (לא יכולה בלי): הדבר היחיד שכן לקחת מרוזנבאום הוא ההגייה המאונגלזת (ולכן השגויה) "סנשו פנזה". זה שאמריקאים לא מסוגלים לקלוט שבספרדית הצליל של האות זי הוא ס', לא אומר שאתה צריך להעתיק מהם. קוראים לו סנשו פנסה.
ופול מקגאן הוא אליל נעוריי. היה תענוג לפגוש אותו שוב, אבל אחרי כל השנים האלה קשה להסתפק ב-12 דקות שלו בתפקיד נכלולי עם זקן מכוער. אתה (או מישהו אחר פה) יכול להמליץ על משהו ראוי לצפייה שהוא עשה מאז "אימפריית השמש", חוץ מסרט הטלוויזיה העכור למראה והמדכא שהוקרן בכבלים מתישהו בשנה האחרונה?
תודה על הלינק לסרטון הנפלא של מרקר ולטקסט הנהדר שמלווה אותו. הזדמנות נדירה לראות עכברון מאיים על חתול. איזה עולם של חולדות.
ולדוקומנטרי על ראן. בספרה של קתרין לאפטון שיצא ממש עכשיו בעברית – "כריס מרקר: זכרונות מן העתיד" תוכל לקרוא כמה דברים מעניינים על מאחורי הקלעים של הסרט.
אח, פול מקגאן… הוא הופיע בכמה וכמה מסרטי הורנבלואר, ששודרו בזמנו בארץ בצורה קצת רנדומלית (ערוץ 1 או לא ערוץ 1?). והוא היה ד"ר הו לסרט הטלוויזיה/קאמבק של הדמות, בחירה טובה למדי אע"פ שלא היה לזה המשך איתו (או בכלל עד לא מזמן). וגם בתפקיד האב הנעדר ב"nature boy" ששודר ב-BBC פריים, עם לי אינגלבי, אבל זו אולי לא דוגמא טובה למה שאת מחפשת (בגלל הדמות, לא בגלל איכות הסרט).
והוא גם דיבב בסרט Y Mabinogi, שאני אשמח אם מישהו רוצה לטרוח להשיג לי אותו 🙂
וחוץ מזה, קווין קליין בן 60 היום. ועל כך – !.
באיחור קל, ראיתי עכשיו את הקטע הגנוז של אורסון וולס. בהחלט מקסים, אין מה לומר, רק היה חסר לי סאונד כלשהו. ואז, לגמרי במקרה, השותף שלי החליט לשים פתאום את Forever Young בקולי קולות. זה כמעט התאים…
אם מישהו יכול למצוא "פסקול" ראוי באמת לסרטון, הרי זה יהיה קליפ יו-טיוב מושלם. (ואני אודה לו מאוד).
אורון, אני חושב שהקסם של הקטע הזה הוא דווקא בחוסר הסאונד המוחלט שלו. לא יודע, ככה הרגשתי.