28 אוקטובר 2007 | 00:30 ~ 31 תגובות | תגובות פייסבוק

מדממים בחזית

מדברים בזמן האחרון הרבה על “גל סרטי עירק”, או סרטים שעוסקים במלחמה, במזרח התיכון, או בפעילות האמריקאית הצבאית והמודיעינית בעקבות אירועי 9/11. הנה 14 הסרטים שמרכיבים כרגע את הגל הזה:

“בכוח הלב”. במאי: מייקל ווינטרבוטום. עכשיו בארץ.
“חקירה מעבר לקווים”. במאי: גאווין הוד. עכשיו בארץ.
“בעמק האלה”. במאי: פול האגיס. בישראל ב-1.11.
“הממלכה”. במאי: פיטר ברג. בישראל ב-6.12
“כאריות לכבשים”. במאי: רוברט רדפורד. בישראל ב-8.11
“מלחמתו של צ’רלי ווילסון”. במאי: מייק ניקולס. בישראל בינואר 2008.
“רודף העפיפונים”. במאי: מארק פורסטר. ייצא באמריקה ב-14.12. עוד אין תאריך בישראל.
“הקרב על חדיתא”. במאי: ניק ברומפילד. עוד אין תאריכים.
“Redacted”. במאי: בריאן דה-פלמה. ייצא באמריקה ב-16.11
“גרייס איננה”. במאי: ג’יימס סטראוס. ייצא באמריקה ב-7.12
“Stop Loss”. במאית: קימברלי פירס. ייצא באמריקה ב-28.3.2008
“Hurt Locker”. במאית: קתרין ביגלו. מצטלם עכשיו בירדן. ייצא ב-2008
“Imperial Life in the Emerald City”. במאי: פול גרינגראס. ייצא ב-2009
“Jawbreaker”. במאי: אוליבר סטון. יצטלם ב-2008, ייצא ב-2009

הקולנוע האמריקאי בדרך כלל איטי במחאותיו. קחו, למשל, את מלחמת וייטנאם. למרות שהציבור האמריקאי התחיל להפגין נגד המלחמה כבר בסוף שנות הששים, כל מה שהוליווד הצליחה לנפק בזמן אמת זה את “הכומתות הירוקות”, סרט המלחמה ההירואי והפטריוטי של ג’ון וויין (הקולנוע העצמאי הניו יורקי הגיב למלחמה, ולהשלכותיה המוסריות, קצת יותר מהר). כל מחאה פוליטית או אנטי-מלחמתית הוסוותה באמצעים מטאפוריים, וכך “מ.א.ש” התרחש בכלל בקוריאה, ורצף מערבונים אלימים ואפלים, המציגים את אמריקה ככובשת תאבת דם שלא מתחשבת באוכלוסיות מקומיות, פוענחו בביקורות כמחאה נגד מלחמת וייטנאם, מבלי שזה נאמר בפועל. רק אחרי שצבא ארצות הברית נסוג מסייגון התחיל הקולנוע להתייחס למלחמה. תחילה על ידי הצגת השלכות המלחמה ב”השיבה הביתה”, “צייד הצבאים” ו”אפוקליפסה עכשיו”. המחאות הברורות והנוקבות יותר הגיעו רק עשור מאוחר יותר, בחצי השני של שנות השמונים עם “פלאטון”, “נולד בארבעה ביולי”, “מטאל ג’אקט”, “חטאי מלחמה” ו”גן השיש”. מלחמת וייטנאם חוזרת, אגב, גם ב”לשרוד עד החופש” של ורנר הרצוג וב”מעבר ליקום” של ג’ולי טיימור.
אלא שהמלחמה הנוכחית בעירק מסתמנת כיוצאת דופן. ארבע שנים וחצי אחרי שהיא התחילה מתחיל הקולנוע האמריקאי להגיב למלחמה בטון מחאתי ברצף סרטים שייצאו באמריקה ובעולם בחודשים הקרובים. זה לא מקרי, בוודאי, שהמחאה הזאת מתוזמנת שנה לפני הבחירות לנשיאות וחודשים ספורים לפני הפריימריס של המפלגות הגדולות. המלחמה נתפסת כפיאסקו שיש להפסיקו לאלתר. וזו לא הפרשנות שלי, אלא בדיוק מה שאומר סקוט רודין, אחד המפיקים העצמאיים החזקים והבולטים באמריקה, שמפיק את “Stop Loss”, סרטה של קימברלי פירס (“בנים אינם בוכים”) על מצוקותיו של חייל אמריקאי החוזר הביתה מהמלחמה בעירק. “רצינו שהסרט ייצא בדיוק בעיצומה של מערכת הבחירות האמריקאית”, הוא אמר ל”ניו יורק טיימס”.

כרגיל, הקולנוע התיעודי היה הראשון להגיב. מ”פרנהייט 9/11″ של מייקל מור, דרך “ארמון בעירק” ו”הרוחות של אבו גרייב”, שהציגו את תחושת הכאוס ואובדן השליטה, לצד מדיניות ממשלתית מעורפלת שהופכת את החיילים בשטח למעין פרטיזנים שלא ממש יודעים מי בעדם ומי נגדם, ועל מה הם בכלל נלחמים. שני סרטים חדשים, שמגיעים מהצד האלטרנטיבי של הקשת הקולנועית, מושכים כבר ביקורות מצד הימין האמריקאי. “Redacted” של בריאן דה-פלמה ו”הקרב על חדיתא” של ניק ברומפילד, מציגים בדרכי הדוקו-דרמה סיפורים אמיתיים בהם חיילים אמריקאים טבחו ואנסו אזרחים עירקיים. ברשת פוקס, המזוהה עם הימין האמריקאי, כבר תהו האם הקולנוע מסלף את ההיסטוריה בהציגו רק פשעי מלחמה, מבלי לתת קול לפעולות ההירואיות, או לפשעים של חיילי ההתנגדות העירקית.
אבל העיקר עוד לפנינו. פול האגיס, התסריטאי של “מיליון דולר בייבי” והבמאי של “התרסקות”, מביא בקרוב את “בעמק האלה”, בו מגלה טומי לי ג’ונס מה עשה בנו בעירק. רוברט רדפורד, אחד הבמאים הכי מעורבים פוליטית בהוליווד, ביים את “כאריות לכבשים”, דרמה פוליטית-מלחמתית בה הוא מככב לצד מריל סטריפ וטום קרוז, והעוסקת בתככים המדיניים מאחורי הקלעים של המלחמה. מייק ניקולס ביים על פי תסריט של ארון סורקין את “מלחמתו של צ’רלי ווילסון” עם טום הנקס, שגם עוסק בצד הפוליטי האופורטוניסטי של המלחמה. ב”גרייס איננה” הקטן והעצמאי, שכבר משך תשומת לב בינואר בפסטיבל סאנדאנס, מגלם ג’ון קיוזאק אלמן המתאבל על מות אשתו החיילת בעירק. וכדי להוכיח שהמלחמה בעירק היא אקססורי אופנתי בעונת הסתיו 2007 יצאו בימים אלה סרטים נוספים שלא עוסקים ישירות בעירק או במלחמה, אבל כן נוגעים בטריטוריות בהן לאמריקה יש אינטרסים: “הממלכה” עוסק בחקירת פיגוע התאבדות נגד אזרחים אמריקאים בערב הסעודית, ו”רודף העפיפונים” מעבד למסך את ספרו של חאלד חוסייני המתרחש באפגניסטן של ימי הטאליבן (ויש סרטים נוספים הנמצאים בשלב הצילומים, בין השאר של פול גרינגראס וקתרין ביגלו).
אלא שכדי שגל הסרטים הזה יניב תשומת לב ציבורית, פוליטית ואמנותית, הוא צריך להצליח במקום היחיד בו האמריקאים סופרים הצלחה: בקופות. ובינתיים, המצב לא טוב. “בכוח הלב”, הדרמה של מייקל ווינטרבוטום עם אנג’לינה ג’ולי והעוסקת בפרשת חטיפתו והוצאתו להורג של העיתונאי דניאל פרל באפגניסטן, יצאה מוקדם יותר השנה באמריקה ויצרה אדוות שעמום ואדישות מצד הקהל. “הממלכה” יצא וזכה להצלחה מינורית בלבד, שתויגה כאכזבה. “בעמק האלה” זכה לביקורות פושרות ולמיעוט צופים. המצב הוא כזה ששנייה אחרי שכתב הקולנוע של “הניו יורק טיימס” הגיש את כתבת “היכונו לגל האנטי-מלחמתי הגדול” הוא כבר תייק כתבה נוספת התוהה “האם לציבור לא אכפת בכלל מסרטים נגד המלחמה”. כדי שלסרטים האלה תהיה השפעה ציבורית יהיה עליהם לזכות בהצלחה ולבלוט באוסקרים הקרובים. כרגע, לפני שצפינו ברוב הסרטים, לא ברור האם יהיה אחד מהם יצליח בכך. אם לדווח על קיומם של כתריסר סרטים העוסקים במישרין או בעקיפין במלחמת עירק היה הגל העיתונאי הקודם, הרי שהגל הנוכחי הוא לדווח על מותם בחזית. הסרטים שכבר יצאו פשוט לא מושכים קהל, מדוּוח ב”וושינגטון פוסט“, עם גיבוי מצד ה”לוס אנג’לס טיימס” ו”וראייטי” (שמוסיפים שאף דרמה עצמאית איכותית לקהל מבוגר לא מצאה קהל עד כה העונה, בלי קשר לעירק). האם זה כי הסרטים האלה פשוט לא מספיק טובים? כי השיווק שלהם כשל? או כי הקהל האמריקאי לא יודע להעריך איכות, ובמקום זאת מעדיף להפוך את הסרט הרביעי בסדרת “המסור” ללהיט?
תוספת, ראשון 12:30: גם איי.או “טוני” סקוט מה”ניו יורק טיימס” מהרהר הבוקר בנושא.

נושאים: כללי

31 תגובות ל - “מדממים בחזית”

  1. א"ש 28 אוקטובר 2007 ב - 2:39 קישור ישיר

    גם ארול מוריס שוקד בימים אלה על סרט בנושא אבו גרייב. לפי שעה הוא נקרא
    S.O.P.: Standard Operating Procedure

  2. אורי האמיתי 28 אוקטובר 2007 ב - 8:31 קישור ישיר

    נורא בוקר והילד רק נרדם אז לא קראתי עד הסוף, רק פסקה או שתיים. כך שאם מה שאני אומר כאן מכוסה – זו אשמתי.
    רק הצעה לקריאה: הקולנוע האמריקאי לא איחר במחאות שלו על וייטנאם. הוא היה צריך לפענח אותה – את הארוע יוצא הדופן והמטורף הזה, שהתרחש בתקופה עמוסה וקריטית כל כך בהיסטוריה האמריקאית ובייחוד בהיסטוריה של התרבות האמריקאית – ורק אז להגיד עליה דבר מה.
    וויטנאם, כמו מלחמת לבנון I, היא ארוע היסטורי מסובך ביותר, אי אפשר לשלוף משהו עליוץ ייקח שנים לעכל אותו. זה לא ווטרגייט. כל סרט וויטנאם שניסה להגיד (או ניסה) להגיד שזה טוב וזה רע ובאופן מוחלט הוא פטתי. ברט וויטנאם שעובדים הם אלו ש(א) הטוב והרע בהם לא ברורים כלל ו(ב) וויטנאם היא רק משל בהם, מנוף להגיד משהו גדול יותר.
    לקח (ולוקח) לקולנוע הישראלי (ולתרבות הישראלית בכלל) זמן להגיב על לבנון I כי לא ברור לנו מה קרה לנו שם. גגם לאמריקאים לא ברור מה קרה להם בדרום מזרח אסיה. זה לא המקרה על עירק. שם הדברים, כמה עצוב, פשטניים להחריד. ממש כמו לבנון II.

    ואגב – קראת את המאמר ב”תרבות וספרות” נגד “ביקור התזמורת”, ונגד הקלונוע הישראלי באשר הוא?
    אומנם אני נמנע בד”כ מלקרוא מאמרים שצמד המילים “מסמן” ו”מסומן” מופיעים בהם,אבל הפעם זה פרנסה וזה אז משכתי עד הסוף (מה גם שהוא מפתח נקודה שאני עצמי העליתי ממש פה, ובחלק מהזמן הוא עושה את זה מעניין).
    בקיצור, שאלתי היא כזו: איך מצאו מישהו שהוא גם בן ירוחם וגם עכשיו בקהיר (כלומר – גם מעיירה בדרום וגם גר במצריים – ממש סינופסיס מהלך של הסרט), והוא גם איש ברקלי, גם דוקטורנט לספרות ובעיקר מכיר היטב את עולם הקולנוע הישראלי (כולל הערות ארסיות ביותר על ‘סם שפיגל’) והאמריקאי גם יחד?
    יהיה מי שיגיד שזה טוב מכדי להיות אמיתי, לא? שאולי מדובר בבן רמת גן שמתגורר בדרום תל אביב, קורא ספרים של ‘רסלינג’, ושלא קבלו אותו לבי”ס בירושליים והתסריט שכתב במשך שבע שנים לא מקבל קרן.
    אבל אלו אנשים צרי עין. האיש לגמרי מי שהוא. חבל שהמאמר שלו פלצני כל כך. היו לו כמה נקודות טובות.

  3. רותם 28 אוקטובר 2007 ב - 8:58 קישור ישיר

    נראה לי יאיר ששכחת את מסקנה הלוגית הפשוטה המתבקשת מהפוסט המעניין:
    המסור 5 צריך להיות בעירק.
    האם מי שמשחקים בהם הם עירקיים או חיילים אמריקאים -זו שאלה גדולה ביותר…

  4. סטיבי 28 אוקטובר 2007 ב - 9:27 קישור ישיר

    למה לא שניהם?

  5. רותם 28 אוקטובר 2007 ב - 9:44 קישור ישיר

    יכול להיות שאני טועה, אבל בניסוחים מסוימים, “או” יכול לכלול גם וגם.
    אבל נשים לוגיקה בצד, אז כן, בוודאי שגם.
    זה גם יהפוך את הסרט להרבה יותר מעניין.

  6. דרורית 28 אוקטובר 2007 ב - 9:47 קישור ישיר

    ואם יקראו לסרט “המלחמה שתקעה אותי” יהיו לו גם סיכויים לא רעים להצליח לפחות בארץ…
    וברצינות, רציתי לראות אתמול את הסרט של יניב ברמן בערוץ 8, אבל הספקתי רק את סרטה של איילת דקל בערוץ 10 “אינתיפדה קאלט”. היה מצויין.

  7. עדן 28 אוקטובר 2007 ב - 9:54 קישור ישיר

    המסור 5 בעיראק זה רעיון מצוין, אני ארצה לראות את הסרט הזה.

  8. דרורית 28 אוקטובר 2007 ב - 9:58 קישור ישיר

    “מסור על הזמן?”

  9. איתן 28 אוקטובר 2007 ב - 10:16 קישור ישיר

    עוד כמה נקודות:

    קודם כל, תיקון קטן: ב”בעמק האלה” מגלה טומי לי ג’ונס מה בנו עשה באמריקה, לאחר שחזר מהמלחמה, וזאת בעקבות משהו שקרה בעירק.

    אצל האמריקאים, באופן מסורתי (לפחות עד כמה שאני יודע), אחוז ההצבעה יחסית נמוך. כך שעד כמה הם מעורבים בחיים הפוליטיים – אני לא יודע. ועד כמה אכפת להם מגל סרטים פוליטיים – גם אני לא ממש יודע.

    מכאן שיכול להיות שהסרטים שיצאו עד עכשיו לא מספיק טובים ו/או לא שווקו טוב. לפי מה שאני רואה, שני הסרטים הכי מעניינים בקבוצה הזו עומדים לצאת ממש בקרוב – מייק ניקולס החדש (במאי מצויין בדרך כלל, ולגבי סורקין -אני דווקא הייתי מאוהדיה של “הבית הלבן”, ואני מזכיר שיריית הפתיחה לסדרה הזו היה הסרט הטוב האחרון שרוב ריינר עשה וסורקין כתב – “הנשיא מאוהב”), ו”כאריות לכבשים”, שבו, כנראה, יש למריל סטריפ תפקיד דומה למה שהיא עשתה לפני שנתיים ברימייק ל”שליח ממנצ’וריה”. יש בסרטים האלו מספיק שמות שיעניינו את הקהל, ואם הביקורות יהיו טובות, אני לא רואה סיבה למה הסרטים האלו לא יצליחו. גם “גרייס איננה” צפוי להיות להיט אינדי קטן. אבל…

    לא נראה לי שכל זה ישנה את המפה הפוליטית בארה”ב. “פרנהייט 11/9” יצא ממש לפני הבחירות האחרונות. ומה קרה ? בוש נבחר שוב. כרגע, קלינטון מובילה במרוץ, לא כי היא כל כך מבריקה, אלא כי אין כל כך מתחרים אטרקטיוויים (טוב, אובמה, אבל גם הוא דמוקרט. אין ממש מתחרים רפובליקנים). מה זה אומר על האומה האמריקאית ? אני משאיר את השאלה הזו פתוחה. אבל אני חושב שזה טוב ומעניין שהקולנוע האמריקאי, עצמאי ומיינסטרימי, מתעסק בנושאים פוליטיים. מישהו אמר לי פעם שמוח הוא כמו שריר. אם לא מאמצים אותו, הוא מתנוון. אולי מסה של סרטים שיגרמו לצופים לחשוב יאמצו קצת את המוח של האומה האמריקאית, ובטווח הארוך (לא הקצר. לא הבחירות הקרבות) יהיו לזה תוצאות.

  10. רותם 28 אוקטובר 2007 ב - 10:30 קישור ישיר

    האמת שסטריפ עושה ב”כאריות לכבשים” הוא כמעט תפקיד הפוך ל”מועמד ממנצ’וריה”.
    התפקיד שהיא עושה ב”חקירה מעבר לקווים” הוא זה שדומה יותר.
    וכמובן, אם שום דבר לא ישתנה (ולמה שמשהו ישתנה?) אפשר לעשות את “המסור 6” בישראל.

  11. רותם 28 אוקטובר 2007 ב - 10:36 קישור ישיר

    ו”המלחמה שתקעה אותי” זה בלי ספק השם הכי ראוי שאני יכול לחשוב על סרט מלחמה בישראל.
    “הכיבוש שתקע אותי” גם יתקבל בברכה בקרב חוגי השמאל.

  12. רותם 28 אוקטובר 2007 ב - 11:20 קישור ישיר

    טוב, פעם אחרונה שלי:
    לגבי המאמר ב”הארץ”:
    הבן אדם אמיתי ולא דמיוני, סבבה. אבל רק שמישהו יסביר לי איך הוא עושה עושה דוקטורט בקליפורניה בזמן שהוא בקהיר? ועוד חותם “קהיר ברקלי”.
    האם זה רק בא לחזק את העמדה הפסבדו חתרנית שאליה הוא משתייך בזמן שהוא כותב מאמר לעיתון. על פי האזכור שלו את עניין הסטרייטים אני לא אתפלא אם הוא לא כזה – ומפתיע אותי שאת זה לא ציינו לגביו.
    אם את המאמר היה כותב חיים כהן שגדל ברעננה, וכיום הוא מנהל זוטר בחברה בינונית, אז המאמר היה חסר משמעות?

  13. יוני 28 אוקטובר 2007 ב - 13:12 קישור ישיר

    חדשות טובות – “ביקור התזמורת” זכה בפסטיבל טוקיו.

  14. איתי 28 אוקטובר 2007 ב - 13:57 קישור ישיר

    אני לא יודע עד כמה האתר הזה אמין (ניחוש שלי – לא הרבה), אבל ב seret.co.il כתוב ש”רודף העפיפונים” יוצא בישראל ב-31.01

    רוה לאיתי: זה דווקא יכול להיות אמין ששינו תאריך ולא עדכנו אותי. ובהתחשב בכך שהסרט נדחה באמריקה כדי להגן על חייהם של הנערים שהשתתפו בסרט, אולי זה אפילו הגיוני שהוא נדחה גם בישראל. בכל אופן, כל התאריכים טנטטיביים.

  15. אורון 28 אוקטובר 2007 ב - 15:08 קישור ישיר

    אני מודע לכך שהייתה זו רק בדיחה, אבל בבקשה בואו נשאיר את “המסור” סדרת סרטי אימה מעולה אך מדרדרת, ולא נהפוך גם אותה לקשקוש פוליטי.
    “המסור 5” בעיראק לא ממש מצחיק בעיניי (רותם, זה לא אישי, באמת).

    אין לי ספק שאראה את רוב הסרטים המוזכרים לעיל (את אלה שכאן כבר ראיתי), ואין לי ספק בקשר לתחושה שהם יעוררו אצלי.
    תאמינו או לא, יש אנשים שהאובססיה האמריקאית העכשווית בפוליטיקה ואקטואליה ינקית, לא מעניינת אותם בכלל בכלל (מרים יד בביישנות…)

  16. דרורית 28 אוקטובר 2007 ב - 15:29 קישור ישיר

    אופטופיק – ומה יקראו להמשכון הבא של הארי פוטר?
    “המוגלגים שתקעו אותי?”
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/651/794.html
    (ואופטופיק מופרע אף יותר. אתמול פתאום שמתי לב מי שר את שיר הערוץ של הופ. אריאל. זילבר. הממממ…).

  17. רותם 28 אוקטובר 2007 ב - 15:34 קישור ישיר

    אפרופו: מה הקטע לעשות אאוטינג לדמות לאחר שנגמרה הסדרה?
    היה אפשר באותה הזדמנות להכריז שהארי הוא חיזר.
    זה ממש לא רלוונטי.

  18. ערן 28 אוקטובר 2007 ב - 16:12 קישור ישיר

    מלחמתו של צ’רלי ווילסון לא עוסק במלחמה בעירק למיטב ידיעתי אלא בסיוע האמירקני למוג’הידין באפגניסטן בזמן הכיבוש הסובייטי.

  19. דרורית 28 אוקטובר 2007 ב - 17:47 קישור ישיר

    קראתי עכשיו את מאמר המריבה ב”הארץ”.
    חייבת להגיד שזה הזכיר לי במיידית את הגדול מכולם, וודי אלן, ואת זה
    Russian gentleman: So who is to say what is moral?
    Sonja: Morality is subjective.
    Russian gentleman: Subjectivity is objective.
    Sonja: Moral notions imply attributes to substances which exist only in relational duality.
    Russian gentleman: Not as an essential extension of ontological existence.
    Sonja: Can we not talk about sex so much?

  20. ערן 28 אוקטובר 2007 ב - 18:15 קישור ישיר

    רציתי לכתוב ש”מלחמתו של צ’רלי ווילסון” עוסק בתמיכת ארה”ב במורדים האפגנים בשנות השמונים וזה מתגובה 17, שבמקרה משתמש בניק שלי (היי, אני הייתי כאן קודם, תמצא ניק אחר…) הקדים אותי.
    אגב, כמי שגר בניו יורק, אחד הסרטים היותר מדוברים כאן בנושא המלחמה הוא NO END IN SIGHT. אצפה בו השבוע.

  21. יוסי 28 אוקטובר 2007 ב - 19:15 קישור ישיר

    יאיר,
    לגבי התמונה של אושרי כהן מהפוסט הקודם – פיספסת בענק – זה אליז’יה ווד מ”הכל מואר”! שתי טיפות מים, לא?

  22. דן 28 אוקטובר 2007 ב - 23:29 קישור ישיר

    שניכם טועים.
    זה יהושע סימון.
    http://fashion.walla.co.il/?w=/2120/979296/187993/5/@@/media

  23. אורי 1 28 אוקטובר 2007 ב - 23:31 קישור ישיר

    אורי קליין יקבל את פרס סוקולוב, מזל טוב!

  24. חןחן 28 אוקטובר 2007 ב - 23:48 קישור ישיר

    כאריות לכבשים הוא לא ממש סרט. הוא תשדיר תעמולה של המפלגה הדמוקרטית

  25. דניאל 29 אוקטובר 2007 ב - 0:04 קישור ישיר

    (בהמשך לחן חן)
    ולא תשדיר תעמולה מוצלח במיוחד
    הייתם מצפים שסרט של רדפורד עם טום קרוז מריל סטריפ ורדפורד עצמו יהיה מעט יותר מתוחכם או מעודן.
    כמו המלחמות שמנהלים האמריקאים אין שום אנדרסטייטמנט
    המסר בכפית (או בבום) היישר לפנים.

    ממש סרט משעמם

  26. גיא אורבניאק 29 אוקטובר 2007 ב - 0:12 קישור ישיר

    נדמה לי שמגיעות ברכות לאורי קליין על זכייתו בפרס סוקולוב.

  27. יניב אידלשטיין 29 אוקטובר 2007 ב - 1:43 קישור ישיר

    יאיר – אתה יכול להוסיף לרשימה את Iron Man, שהוא אמנם עיבוד לקומיקס של מארוול, אבל בחרו לנטוע אותו עמוק בטריטוריה של טרוריסטים במדינה מדברית כלשהי, אולי אפגניסטן…
    (טריילר בניק-לינק)

  28. א"ש 29 אוקטובר 2007 ב - 3:58 קישור ישיר

    יניב – אז אם ככה גם הרובוטריקים היה סרט על עיראק?
    🙂

  29. יורם 29 אוקטובר 2007 ב - 10:09 קישור ישיר

    אפשר רגע להידחף?

    שלום ליאיר ולכל הקוראים,
    שמי יורם ואני חלק מקבוצת אזרחים מודאגים שפועלים נגד סגירת קולנוע “לב” בקניון רמת אביב. התחלנן בשבוע שעבר להפיץ עצומה וכבר הגענו ל-100 חתימות.

    נשמח אם תירתמו למאבקנו נגד ייבוש התרבות ברמת אביב.

    תודה.

    הנה הקישור לעצומה:
    http://www.pigeonpower.com/tofes/default.asp?users=True

  30. אורון 29 אוקטובר 2007 ב - 12:00 קישור ישיר

    א”ש – ועוד איך. אתה באמת חושב שבמאי כל-אמריקאי כמו מייקל ביי היה מפספס הזדמנות להדביק עלילת משנה לא חשובה שמתרחשת ב”כווית”?
    כי אני לא.

    יניב – למה אולי? אפגניסטן. קרא את הכוכבית השישית בלינק הבא:
    http://www.imdb.com/title/tt0371746/trivia

    ובהמשך לכל הנושא, “חקירה מעבר לקווים” (בכיכובו של יגאל נאור), בניק-לינק.

  31. יניב אידלשטיין 29 אוקטובר 2007 ב - 12:58 קישור ישיר

    א”ש – בעשר הדקות הראשונות שלו, כן…


השאירו תגובה