30 אוקטובר 2007 | 14:18 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

מגששים (ימי הרדיו)

שייקה אופיר. נסים אלוני. דן בן אמוץ. אפרים קישון. יוסי בנאי. כל אלופי השפה העברית שפוררו אותה ליסודותיה, עירבבו בלחלוחית המציאות ואז צרו ממנה יצירות לשוניות קצביות שבוצעו בידי שלישיית הגשש החיוור, כל אלה כבר אינם. ועכשיו, אחרי שאברהם (דשא) פשנל כבר נפטר, מת גם סרג’יו קונסטנצה. פולי. ישראל פוליאקוב. האיש שעשה הכי הרבה כבוד, וגם בושות, לעדה הרומנית (והרי אצל הרומנים, כבוד ובושה הם כמעט מושגים שקולים). עד עכשיו הגששים התפרקו מאחורי הקלעים, נבזזה מהם הנבחרת הקריאטיבית שלהם. בסוף דרכם הם נותרו עם מוטי קירשנבאום ודני רווה יבדל”או, שעשו כמה דברים זכירים, אבל זה כבר לא היה בדיוק זה. מהיום הגששים הם צמד. וממילא כבר שנים הם שלושה בודדים.
מי שאמר שהגששים לישראל הם כמו הביטלס לשאר העולם צדק. ואני אומר את זה בהערכה מהולה בכעס. כעס, כי הם כבשו מונופול שלא ניתן להתחרות בו על החדרת מטבעות לשון לעברית. יש לי אלרגיה לגששיזם. אני לא אוהב כשמצטטים פראזות. אני לא אוהב כשאומרים לי “מה שבע?”, “היה מנוע?”, “דייג אוהב דגים?”. אני לא אוהב תגובות רפלקסיביות המונעות משטיפת מוח במקום ממחשבה עצמאית. מצד שני, איך אפשר להילחם בזה? ומכאן הערכתי. כמו הביטלס, שאקורדים משיריהם פתאום צצים בראש בלי שהוזמנו לבקר, כך גם הגששים טבועים כבר בדי.אן.איי הישראלי. הבנות שלי אולי לא יידעו מי היו הגששים, הן פשוט יחשבו ש”מה שבע? מה כמה?” הוא משהו מהתלמוד, כמו “שניים אוחזים בטלית”. אני סובל מהגששיזם כי גם אני נגוע בזה, עד כמה שאנסה להילחם. ואני נלחם. ובכל זאת אני נזכר תדיר בספר “העיט” של האנס דיטריך מועלם, לו נדרשתי אך אמש – כששולחן האוכל התנדנד ודחפתי אותו מתחת לרגל הקצרה. אני מעדיף את הצ’יפסים שלי דקים-דקים, כמו חיילים. אני מפנטז על טיסה באווירון-דוד. אני אלרגי לישראבלוף. וכשאני מכוון עובר אורח ברחוב, אני מפנה את תשומת לבו לכך שזה לא בית כנסת, זה בנק.

אני מניח שאצל כל מי שהיה ילד בשנות השבעים והשמונים חוויית הגששים היתה די דומה. שבת בבוקר, 10:00, רשת ב’, תוכנית המערכונים “אותי זה מצחיק”. ובעיקר, הגששים או יוסי בנאי ורבקה מיכאלי. כל עורך שניסה להבריק ולמצוא מערכונים אחרים למטרות גיוון הנפיק מכל בני הבית שישבו מול הרדיו מבטי זעף. רצינו רק גששים. וזה הצחיק בכל פעם מחדש. ובראשי היה לי ברור שאלה שנמצאים באולם ורואים את המופע מולם מקבלים גם חוויה ויזואלית עשירה. דמיינתי איך נראית המכונית המגויסת, שחלקיה החסרים נחשפים בהדרגה. איך נראה פגז קומפוט. מיקמתי את המערכונים במקומות שבהם הייתי בטיולים משפחתיים. הקפיטריה בטבריה? היה לי לוקיישן בשבילה. המוסך בו נמצאת הפיאט של קלארשו בראשי היה מאוד דומה לכניסה של החנות של דודלי.
לכן, כשהגעתי – בגיל די מאוחר – בפעם הראשונה להופעה של הגששים, אי שם בשנות השמונים (בצוותא? בבית החייל? לא זוכר) לבי נשבר. לא יכולתי להתגבר על האכזבה. הבמה ריקה. רק שלושה מיקרופונים. אין סטים. אין תפאורה. אין כמעט פרופס. מדי פעם החלפת תלבושות. עצמתי את העיניים והמשכתי לדמיין את הלוקיישנים שאני בדיתי, עם פרטים מאוד מדויקים של מיקום ועיצוב. כלא שש. המתנחלים. הדירה של משפחת קרקר. המרפסת שנפלה. וגם זה לא הספיק. אחרי שנים-על-גבי -שנים של האזנה לאותה הקלטה, מאותן הופעות שהונצחו בתקליטים, הכרתי כל ניגון, כל פאוזה, כל סלסול. ופתאום, בהופעה החיה זה היה קצת שונה. מדי פעם הם אילתרו עם המשפטים, שינו פאנצ’ים להתאים לאקטואליה. לא סבלתי את זה. רציתי לחזור להקלטה הישנה. שם, בכל פעם שהיתה דממה על הבמה ורק הקהל היה מתפקע, השלמתי בעצמי מה קורה על הבמה שכה מצחיק אותם. למשל, איך נשר’קה מכדרר את הכדור, מעל האקווריום.

את “הכל דבש” לא ראיתי (אני מניח ששידור חוזר הוא בלתי נמנע כעת, מבטיח להשלים). אבל פולי היה נהדר ב”למראית עין” של דני סירקין. חבל.

נושאים: הספד

8 תגובות ל - “מגששים (ימי הרדיו)”

  1. דרורית 30 אוקטובר 2007 ב - 14:38 קישור ישיר

    משום מה אצלי הגששים משוייכים יותר לדור של הורי (הם גם בני אותו גיל, בדיוק). ואצלי זה דווקא היה הפוך. בגלל שהגששים היו כל כך שייכים לאודיו, ולרדיו, כשראיתי אותם סוף סוף בקולנוע (לא את גבעת חלפון, אלא באמת קודם, בסדר לא נכון, את שלאגר) זה היה נראה לי מאוד מוזר, מערכון שמתחו אותו לסרט, משהו לא טבעי לחלוטין (בערך כמו השוק הלא נעים כשחטפתי כשראיתי את הסצינה ב- Muppet Movie הראשון, שבה רואים את קרמיט מפדל על אופניים ורואים לו את הרגליים. פיכס). ומשום מה, פולי תמיד מזכיר לי את ג’ק למון. שחקן עם יכולות קומיות אדירות, אבל במהותו יש בו משהו מאוד, אבל מאוד עצוב, וגם, איכשהו צנוע. (ראוי לציין גם את המשחק שלו בתור אבא של ליאור אשכנזי ב”בטיפול”).

  2. דרורית 30 אוקטובר 2007 ב - 14:51 קישור ישיר

    ואפרופו שפה יאיר, ודן בן אמוץ שמוזכר אצלך פה. בפוסט הקודם, במשפט שלך: “זר ברכות, בשיא הכנות, לאורי קליין על זכייתו בפרס סוקולוב. שאפו, תשואות וקידה קלה של ענווה.” – דן בן אמוץ, “מה נשמע”. מדהים. אין לי מושג אם שמת לב, אבל זה מהדהד את זה חזק מאוד.

  3. סו 30 אוקטובר 2007 ב - 15:39 קישור ישיר

    אצלי הגששים דווקא לא היו חלק מהחיים. כילידת אמצע שנות השבעים, בת לעולים מארגנטינה, אצלנו לא שמעו גששים, אלא שמעו תקליטים של טנגו.
    לעומת זאת בשבתות שהייתי ישנה אצל הדודים שלי, תמיד, אבל תמיד, הרדיו כוון על המערכונים של הגששים. כך שכל ההווי הזה ייצג תמיד בעיני את “הישראליות”, בה”א הידיעה, שבילדותי לא הייתי חלק ממנה, והיום אני יותר ויותר כן. ישראליות שמשלבת וולגריות, צחוק, לגלוג על האחר, גבוה ונמוך, ובעיקר הרבה ביחד.
    את “הכל דבש” לא יצא לי לראות, אבל צפיתי בקטעים ברשת. פולי מפגין משחק מרשים ביותר. כמו שדבורית כתבה, עם יכולות קומיות באמת חזקות, אבל בד בבד עם עצבות והרבה צניעות. אין עוד הרבה כאלה.
    עוד אלוף השפה העברית שהלך לעולמו לאחרונה, אהוב עלי במיוחד, וגם הוא צנוע מאין כמוהו – עלי מוהר.

  4. עופר ליברגל 30 אוקטובר 2007 ב - 20:38 קישור ישיר

    בגלי צה”ל עדיין משדרים תוכנית מערכונים בשבת ב10:00, מן הסתם היא תוקדש השבוע לגשש. ופולי אכן היה נהדר ב”למראית עין” גם במספר פרקים של “הכל דבש” שראית ובפרק המופתי של “בטיפול” בו השתתף. ודרורית צודקת- ג’ק למון הישראלי, אפילו עם מגוון דמויות רחב יותר.

  5. אורי 1 30 אוקטובר 2007 ב - 21:26 קישור ישיר

    הופעות מומלצות של פולי לבד:

    קולנוע
    “למראית עין” – תפקיד אדיר בסרט טוב
    “הבשורה על פי אלוהים” – תפקיד קטן הקורץ לסרג’יו

    סרטי טלויזיה
    “גופה בחולות”
    “קמפיין”
    “מול היערות” – סרט טוב של דני וקסמן

    וכמובן הפרק מ”בטיפול”
    והסדרה “הכל דבש” – מצחיק, נוגע ללב ומרגש
    .

  6. עידן אלתרמן 31 אוקטובר 2007 ב - 3:02 קישור ישיר

    הי יאיר. אני מזכיר גם את נעמי שמר שהלכה לעולמה בשנים האחרונות ותרמה לחלק נכבד מהרפרטואר של הגשש.
    ועוד משהו– פולי משתתף בפרק הראשון של “בטיפול 2”. בקרוב…

  7. דבורית 31 אוקטובר 2007 ב - 11:05 קישור ישיר

    וגם אני תרמתי במשרד.
    ואז הגיע פולי

    רוה לדבורית: את ורוביק רוזנטל (או עורכיו) בראש אחד עם הכותרת.
    משחק המילים הכי טוב לעניין הספדי פולי הגיע במייל מירון טן ברינק: Polly Wants a Cracker vs. Cracker. שזה מעולה בעיני.

  8. עומר 2 נובמבר 2007 ב - 0:39 קישור ישיר

    אני אמנם הייתי ילד בעיקר בשנות התשעים אבל חווית הגששים שלי מאוד דומה לשלך יאיר. גם אני זוכר את המערכונים ששודרו שוב ושוב ברדיו בשבת בבוקר. לא ממש אהבתי את המערכונים האחרים, חיכיתי שהם יעברו ושיחזרו כבר לגששים. אז אחרי שידעתי את כל הטקסטים בע”פ, אחרי שהביטויים נצרבו עמוק בדנ”א, הלכתי עם אבא שלי להופעה לפני כמה שנים והתאכזבתי עמוקות. בהתחלה ייחסתי את האכזבה מההופעה לזה שהם כבר מבוגרים וגם אני כבר לא אותו ילד, אבל המערכונים שלהם עדיין מאוד מצחיקים אותי בגרסת האודיו, אז כנראה שזה פשוט המעבר לתלת מימד שלא עושה להם טוב. זה כמו לקרוא ספר, לדמיין בראשך את כל ההתרחשות ואח”כ להתאכזב מהסרט; הסרט יכול להיות מצוין, אבל זה פשוט לא מה שדמיינת. ההומור של הגשש ממילא היה מאוד מילולי עם הרבה משחקי מילים והמצאות מילוליות. לא שאני טוען (חס וחלילה) שכל אחד היה יכול לבצע אותם באותה מידה של הצלחה, אבל חוץ מהתלבושות המצחיקות פשוט לא ראיתי ערך מוסף למימד הויזואלי. כנראה שהבעיה באמת נובעת מההטרמה האודיטורית כי את גבעת חלפון אני מאוד-מאוד אוהב.


השאירו תגובה