האמת, אין לי מושג איך זה קרה: ל"פרל ג'אם – עשרים", הסרט התיעודי של קמרון קרואו ("כמעט מפורסמים") על פרל ג'אם שיוקרן הערב בישראל יחד עם מקומות רבים בעולם, נקבעו בתחילה שתי הקרנות בסינמה סיטי בראשון לציון ובגלילות. אנחנו עכשיו במצב בו בראשון לציון יש כבר חמש הקרנות, מתוכן ארבע סולד-אאוט, ובגלילות יש כבר שש הקרנות מתוכן חמש סולד-אאוט. מי הם מעריצי פרל ג'אם שמסתתרים כאן בקרבנו ושכבר התנפלו על כל הכרטיסים? ואיפה פורסם האירוע הזה שהניב קדחת מכירות כה מרשימה?

"פרל ג'אם – עשרים" הוא סרט תיעודי מהנה מאוד ומקיף מאוד, שגם אם אין לי סופרלטיבים קולנועיים להכתיר לו, ערכיו המוזיקליים מפצים. ולחובבי פרל ג'אם, גם ערכים תיעודיים: הסרט מאתר וחושף לא מעט קטעי וידיאו נדירים מהפרה-היסטוריה של הלהקה.

אבל אני כאן לרגע דווקא בעניין אחר. כי תוך כדי הסרט נזכרתי באחד הדברים שפרל ג'אם עשו בשנות התשעים: המלחמה שהם הכריזו על טיקטמאסטר, תאגיד מכירת הכרטיסים להופעות האיצטדיונים שהפך למונופול. פרל ג'אם החליטו שהם לא רוצים לעבוד דרכם יותר. לכאורה, זו החלטה מטורפת. הרי דקה וחצי לפני זה הם היו להקה אנונימית מסיאטל, שפתאום זוכה להצלחה. אחת הסיבות להצלחות הענק של להקות הרוק משנות התשעים היה מנגנון הקידום של טיקטמאסטר. חברות התקליטים הענקיות ויטיקטמאסטר הם אלה שעזרו להפוך להקות כמו פרל ג'אם להצלחות מסחריות ענקיות, וגם לאנשים עשירים. והנה הם יוצאים נגדם. וזה היה מעשה חלוצי, אמיץ ומהפכני.

וזה גרם לי לתהות: מתי יקום הקולנוען הישראלי שיחליט לקרוא תגר על כל הטיקטמאסטרים של הקולנוע הישראלי? הרי כל שוק הקולנוע בארץ מתנהל בכשל שוק איום ונורא, הייתי אפילו מעלה את החשד שיש כאן קרטל. בעלי רשתות הקולנוע רומסים באכזריות את המפיצים הקטנים – ובכלל זה את מפיקי הקולנוע המקומיים שמנסים להפיץ בעצמם את סרטיהם – נותנים להם תנאים דרקוניים, ולעצמם (כמפיצים) תנאים נוחים בהרבה, ואנחנו מגיעים למצב שבו הגופים השולטים בשוק מונעים תחרות ממשית. זה פוגע לא רק במפיצים הקטנים והעצמאיים, אלא גם בצופים. הממונה על ההגבלים העסקיים הציץ פעמיים לתוך השוק הזה, ופעמיים פטר אותו בלא כלום. אולי כי הוא חושב שזה שוק קטן מדי לוויסות. אבל זה לא קטן כלל: 10 מיליון כרטיסים נמכרים כאן בשנה, זה למעלה מ-400 מיליון שקל בשנה. וז רק מכרטיסים, לפני שהגופים האלה גורפים גם את כל ההכנסות מהפופקורן, עמלות מכירות הכרטיסים באינטרנט, המכירות בדי.וי.די, VOD, והקרנות בטלוויזיה ובמטוסים.

כל מה שצריך זה שיקומו כמה מהיוצרים הישראליים ויעשו מעשה פרל ג'אם: יבואו אל מול הרגולטור ויספרו את האמת. אבל כדי שזה יהיה מעשה פרל ג'אם, זה צריך לבוא לא מהקטנים, שלכאורה באים לסגור חשבון מתוך תסכול ומרמור, אלא דווקא מהגדולים, אלה שהקרטל דווקא חיבק והיטיב איתם, אבל הם לא מוכנים יותר לתת לזה יד, מתוך אידיאולוגיה.

מצד שני, עצם ההקרנה של "פרל ג'אם – עשרים" הערב היא עדות לכך שלתאגידיזציה יש גם יתרונות. הרי צריך להבין: מה פתאום סרט מוקרן סימולטנית בערב אחד בכל העולם? זה למעשה אקט שיווקי גלובלי להשקת הדיסק החדש של פרל ג'אם. מי שאלראי למעשה על ההקרנה היום היא חברת הד ארצי, המייצגת את פרל ג'אם בארץ. אלא שהד ארצי נמצאת בבעלות משה אדרי, הבעלים של יונייטד קינג וסינמה סיטי. אם לא היה החיבור (הסינרגטי, כך קראו לזה בשנות התשעים כשתאגידים התמזגו עם תאגידים) הזה, אין סיכוי שישראל היתה משתתפת בחגיגת פרל ג'אם. מצד שני, ובאותה נשימה ממש, הנה גם הצד הפרובלמטי של הסיפור, כי עצם העובדה שהד ארצי, יונייטד קינג וסינמה סיטי נמצאים בבעלות אותו איש הובילה לכך שכרטיס לסרט של פרל ג'אם עולה באופן חצוף למדי 60 שקלים, למעלה מחמישים אחוז יותר ממחיר סרט רגיל. בהנחה שמחיר הכרטיס לא כולל גם את הדיסק החדש של פרל ג'אם, זו בדיוק עדות להתנהגות תאגידית אופיינית שמנצלת סיטואציה שבה אין לה מתחרים. פרל ג'אם הכריזו מלחמה נגד טיקטמאסטר, רק כדי להגיע 15 שנה אחר כך אל הטיקטמאסטר הישראלי.

ציוץ