22 ספטמבר 2011 | 14:18 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

הערב: פרסי אופיר בשידור חי

He Wuz Robbed

 

ראשית, כוונו את ההתראות בשעונים הסלולריים שלכם: החל מהשעה 20:00 נהיה כאן עם לייב בלוג מטקס חלוקת פרסי אופיר, שיתקיים באולם קריגר בחיפה. השידור הטלוויזיוני יתחיל בערוץ 2 רק ב-22:30, כלומר בשעה שאנחנו כבר נדע כאן מי זכה. כזכור, על פי המדגם שלי הזוכה הגדול הערב יהיה “הערת שוליים”, שאני מעריך שיזכה בלפחות תשעה פרסים (סרט, בימוי, תסריט, שחקן, שחקן משנה, עריכה, צילום, עיצוב אמנותי, עיצוב פסקול). הנה הפריוויו השנתי המסורתי שלי לקראת הטקס, בו אני מודה שיש לאופיר כבר עכשיו מפסיד גדול אחד: מיכה לבינסון. הוא היה צריך לזכות הערב בפרס אופיר לשחקן משנה, אבל בגלל תקנות עקומות ומיושנות של האקדמיה או בכלל לא מועמד.

 

(לטקסט המקורי מ”פנאי פלוס” הוכנסו כאן כמה תיקונים, ובעיקר לגבי מועד השידור הטלוויזיוני שהשתנה בין כתיבת המדור ובין הגעתו לקיוסקים).

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 21.9.2011

 

דרושה רסטורציה

 

הערב (חמישי) יתקיים טקס פרסי אופיר באודיטוריום נידח בחיפה, אי שם על הר הכרמל. במקרה הזה, מדובר בעץ שנופל ביער ואיש לא יהיה שם כדי לשמוע על זה: הטקס ישודר בטלוויזיה שעתיים מאוחר יותר.

 

המסר מצד ערוץ 2 לאקדמיה ולקהל הרחב ברור: במתכונתו הנוכחית פרסי אופיר לא מעניינים איש. כשיתקיים הטקס, הקהל הרחב ידע שמדובר בתחרות בין שני סרטים בלבד: “הערת שוליים” ו”בוקר טוב, אדון פידלמן”. אלה שני הסרטים שיצרו השנה את הכותרות גדולות ביותר בעיתונות בזכות זכיותיהם בפרסים בינלאומיים, ושניהם יצאו לבתי הקולנוע, זכו לביקורות, פרסום וקהל. שאר הסרטים – חלקם מצוינים מאוד – עדיין ספונים במחסני מפיקיהם מחכים לשעת כושר לצאת אל המסכים. אבל את קשת העתיד אינו מעניין. הם, בצדק רב, אומרים לנו: איך ייתכן לשים את הגמר הגדול של הקולוע הישראלי לפני פתיחת העונה? אני די משוכנע, אגב, שאם הטקס הזה ישודר בשידור חוזר במוצאי פסח, אחרי ששאר הסרטים ראו אור מקרנה, הרייטינג שלו יהיה גבוה יותר, וכך גם התעניינות הציבור בו.

 

ואולי יש כאן סיפור אחר, עצוב עוד יותר שאנחנו מדחיקים. אני כבר שנים אומר שטקס פרסי אופיר צריך לכלול רק סרטים שכבר הופצו בבתי הקולנוע. זה גם ייצור תחרות נקיה יותר, וגם יגרור התעניינות גדולה יותר מצד הקהל. אבל 21 שנים האקדמיה מתעקשת שהפרסים יחולקו לסרטים גם אם טרם הופצו וכשאיש מלבד 800 חברי האקדמיה לא ראה אותם. ואולי הם פשוט מנסים לגונן עלינו מפני האמת המרה: שאם אכן ישתנו החוקים ורק סרטים שכבר הופצו יתחרו, או אז נגלה לחרדתנו שגם אז עדיין אף אחד לא מתעניין בתחרות. הרי הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, יודע לייצר להיט אחד, מקסימום שניים בשנה. שני סרטים בשנה שמביאים מעל מאה אלף צופים. ועוד שני סרטים בשנה שמביאים בערך 50,000 צופים. וכל השאר: נעים בין 5,000 צופים לאפס צופים. האם מבין המועמדים לפרס אופיר מסתתר עוד להיט? מפיקי “אחותי היפה” בהחלט היו רוצים להאמין שכן, אבל מסופקני. נמצאים ברשימה כמה סרטים נהדרים, חלקם מהיצירות המרתקות ביותר שנעשו בישראל באחרונה (למשל, “השוטר”), וחלקם מהסרטים המקסימים וצובטי הלב שנעשו השנה (“אורחים לרגע”) אבל האם אלה סרטים שיהפכו ללהיטי ענק?

 

וכך, נותרנו רק קומץ עיתונאי קולנוע (ואולי זה רק אני לבד, האחרון שנשאר עומד) שעדיין חושבים שתחרויות זה משעשע ושפרסי אופיר זה הדבר הכי קרוב שיש לנו בארץ לאוסקר, אז אנחנו ממשיכים לחכות לזה, להמר על זה, לנתח את זה, ולהתעניין בזה. ופעם בשנה, באמצע ספטמבר, מגיע המדור הזה שגם מנסה לנבא/לנחש/להמר/לאמוד מי יזכה ולמי מגיע לזכות, ובהזדמנות זאת להרביץ את מנת הקיטורים השנתית על המוסד המיושן והמנומנם הזה שנקרא “האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה בישראל”, שבידיו הכוח לקחת טקס מיושן ורע לב, ולהפוך אותו לאחד האירועים המותחים, המוצדקים והמפרגנים של שנת הקולנוע בישראל. אבל הם לא עושים את זה.

 

דבר אחד בטוח: השנה הקרובה אמורה להיות שנת מפנה בתולדות האקדמיה. היו”ר בעשר השנים האחרונות, מרק רוזנבאום הודיע על פרישתו מהתפקיד מיד אחרי הטקס. אם לא יהיו תקלות, מי שככל הנראה ייבחר לרשת את מקומו הוא המפיק איתן אבן (“החוב”, “הקיץ של אביה”, “אביבה אהובתי”). (עדכון: כך אכן קרה). ובאופק, מתקבצת לה חבורה של יוצרי קולנוע ותיקים שקוראים למהפכה שלטונית באקדמיה. כרגע לא ברור מה הם רוצים להשיג בטווח הארוך, אבל בינתיים הם רוצים לטלטל כהוגן – ובצדק רב – את המנגנון המיושן של הגוף הזה, שכל מה שהוא עושה זה להרים שני טקסי פרסים בשנה (לקולנוע ולטלוויזיה), שזה בוודאי טקס אחד יותר מדי, וגם את זה עושה גרוע.

 

אני כבר שנים חוזר על עצמי כמו תקליט שבור (או דיסק שרוט). יש כמה דברים בסיסיים שהאקדמיה יכולה לעשות כדי להפוך את התחרות הזאת ליותר מפרגנת ותומכת ופחות לחודש של ארס והשמצות. למשל, להפריד סוף סוף בין פרס הסרט ובין הבחירה בנציג ישראל לאוסקרים. זה מעמיס על הטקס הזה כל כך הרבה דם רע וכל כך הרבה שיקולים זרים. לאחד טקסים. במקום שני טקסים רעים, טקס אחד משודרג, שיאחד גם את פרסי הטלוויזיה וגם את הקולנוע. בגלובוס הזהב עושים את זה כבר שנים. הזכיינים יתלהבו מזה יותר. התקשורת תתעניין יותר. וכמו שלא תעלו על דעתכם לתת פרסים לסדרות טלויזיה שלא שודרו עדיין, כך תתקנו סוף סוף את התקנון שמאפשר לסרטים שטרם הופצו להתחרות על הפרס. ויש עוד כמה וכמה שיפורים נדרשים.

 

אבל השנה התגלה עם גליץ’ בתקנון: מיכה לבינסון נשדד. לדעתי, לפני תחילת כל התחרות הזאת היה לפרסי אופיר זוכה אחד ודאי: מיכה לבינסון. בהברקת ליהוק בחר יוסף סידר בבמאי התיאטרון הוותיק (ובקרוב גם במאי הקולנוע) לגלם את פרופ’ גרוסמן, הדארת ויידר של עולם האקדמיה הירושלמית ב”הערת שוליים”. אבל הנה מגיע הטקס ולבינסון בכלל אינו מועמד. איך זה יתכן? כי פרסי אופיר אינם פרסי האוסקר. באוסקר, בשלב המועמדויות, כל מצביע (הרשום בענף השחקנים) בוחר את השחקן המועדף עליו מכל סרט, לאיזו קטגוריה שנראית לו מתאימה. מפיצי הסרט יכולים לנהל קמפיין ולשטוף את מוחם של המצביעים לבחור בשחקן מסוים מתוך הסרט לקטגורייה מסוימת, אבל כוח הבחירה נמצא בידי המצביע. בישראל, לעומת זאת, מפיקי הסרט עצמם הם שמעמידים להצבעה את השחקנים על פי בחירתם. ונציג מפיקי “הערת שוליים” לקטגוריית שחקן המשנה היה ליאור אשכנזי ולא מיכה לבינסון (המפיקים יכלו להגיש גם את אשכנזי וגם את לבינסון אבל בחרו שלא). יכול להיות שמבחינה טקטית המהלך הזה השתלם להם: אני צופה שאשכנזי אכן יזכה בפרס אופיר לשחקן המשנה, אבל אני מאמין שאם לבינסון היה מועמד, הוא גם היה זוכה.

 

עיוות נוסף: למרות ש”המדריך למהפכה” הגיע בשנה שעברה ועשה לכולם בית ספר שאין יותר מקום לחלוקות המיושנות בין תיעודי ועלילתי (בקטגוריות הראשיות) הגיעה השנה הנוכחית והוכיחה שאיש לא הבין דבר. הפרס הראשי עדיין נקרא “פרס הסרט העלילתי” בלי שום הגיון. וכך קורה שהלהיט הקופתי השני הכי גדול מבין מועמדים לאופיר נכלא בגטו של הסרטים התיעודיים, בשעה שהגיע לו יותר מזה. אני מתכוון ל”ארץ בראשית”. מאה אלף איש ראו את הסרט בבתי הקולנוע, חצי מכמות הצופים של “הערת שוליים”. במדינה נורמלית, הסרט הזה היה צריך לקבל מועמדת על המוזיקה ועל העריכה. אבל בישראל העניין שהופצת בבתי הקולנוע לא מעניין איש. “ארץ בראשית” תויג כסרט תיעודי, הוא מועמד לפרס כסרט תיעודי ולא לשום פרס אחר. ואגב, אם עד לפני שבועיים הייתי בטוח שהוא גם יזכה באופיר על הסרט התיעודי, הגיח פתאום הסרט “הדירה”, אחד מסרטי התעודה המרשימים שנראו באחרונה בארץ, ועומד לחטוף לו את הזכייה בפוטו-פיניש צמוד.

 

אוקיי, עד כאן הביורוקרטיה, הנהלה וכלליות. בואו נעבור לפרסים. אז מי יזכה מחר בערב? “הערת שוליים”.

 

אני חושב של”הערת שוליים” מגיע לזכות בפרס אופיר. אני חושב שזה הסרט הישראלי הטוב של השנה ואחד הסרטים הישראליים המרתקים והמשוכללים והשנונים שנעשו כאן בשנים האחרונות. אני גם חושב שמקומו בחמישיית המועמדים לאוסקר הסרט הזר פחות או יותר מובטח לו. הסרט הזה מענג את צופיו בכל העולם. אבל את הימוריי אני לא עושה על פי העדפה אישית, אלא על פי משאל קטן ולא מדעי שאני עורך בין חברי האקדמיה, וכך גיליתי ש”הערת שוליים” אכן מוביל באופן ניכר על פני מתחריו.

 

רגע, דיסקליימר קטן לפני שממשיכים: את המדגם הקטן הזה אני עושה כבר כחמש שנים. במשך ארבע שנים הוא ניבא בצורה מושלמת את הזוכה בפרס הסרט. עד השנה שעברה: אז המדגם אותת לי “הדקדוק הפנימי”, אבל לבסוף דווקא “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” זכה. אז השנה אני מגיע קצת יותר מהוסס ופחות בטוח באמיתות יכולתי כסוקר. אבל אני מקוה שבגלל שהסקר הקטן שעשיתי הראה שהפער בין “הערת שוליים” ומתחריו כה משמעותי שבאמת אין כאן מרווח לטעות.

 

מכאן, שאר התחזיות שלי הן שקלול של תחושות מהשטח ותחושות בטן.

 

סרט: “הערת שוליים”, כאמור.

 

במאי: יוסף סידר. זה פשוט: באקדמיה הישראלית, כמו בזו האמריקאית, מי שזוכה בפרס הסרט זוכה בפרס הבמאי. לפני שנתיים הימרתי על פיצול בין “עג’מי” ל”לבנון” והתרסקתי. לא מהמר יותר על פיצולים.

 

תסריט: יוסף סידר, “הערת שוליים”.

 

שחקן ראשי: שלמה בראבא, “הערת שוליים”. זו הבחירה הצפויה ונראה שהיא גם האהודה. אבל יש כאן מקום למתח ולספק: גור בנטביץ’, במאי בדרך כלל, שהפך לשחקן בסרט המקסים של אשתו, מאיה קניג, “אורחים לרגע”. באופן מפתיע, בנטביץ’ הוא איום אמיתי על סיכוייו של בראבא לזכות. אם אני צריך להמר, אני מהמר על בראבא, אבל שימו טוב לב לקטגוריה הזאת. היא עשויה להפתיע.

 

שחקן משנה: ליאור אשכנזי, “הערת שוליים”.

 

שחקנית: אין לי מושג. זו תחרות צמודה מאוד השנה, ללא אף מתחרה מובילה, וזו הקטגוריה הכי מותחת של הערב. אני הגעתי לתיקו מוחלט בין ארבע מתמודדות: אוולין הגואל על “אחותי היפה”, חן יאני על “נמס בגשם”, הגר בן אשר על “הנותנת” וקרן ברגר על “2 בלילה”. אני חושב שהתחרות האמיתית היא בן יאני ובין הגואל. אם אני צריך להמר, אהמר על הבטוח: אוולין הגואל. אבל אני מרגיש שתהיה כאן הפתעה. ואם תהיה הפתעה היא תבוא מכיוון חן יאני, שאכן מרשימה כשחקנית שמגלמת נער שמחליט להיות טרנס-ג’נדר ולהפוך לבחורה. הסרט רע, אבל יאני מהפנטת.

 

שחקנית משנה: כנ”ל. תיקו גמור. ההימור שלי: מורן רוזנבלט מ”אודם”. סרט בעייתי, “אודם” אבל עם כמה וכמה סצינות מצוינות, ובראשן שתי סצינות בכיכובה של רוזנבלט. היא ונטלי עטיה זכו יחד בפרס השחקנית בפסטיבל ירושלים האחרון, ונראה לי שהיא תזכה גם כאן. אבל דעו שמי שלא תזכה, זה יהיה על חודו של קול.

 

סרט תיעודי: “הדירה”, ארנון גולדפינגר.לסרט הזה מגיעה ביקורת מפורטת מכיווני, אבל טרם הספיקותי. בינתיים רק אשתפך בסופרלטיבים: זה סרט אדיר. ולדעתי הוא גם יהיה אחד הסרטים הישראליים הכי נצפים השנה בקולנוע, למרות שהוא רק מציג באופן ספורדי בסינמטקים. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, בלתי אפשרי להשיג לו כרטיסים.

 

מוזיקה: אין לי מושג. המוזיקה של “הערת שוליים” הפכה – לא רק בארץ – לאחד הדברים הכי מדוברים בסרט. יש כאלה ששונאים אותה בלהט, ואחרים חושבים שהיא נהדרת. אני במחנה ב’. אבל השסע הזה עשוי לעלות לעמית פוזננסקי בפרס. בעיקר כי מולו מתחרה אבי בללי עם שני סרטים: גם “בוקר טוב אדון פידלמן” וגם “אחותי היפה”. אני חשבתי שהמוזיקה ל”פידלמן” היתה מצוינת ואילו זו ל”אחותי היפה” היתה לא טובה. מצד שני, אם “פידלמן” לא יזכה כאן, יש סיכוי שהוא ייצא מהטקס הזה בידיים ריקות. אז אני מהמר שאבי בללי יזכה. אבל על מה? אהמר על “פידלמן”.

 

צילום: ירון שרף, “הערת שוליים”. גם כאן המירוץ די צמוד. מול שרף ניצבים שי גולדמן עם “השוטר” ועמית יסעור עם “הנותנת”. הם, על פי ההתרשמות שלי, מתחריו העיקריים. לשני הסרטים האלה – “השוטר” ו”הנותנת” – יש לא מעט מעריצים, בעיקר בקרב צעירי האקדמיה. אבל נדמה לי שבקטגוריות האלה, של תחתית הרשימה, רוב חברי האקדמיה מצביע כמעט באופן אוטומטי לסרט הזוכה, אז – “הערת שוליים”.

 

עריכה: עינת גלזר-זרחין, “הערת שוליים”. להערכתי, הקטגוריה היחידה הערב שהיא הכי קרובה ל”פה אחד”. הפער כאן עצום.

 

וגם: איפור: “כלבת”. עיצוב אמנותי: “הערת שוליים”. עיצוב פסקול: “הערת שוליים”.

 

בסיכומו של דבר, אני חשבתי שארבעה מהסרטים המועמדים לפרס הסרט הם ממש מצוינים (לא אהבתי את “אחותי היפה”), ואם אקדמיה היתה מרעננת את הקטגוריות שלה – ומוסיפה למשל, קטגוריה לסרט ביכורים – עוד מהם היו מקבלים פרס שמגיע להם. הגיע הזמן להקים מאהל מחאה בתוך משרדי האקדמיה.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “הערב: פרסי אופיר בשידור חי”

  1. שאול דישי 22 ספטמבר 2011 ב - 15:19 קישור ישיר

    ההצבעה לסרטים = דמוקרטית.
    כל ההתנהלות האחרת = דיקטטורית בצורה מכוערת שתבוא על תיקונה באמצעות תיקון הליקויים הניהוליים והחריגות הקשות שאינן תואמות את חוק העמותות. זה יקרה בקרוב מאוד – אנחנו כבר בישורת האחרונה של מאבקנו.
    היום נתמקד בברכות לחברי האקדמיה ובמיוחד לאלה המועמדים לפרסים על יצירותיהם. לגבי כל הכיעור הבלתי-תקין שבהתנהלות הקברניטים “נבליג” ונחרוק שיניים עד לסיומו של הטקס. כך צריך!!! ו’קח’ ננצח במערכה.

    יום של ברכות ואיחולים!!!

    למרות כל הביקורת והליקויים בהתנהלות האחרת של הנהלת האקדמיה – ההצבעה של חברי האקדמיה לסרטים וליוצרים שלהם משני צידיה של המצלמה, היא עדיין נקודת האור הגדולה של קיום המוסד הזה, השייך לא לשכוח, רק לנו(!) – מאות חבריו וחברותיו(!!).

    כל רעיון האקדמיה הישראלית הוא כזה שמאות אנשי מקצוע משני צידיה של המצלמה הם שיצביעו הצבעה חשאית ויבחרו את הסרטים על פי טעמם האמנותי.

    כשהוקמה האקדמיה הישראלית לקולנוע בשנת 1990, רצינו “לברוח” מוועדות של לבלרים (“פונקציונרים”) ומומחים מטעם עצמם ומטעם אחרים (למיניהם השונים) – שהם יעשו זאת עם קול הטיותיהם.

    על כן, עלינו לזכור תמיד ולהקפיד שכך זה יימשך: “כמות גדולה של מאות מצביעים מנטרלת שיבושים וגניבות-דעת”.

    לכן ועל כן, יש לברך היום את מאות חברי האקדמיה ביום חגנו – יום חלוקת הפרסים ליוצרי הקולנוע של השנה.

    אושר ועושר והצלחה בקוֹל.


השאירו תגובה