"בעמק האלה" ו"אשת החלומות": הביקורות
זוכרים? כפי שכבר כתבתי בשבוע שעבר, אני חיבבתי את "מעבר ליקום".
"משוגעים מאהבה" הוא סרט איום ונורא, אבל בגלל מצוקת מקום הביקורת עליו תתפרסם רק בשבוע הבא.
ושאר סרטי סוף השבוע: "בעמק האלה" הוא סרט נאה מאת פול האגיס ובבימויו, אבל מאוד לא מתוחכם. "אשת החלומות" הוא סרט מבדר למדי של האחים פארלי, אבל מאוד לא מתוחכם. ו"עולם גדול מופלא" הוא סרט טבע יפהפה, אבל מאוד לא מתוחכם. ובכלל, האם סרטי טבע הם בכלל אמנות? הנה הביקורות.
גיבורי הדגל
"בעמק האלה" הוא סרט נוגה ומהורהר בו הופך מגלה פטריוט אמריקאי איך שינתה מלחמת עירק את בנו והרסה את משפחתו. התוצאה נוגעת ללב אך רחוקה משלמות
למרות שהוא מסתופף תחת כותרת העל של "סרטים העוסקים במלחמה בעירק", "בעמק האלה" איננו סרט מלחמה. למעשה, הוא אפילו לא מתרחש בעירק. עלילתו מסופרת כולה בארצות הברית, ועוסקת בסיפורו של אב – בוגר מלחמת וייטנאם – שיוצא לחפש מה עלה בגורל בנו, שחזר מעירק ורק כשהגיע לבסיס על אדמת ארצות הברית נעלמו עקבותיו. כל מה שהאב – שדחף את בניו לשירות צבאי למען המולדת – ידע על פטריוטיות, נאמנות ואחוות לוחמים יתפוצץ לו בפרצוף.
אחרי התסריטים שכתב ל"מיליון דולר בייבי", "התרסקות" ו"גיבורי הדגל", פול האגיס הוא כרגע אחד התסריטאים האמריקאים האהובים עלי. בין אם הוא בונה סרט בגיאומטריות מושלמת כמו ב"התרסקות", או כשהוא לוקח זריקה מסובסבת שאתם לא רואים אותה באה כמו ב"מיליון דולר בייבי", יש לו את היכולת לבנות סצינות פשוטות, עם דיאלוגים שנראים בלתי מתוחכמים, אבל שמצליחות לפלח במדויק את הסיטואציה ולהגיד המון במעט מילים. התסריטים שלו מהדהדים.
בהשוואה לאלה, "בעמק האלה" מאכזב מעט. למרות שנראה שהאגיס הושפע בסרט הזה מהבימוי של קלינט איסטווד, הפטרון שלו, התוצאה מזכירה את סרטיו היפים אך המינוריים מדי של ברוס ברספורד, מ"משפטו של סמל מורנט" ועד "רגעים קטנים של חסד". עוצמתו של "בעמק האלה" לא נמצאת בעלילה – שנכתבה בהשראת מקרה אמיתי ושמהלכיה העלילתיים צפויים כולם – אלה בטון השקט והעגום של הסרט, שנראה כמו תפילת אשכבה לאמריקה. הסרט, שעוסק בהשפעת המלחמה על אלה שחזרו ממנה מפורקים מבחינה נפשית ומוסרית, מזכיר בתחושותיו את "השיבה הביתה" של האל אשבי מ-1978. בהבדל אחד: קולנועני אמריקה חיכו כמה שנים טובות אחרי הנסיגה מווייטנאם לפני שהצליחו לעבד את מה שקרה שם לסרטים מיינסטרימיים, בשעה שהשנה – כשהפיאסקו העירקי עדיין בעיצומו – מפשילה הוליווד שרוולים כדי להצהיר: הכיבוש משחית. והאגיס, למרות עמדותיו השמאליות המוצהרות, מצליח לנסח את טענתו באופן נטול התלהמות. הבעיה היא שבדרך הוא מערבב לעצמו את המטאפורות: "בעמק האלה" קרוי כך על שום האתר בפאתי ירושלים בו נלחם דוד בגוליית. רגע, על פי הסרט אמריקה היא דוד ועירק היא גוליית? לא בטוח שהדימוי הזה מוצלח במיוחד. אבל הוא כן מאפשר לסרט לשאול את השאלה הגדולה והטראגית ביותר שלו: איזה הורה, או מבוגר, יכול להסכים לשלוח ילד לקרב?
הדייט שנתקע איתי
"אשת החלומות" הוא סרט די מצחיק. אולי לא מספיק מצחיק
מה גורם ליוצר להיות בשיא ברגע אחד, ובשפל ברגע הבא? מתי סר חינו בעיני הציבור? מה גורם לו לאבד את מגע הקסם שלו? האחים פארלי, למשל. הם יוצרים קומדיות לא רעות למבוגרים אינפנטיליים, כמעט כמו ג'אד אפאטו. הם יודעים לערוך שירים לפסקול כמעט כמו ווס אנדרסון. יש להם סטייל, יש להם כשרון, והיו להם ביד גם כמה להיטים ("משתגעים על מרי", למשל). אבל משהו, בזמן האחרון, תקוע. הנה, לדוגמה, "אשת החלומות". סרט מצחיק. מתחיל טוב, הולך די רחוק עם בדיחות גועליות, לא נבוך מסקס, ומנסה לגעת במצוקה אנושית אמיתית של החרדה מפני התחייבות והתבגרות. אבל משהו, איפשהו, מתישהו, מתפספס בסרט. הוא איכשהו נמוג. מתחיל להכאיב. מתחיל להציק, לקרצץ, לחזור על עצמו. בן סטילר, קצת כמו הבמאים שלו, פתאום כבר לא סימפטי כמו קודם. הסרט חמוד, וחיבבתי את הבוטות שלו, אבל משהו בו מתקלקל באמצע.
כמו סרטם הקודם, "אהבה מליגה אחרת", גם הסרט הזה הוא רימייק. כמו בסרט הקודם (שלא הוקרן מסחרית בארץ), גם כאן הם ממחזרים את הדימויים שלהם: חובב ספורט כייצוג לאינפנטיליות, מורה בבית ספר כייצוג לבגרות ואחריות. אבל בעוד הסרט המקורי שביימה איליין מיי ב-1972 היה אחד הייצוגים המכוננים של הגבר הנוירוטי, האחים פארלי לוקחים את סרטם לכיוון אחר, פסיכופטי יותר. ההומור הכה-יהודי, האנדרדוגי, של איליין מיי (במאית), ניל סיימון (תסריטאי) וצ'רלס גרודין (שחקן) הופך ברימייק לסדרת עונשים גדושי עוינות נגד נשים. זה מבדר רק עד גבול מסוים.
טרף טרף תרדוף
"עולם גדול מופלא" הוא סרט טבע מיושן באופיו אבל חדשני בעשייתו. אבל עם כל הכבוד: הוא כולה סרט טבע
ראו, ילדים, איזה גור הפילים הקטן והמתוק הזה המדשדש אחר אימו בערבות אפריקה, המצולמות באופן כה מרהיב ממעוף הציפור. ראו, ילדים, איזה גור נמרים חמוד שמגיח להופעה קולנועית נדירה אחרי חודשים של המתנת צוות הצילום בסבך. הבחינו, צופים יקרים, איך גור הנמרים עומד לטרוף את גור הפילים. ברוכים הבאים לסרט הסנאף היפה בתבל. "עולם גדול מופלא" הוא הגרסה הקולנועית המקוצרת לסדרת הטלוויזיה של הבי.בי.סי ששודרה בערוץ 1. בקולנוע מחליף גיא זהר את קולו של דני בסן בגרסה העברית, ופטריק סטיוארט (קפטן פיקראד מ"מסע בין כוכבים, הדור הבא") מדבב את מקומו של דיוויד אטנבורו. ולמרות שזו מעין גרסה לעצלנים – צפו בסדרה השלמה, פדלאות! – קשה להתעלם לא רק מיופיה, אלא בעיקר מההשקעה העצומה שבהפקתה (הדי.וי.די של הסדרה מכיל סרטונים על הפקת הסדרה שהם לא פחות מאלפים מהקטעים עם בעלי החיים עצמם). כך שלמרות שזה בסופו של דבר סרט טבע סטנדרטי באופיו – מטרתו הסברתית וחינוכית, והקריינות שלו מיושנת להחריד – יש בו ערך קולנועי, במובן הכי בסיסי של המילה, בכך שהוא מנציח דימויים חד פעמיים, חלקם מפעימים, ועושה בהם שימוש שהוא גם מרגש לפרקים, וגם בעל מסר חינוכי/אקולוגי. אם כבר, לכו עם הילדים.
עופטופיק:
בגלריה יום שישי של "הארץ" יש הרבה כתיבה על ביקורת, גם על ושל אורי קליין (לרגל זכייתו המבורכת בפרס סוקולוב).
יאיר, מה עם איזה פוסט ג'ון לנדיס ודעתך על מר חום?
ומישהו כאן ראה את "Home Of The Brave" עם סאם ג'קסון? הוא עוסק בדיוק באותם נושאים כמו בסרטו של האגיס. שלושה חיילים שחוזרים מעיראק מצולקים בנפשם ובגופם. (ג'סיקה ביל מאבדת כף יד). אלא שהסרט הזה צפוי, מרושל, משעמם ונראה כמו סרט השבוע הסבוני של ערוץ Lifetime שבטעות הגיע לקולנוע. מומלץ להתרחק.
ג'ון לנדיס אמריקאי במובן הלבבי של המילה.
אוף טופיק
"אנטרטיינמנט וויקלי" מדווח שהגרסה האמריקאית של "בטיפול" תעלה ב-HBO ב-28 בינואר ותשודר מדי ערב(!).
לא ברור לי למה קוראים לה in Treatment ולא In Therapy, אגב. אבל בסך הכל, למי אכפת. סחתיין בפעם האלף.
מישהו יודע מה קורה עם העונה השנייה בארץ? היא לא היתה אמורה לעלות מזמן?
יצאתי עכשיו מ- American Gangster (אני גר בניו יורק) ואני שמח לדווח שהיה אחלה. מהיר, מרתק ולא צפוי. קצת יותר מדי דמויות וסיפורי משנה שלא מגיעים לשום מקום (קובה גודינג ג'וניור וג'ו מורטון למשל).
כל השחקנים מעולים (חוץ מארמנד אסנטה, שחקן טוב בד"כ שעושה כאן פארודיה מביכה של מאפיונר קובני או איטלקי או השד יודע מה)
חבר טוב שהיה איתי חשב שהיה יותר מדי דרמה ולא מספיק דם בשביל סרט גנגסטרים, אבל אני באמת לא חושב שמישהו יתאכזב. אולי חוץ מאלה שיקללו את מרטין סקורסזי על שלא גנב את הסרט מרידלי סקוט. אז בטוח היה יותר דם…
אני חיב להמליץ לכולם לראות את Talk To Me. לא נראה לי שזה יגיע לארץ אבל זה אחד הסרטים הטובים והמרגשים של השנה. דון צ'ידל וצ'ייווטל אג'יופור מרביצים הופעות בלתי נשכחות. לא להחמיץ.
בדיוק חזרתי ממעבר ליקום,ממש לא אהבתי,העיבודי החדשים לשירים הרסו את השירים.זה הפך את הביטלס לאופרה יפה,אבל משעממת במיוחד.
דוקא חיבבתי מאוד את "מעבר ליקום" שחקנים חמודים, השחקן הראשי ומבטאו הבריטי תורמים להגברת האמינות, והעיבודים עושים כבוד למקור, אפילו הזלתי דימעונת
ב- Let it be.
לא יודע עם מישהו יקרא את זה אבל… ראיתי את הסרט אתמול וחשבתי שהוא מעולה, אבל נותרתי עם שאלה לגבי מטאפורת "עמק האלה"…
כל המבקרים הישראלים (כולל יאיר) שביקרו את הסרט ציינו כי הוא משתמש בדרך מרגיזה בסיפור "עמק האלה" כשהוא ממשיל את אמריקה לדויד ועיראק לגוליית.
אני משום מה, הבנתי את המשל הפוך לגמרי… קרי אמריקה היא גוליית והעיראקים היא דויד והאירעו שאליו הסיפור התנ"כי עושה אלוזיה הוא האירוע שנחשף בסוף בו מתברר שרכב עם החיילים האמריקאים (רכב רובוטי עטוף בשיריון- קרי גוליית המתסער) דרס את הילד העיראקי (שעמד עם הכדור בעודו חדור אמונה- קרי דויד), והאירוע הזה אמור לחשוף את המיתוס באופן אירוני (כלומר שדוויד לא מסוגל בימינו להביס את גוליית).
אני היחיד שהבין את זה ככה?
"בטיפול 2" עולה באמצע ינואר. בפרק הראשון בעונה יופיע פולי ז"ל, ואל אסי דיין, אלמגור, הויברגר ועלמה זק מצטרפים העונה: טלי שרון, מוני מושונוב, מיכל בת אדם ואסי לוי.
ואני חשבתי שעמק האלה הוא מראה עבורנו. הפנמנו את המלחמתיות בצורה כל כך עמוקה שלא עצרנו לבדוק את המשמעות והתוצאות שלה על הנפש שלנו. א"ב יהושע כתב ספר שלם על זה. האנק מרוצה מכך שאף אחד לא שומע
את בנו בטלפון חנוק מדמעות שיוציא אותו מעירק…מזכיר את הדיון בישראל על תמונות החיילים
בוכים על קבר חבר. אהבתי את השוט האחרון…המחיר האולטימטיבי.
Thanks man. That has been cool seeing