"העור בו אני חי", ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 11.10.2011
בשבוע שעבר דיברנו כאן על מבול סרטי האימה שמציף אותנו, לעיתים מהמקומות הכי לא צפויים. לכאורה, הייתם מצפים למצוא את סרטי האימה כלואים בפסטיבל כמו "אייקון", שייפתח במוצ"ש בסינמטק תל אביב ומוקדש לסרטי אימה ומדע בדיוני. אבל, כפי שראינו בשבוע שעבר, הוא נמצא גם בפסטיבל חיפה. וגם מגיע בכמויות סיטונאיות לבתי הקולנוע. "יעד סופי 5" כבר מוקרן. בשבוע עולה גם "הרוע שבפנים". אבל אתם יודעים מה הסרט הכי מלחיץ, מפחיד, מבעית, עוכר שלווה ואלים שמוצג כעת בקולנוע? החדש של אלמודובר.
רק ממש לקראת סוף "העור בו אני חי", סרטו החדש של פדרו אלמודובר, הבנתי מה הוא רצה ממני במשך 117 הדקות האחרונות. כעת, כשאני מגלגל את הסרט מחדש בראשי, אני יכול להסביר אותו, לנמק, לנתח אותו, ואפילו לחבר אותו כפיסת פאזל לסרטים קודמים שלו, אותם סרטים שחיבבתי יותר, כמו "חיבוקים שבורים" ו"דבר אליה". למעשה, בתום הסרט אני אף יכול לדבר בהערכה מסוימת על החירויות המעניינות שאלמודובר לוקח לעצמו מבחינת מבנה ורצף עלילתי, האופן שבו הוא מרשה לעצמו כמה וכמה פעמים בעלילה לקטוע את הרצף כדי לספר לנו סיפור משני בפלאשבק, שלמעשה בלעדיו אין לנו דרך להבין דבר, ושלמעשה היה חיוני לנו כבר בפתיחה כדי בכלל להבין.
אז השכל יודע כעת להתבונן רטרואקטיבית בסרט ולפרש אותו, ואף במידה מסוימת להתפעל ממנו. אלא שיש בעיה: במשך רוב 117 הדקות שלו פשוט סבלתי מהסרט. הרגשתי שאלמודובר בשיא הסדיסטיות שלו עושה הכל כדי לגרום לי יסורים. מהבחינה הזאת, אלמודובר נמצא בסינכרון עם הגיבור שלו – שמגולם על ידי אנטוניו בנדרס, מי שבשנות השמונים והתשעים היה מעין אלטר אגו לאלמודובר לפני שהפך לכוכב הוליוודי.
כל תקציר עלילה שתקראו על "העור בו אני חי", אני מניח, יהיה שקרי ברובו. כי כדי לא לעשות לכם ספוילרים ישמיטו כולם כמה פרטי מידע חשובים על הדמויות ומערכות היחסים שלהם שמגיעים רק בשלב מאוחר בסרט. אבל מה שאפשר להסגיר: בנדרס מגלם כירורג המנסה לבנות מחדש אשה באמצעות עור שהוא פיתח. הסיבה שהוא עושה את זה היא שהוא סבל טרגדיות בעברו והוא מנסה (כך נדמה לנו) לשקם ולשחזר משהו שאבד לו, והוא עושה את זה באופן כפייתי. לא כמנתח הדואג לרווחת הציבור, אלא יותר כמדען מטורף, מעין ד"ר פרנקנשטיין, שבורא לעצמו אשה. בהדרגה אנחנו מבינים שאין כאן אקט אלטרואיסטי, אלא מסע סבוך של נקמה והתעללות. תוך כדי פריסת העלילה, אלמודובר זורק פנימה גם שתי סצינות אונס. האחת גרוטסקית, כמעט קומית; השניה די אירוטית, למרות שהדמות שבה נמצאת במצוקה איומה, מצוקה שהבמאי אדיש לה לחלוטין. כאן, כמו הגיבור שלו, נדמה שהבמאי מפגין שיוויון נפש כלפי סבלו של האחר. עבורי זה בלתי נסבל לצפייה, גם אם בסופם של פיתולים עלילתיים אצליח להסביר לעצמי למה זה אולי היה נכון ומוצדק לביים את זה כך.
נדמה שעם "העור בו אני חי" אלמודובר עושה מהלך כפול. הראשון הוא לירוק לכם בפרצוף. "אתם" זה הקהל שהתאהב באלמודובר ב"הכל אודות אמא", חיבק אותו ב"דבר אליה", ונישק את לחייו במצמוצי שפתיים ב"לחזור". "אתם" זה הקהל שלא הכיר, או שהדחיק, את הקריירה המוקדמת והקינקית למדי של אלמודובר, שהתייחס לסרטיו כאל ואזה דקורטיבית יפה וחושנית, עם צילום יפה ומוזיקה מפתה. אז הנה לכם: הצילום עדיין מושלם ונראה כאילו כל פריים רוטש בפוטושופ, כאילו צילומיו יצאו מז'ורנל כרומו מלא נערות יפות ומעורטלות, אבל נשמתו מסויטת ומעוותת ומציגה עולם מעונה. מכם, שהפכתם את אלמודובר לאחד הבמאים הלא-אמריקאיים הכי מצליחים בארץ, מכם, שהענקתם לו שני אוסקרים, מכם מבקש אלמודובר להיפרע כעת, ולחזור אל העולמות המיוסרים של "קשור אותי, אהוב אותי", "חוק התשוקה" ואף "אהבת בשר ודם": אלא בהבדל אחד – הפעם ללא הומור. אלמודובר מעיף את נטייתו לקאמפיות ולציניות ויוצר סרט רציני עד אימה.
המהלך השני בעיניי דווקא מעניין יותר. זהו מהלך ה"בדיעבד". זהו אולי סרטו החושפני ביותר של אלמודובר, שכדי לזכות באהדת ההמונים העלים מרוב סרטיו האחרונים את עיסוקו בזהויות מיניות ונזילותן. יש כאן זעקה עצומה של כאב, של אדם המרגיש כלוא בגוף לא-לו. ויש כאן החצנה בוטה של אחד המוטיבים הסמויים והמטרידים שמלווים את אלמודובר מראשית ימיו: הנקרופיליה. ב"העור בו אני חי"חוסר אונים ופאסיביות הן אפרודיזיאק לדמויות. זה גם מה שמחבר לי את "העור" עם "חיבוקים שבורים" – הקשר בין הדמויות החיות והדמויות המתות, והרצון הזה להחליף זהות, ואולי אף גופניות. אלא שבעוד "חיבוקים שבורים" היה בעיניי מעדן קולנועי, עם הומור עדין ואירוני ושימוש בקולנוע וייצוגיו כדי לספר סיפור מרובה השתקפויות, הפעם ההומאז'ים הקולנועיים סמויים יותר (ולעיתים דווקא בוטים יותר) אבל נדמה שהם שם הפעם לא למטרות אירוניה, אלא סתם כמיחזור. אז יש מה להגיד על "העור בו אני חי", ויש מה לעיין בו, ויש מקום לראות איך ימשיך אלמודובר את יצירתו מכאן, האם הוא חווה התפרקות סופית, או שזה רק קריסה רגעית. המון מחשבות מעניינות, שבאות בעקבות סרט בלתי נסבל.
נדמה כי אתה מעדיף שהקולנוע שלך יציג אנושיות סטרילית, מכובסת. אתה, מבחינתי מייצג מציאות הרבה יותר מעוותת מאלמודבר.
אולי פה האירוניה החסרה, כפי שהוא משחק בחילופי זהויות, הפעם גם הבמאי שינה זהות ולבש עליו תחפושת ששינתה את המהות המוכרת שלו.
ליאיר שלום, הביקורת שכתבת יפה ומנומקת ברגישות ועניין.
נתת מילים מדוייקות יותר , לחווייה שגם אני חוויתי בסרט זה .
אתה מתכוון להוציא ביקורת על משחקי השלטון?
ואני מאוד מאוד אהבתי, חשבתי שהעלילה מבריקה ואמיצה וחד פעמית ושואלת המון שאלות קשות וזה המשך ישיר וחסר מורא לatame!. טילטל אותי לגמרי
ניר, שלום!
פייר? אני לא בטוח ש"משחקי שלטון" ראוי לביקורת :-))))))))
סרט עלוב…
בטח 9 בסולם אורשר :-))))) הוא תמיד נותן 8-9 לסרטים שלא שווים התיחסות B-)
אני חושב שאלמודובר, בחוכמתו, מגיש "לנו" מנה איכותית, מדויקת וטעימה להפליא בהשכלתה, על מגש נירוסטה קר. אין דרך טובה יותר לדבר בה בעידן ה – HD.
אני חושב שהאלמנט החזק ביותר ביצירה זו הוא הנרטיב. כל השאר כבר פחות מרגש – הצילום, העריכה, הסט, הבימוי…
האם אלומדובר מנסה להגיד "לנו" משהו דרך זה??? האם בעידן פוסט-פוסט מודרני יש עוד על מה להאבק? כשמדיות שלמות עוברות תהפוכות חיפוש משמעות כמו מדיום צילום הסטילס וכמובן הקולנוע שעובר איתגור על ידי הוידאו?
האם הוידוי של אלמודובר ה"לא מלטף" כמו בשלושת סרטיו האחרונים הוא לגיטימי דווקא עכשיו? הוידוי הבלתי נסבל שמביא את הצופה לחוויה בלתי נסבלת. – כי אם לא הוידוי,שבעיני גם מתאר סוג של יציאה מהארון של האני האמיתי, של הדמויות, של הצופה, של הבמאי, דרך נרטיב, צילום, עריכה, דמויות ובימוי, אז לא נשאר כבר כלום לדבר עליו בעידן שטוח ורווי זה. מכאן שאלמודובר, יוצר וותיק מספיק חד ומבריק בכדי לספק "לנו" חוויה בלתי נשכחת שמתמצתת את העידן.
אהבתי את התגובה של נריה שוחט,אפשר היה להוסיף עוד מספר מילים ,אבל יפה סיכם "חוויה בלתי נשכחת שמתמצתת את העידן.
ראיתי את כל סרטי אלמודובר.
אני מריץ שלו אך אני חייב להגיד שהפעם הוא פיספס. הסרט יש לו נושא שבאמת מעניין אך ספוג בכל הסטראוטיפים על הנדסה גנטית וכל מזין את הסטראוטיפ.
בניגוד לניר העלילה מעניינת ומובנת גם מספר רב של דקות לפני הסוף. אלמודובר מכשל בזה שלסרט אין סוף. הסוף של הסרט הוא באצם איננו ואחרי עלילה די מעניינת מצפים לסוף פיצוץ וזה לא הגיע. לכן בסופו של החשבון יש כאן סטם אלימות מינית ואחרת אשר לא משרתות מטרה אומנותית, לכן היא פסולה.
ממליץ לא לראות לחכות שיהיה בטלביזיה
סרט מדהים שאסור להחמיץ.
יאיר, להגיד על הסרט "בלתי נסבל" זה לפספס אותו לגמרי. הוא אכן קשה לצפיה, אבל אי אפשר להוריד ממנו את העיניים (כמו שכתב אורי קליין). קשה לדון בסרט בלי לעשות ספוילרים. בעיניי, הדבר הכי חשוב בסרט הפרוורטי הזה הוא שבסופו מתגלה אלמודובר כבמאי מוסרי. זהו סרט מוסרי.
הסרט של השנה.
לי זו פעם ראשונה שאני רואה סרט של אלמודובר ואני מצטערת בכל ליבי שעשיתי זאת. הסכמתי עם יאיר לגבי כל מילה. יתר על כן, הסדיסטיות של הבמאי וההתעלמות המוחלטת מגורלן וכאבן של הדמויות גרמה לי לצאת מהסרט לפני סופו. העומק והרעיונות של הסרט מפוספסים על ידי גישה מנוכרת ואלימה.
הסרט גרוע. (סימן קריאה) במאי שמצטיין במלודרמה מושחזת ויפהפייה פשוט נכשל בניסיונו לעשות דרמה. הנרטיב העלילתי כסיפור מלא כוונות טובות אכן מעניין ומעיר כמה מנגנוני חשיבה על הבדלי המינים ומהותנו כבני אנוש אך הסרט מתאמץ, מלא ציטוטים לא מושחזים במיוחד, לא מחדש לנו דבר- על גבול הבנאלי והקיטשי ( ואני אומרת על גבול כי לא נעים לי- בכל זאת אלמודובר, באמת קשה לי לרשום את הביקורת הזאת אבל ראבאק-מישהו חייב לצעוק המלך הוא עירום). באמצע הסרט לצערי פשוט פרצתי בצחוק כיון שהיה פשוט מגוחך ומביך. דרמה לא אמינה, לא סרט אימה ולא בטיח. עצוב. גם אני סבלתי, בעיקר מהשיעמום. כן, אחר כך במיטה חשבתי הרבה מחשבות מעניינות וכולי תקווה שמישהו יועיל להגיד לאלמודובר שהסרט נוראי (אגב הליהוק של אנטוניו בנדרס פשוט בחירה גרועה). גרוע. יאיר- חיפשתי בנרות מישהו שיעיז לרשום שהסרט גרוע, הווב מלא בשבחים- האם העולם השתגע?
אני הערצתי את הסרט. לטעמי: אחד הטובים שלו בשנים האחרונות. ואי אפשר להתייחס לעלילה הגרוטסקית ללא הומור. חוש ההומור של אלמודובר מציץ פה מעבר לכל מילה. הסרט נטוע בקונטקסט תרבותי שנשען על הרבה מאד מלודרמות (כמו כל סרטיו של אלמודובר) וכמעט לא ניתן לצפות בסרט הזה ללא הקונטקסט הזה. אבל אלמודובר משחק עם הקונטקסט הזה לכל אורך הסרט ומביא פה את האמא והאבא של כל המלודרמות. למעשה: כמעט פרודיה מודעת על מלודרמות באשר הן. בעיני: סרט גאוני. וכן: נהניתי מכל שנייה.