20 אוקטובר 2011 | 23:55 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מחיפה #7: הירידה

פסטיבל חיפה שלי הסתיים אתמול. למעשה, הוא הסתיים כבר ביום שלישי, שבו נאלצתי לחזור למרכז לאירוע משפחתי, וכך החמצתי את שלושת הסרטים שהכי סיקרנו אותי בפסטיבל: “ד”ר פומרנץ” של אסי דיין, “טנאתור” של תאופיק אבו ווייל, ו”ארץ ישימון” של מיכל בוגנים. ביום רביעי חזרתי שוב לחיפה, אבל גם הפעם כחלק מאירוע משפחתי, ולא בתור מבקר קולנוע. הגעתי כקרוב משפחה מפרגן ותומך להקרנת הבכורה של “אף פעם לא מאוחר מדי”, סרט שקוראי הבלוג כבר מכירים היטב, ושאתמול היתה בכורתו העולמית במסגרת התחרות העלילתית בפסטיבל. שתי התגובות הראשונות מהבלוגיה הקולנועית הישראלית חיוביות: אור סיגולי ב”סריטה” ואיתן ווייץ אוהדים את הסרט.

 

בשלישי בלילה חזרנו דווקא לירושלים, גם כדי לקיים מצוות עלייה לרגל בסוכות, אבל גם לטעום מנה שניה של מה שהוא בעיני האירוע הקולנועי הגדול של השנה: הקרנת “השעון” במוזיאון ישראל בירושלים (עליו כתבתי כאן). אחרי שראינו שעה אחרי הצהריים, באנו לשעה נוספת ב-1:00 בלילה. שעה שהיתה בעלת אופי אחר לחלוטין מזו של אחר הצהריים (גם אם כמה מהסרטים חזרו על עצמם). הרבה יותר חרדות, מתח, אימה, שינה נודדת וסקס (וגם הרבה יותר פילרים, של סצינות אווירה ומבטים, ללא שעונים). בגלל שעד כמעט 2:00 היה תור להיכנס לאולם ההקרנה, אני מקווה שאנשי מוזיאון ישראל יאריכו את הקרנת הסרט אצלם ויארגנו עוד לילה לבן (או שיהיה נדיבים וייתנו למוזיאון תל אביב את הסרט ללילה אחד, אולי כחלק מאירועי פתיחת האגף החדש).

 

================

 

יונה יהב שלום. אחרי שמצאת תורם לשדרג את איכות ההקרנה באודיטוריום (אגב, גם בסינמטק), אנא דאג שמהשנה הבאה תהיה גם סוכה במתחם הפסטיבל. לא היה נכון יותר, מנקודת מבט יהודית, לארח את ג’ון מאדן ושאר אורחי הפסטיבל בתור סוכה ענקית, ולא בתוך אוהל סתמי?

 

ובכלל, ההתעניינות הדי טריה שלי ביהדות ומנהגיה גרמה לי השנה לקונפליקט קטן: הגוף היה בחיפה, אבל הראש היה בירושלים. סוכות זה חג להיות בו בירושלים, לא בחיפה. והתחלתי לפנטז: אולי צריך להזיז את פסטיבל ירושלים לסוכות, ואת פסטיבל חיפה לחנוכה (סביבות דצמבר). זה לא רק יעשה המון סדר עם הסרטים מקאן ומוונציה (בעיקר סרטי המפיצים), זה גם יגרום לכך שכל מי שיגיע בסוכות לפסטיבל בירושלים יזכה לעלייה לרגל, וכל ההמונים שמגיעים מסיבות יהודיות לירושלים במהלך סוכות, אולי יעצרו לטעום קצת קולנוע מהעולם. ואם פסטיבל חיפה יתקיים בדצמבר, יהיו בו אולי יותר מסרטי עונת האוסקרים של דצמבר-ינואר. לי זה נשמע הגיוני למדי. כולם מסכימים?

 

==================

 

המון שמות שראיתי בחיפה חזרו על עצמם מסרט לסרט. מילא ריאן גוסלינג, שמופיע עכשיו בחופן סרטים במקביל. ואפילו מילא המפיקים של “משחקי שלטון” ושל “התפשטות”, סרט הפתיחה והנעלה של הפסטיבל. אבל שני סרטים עם פסקולים של קליף מרטינז? זו הפתעה. מרטינז, אחד המלחינים האהובים עליי ולתמיד נאמן מאוד של אסכולת בריאן אינו להלחנת סרטים, הלחין גם את “דרייב” וגם את “התפשטות” של סטיבן סודרברג שיוקרן במוצאי שבת.

 

================

 

מחר (שישי) ב-14:00 חלוקת הפרסים בפסטיבל. ובשבת יומו האחרון.

נושאים: בשוטף

9 תגובות ל - “דיווח מחיפה #7: הירידה”

  1. רועי 21 אוקטובר 2011 ב - 0:02 קישור ישיר

    בתור כרמליסט, דצמבר קר מידי בשביל לעשות פסטיבל עם הפנינג בחוץ.

  2. סטיבי 21 אוקטובר 2011 ב - 0:48 קישור ישיר

    יש מלא חזרות שחקנים בפסטיבל. איזבל הופר וטוני סרבילו זה כבר לא חדש… אפילו גארט דילהאנט מככב בשני סרטים.
    ו”אריראנג” השיר, כמו שם סרטו של קים די-דוק, מושר ב”מקוללת”.

  3. Spartak 21 אוקטובר 2011 ב - 2:24 קישור ישיר

    פספת את הסרט הכי טוב (לדעתי) של התחרות הישארלית,עד סוף הקיץ.אם שיווק נכון,הוא יכול בקלות לחצות את הקן של 200-300 אלף צופים.

  4. פרסונה 21 אוקטובר 2011 ב - 10:08 קישור ישיר

    איזה מין רעיון להעביר לחנוכה. חנוכה זה חופש רק לילדים אבל לא בכל מקום אחר. בסוכות יש הרבה יותר קהל בגלל כל החגים, הגשרים והעובדה שבאוניברסיטאות עוד לא מתחילים ללמוד.

  5. ברוך 21 אוקטובר 2011 ב - 11:13 קישור ישיר

    עזבו אותכם מטיעונים הגיוניים, העיקר שאנשים ישבו בסוכה בירושלים בחג הסוכות.
    זה העיקר בפסטיבל סרטים! אינכם מבינים זאת?

  6. דני ססלר 21 אוקטובר 2011 ב - 11:36 קישור ישיר

    להעביר את הפסטיבלים ולשנות את זמנם, זה עוול לדת, קודם כל (“ככה גם יזכו לעליה רגל”, אללה ייסתור. עליה לרגל ללא מודעות… משאת נפשו של הרמב”מ)
    ולערוך פסטיבלים כשמאחוריהם עומדת “סיבה”, לא קולנועית, אין עוול גדול מזה לקולנוע.

    אני מאד מקווה שהצעתך, המאד לא עיניינית-קולנועית, תיפול על אזניים ערלות.

  7. הש״ג 21 אוקטובר 2011 ב - 13:42 קישור ישיר

    זה ניסוי עיתונאי מסויים, או שתהליך ההתקרבות לדת/ איבוד הדעת אמיתי? זה גם מסקרן וגם מטריד לראות את זה זוחל ומחמיר על פני השנים. מעניין עד לאן

  8. נח 21 אוקטובר 2011 ב - 14:27 קישור ישיר

    אכן מרתק לראות/לקרוא את התהליך-
    כלי מתמלא, תינוק שבוי משתחרר וכו’.
    אולי מצדיק בלוג נפרד?

  9. יעל 21 אוקטובר 2011 ב - 16:03 קישור ישיר

    אף פעם לא מאוחר מדי זה סרט פשוט מביך. תסריט ברמה של ילד בכיתה ג’, דיאלוגים נבובים וגיבור שיותר מהכל מבסוט מעצמו עד אין קץ. רק הצילום היפה מהווה נקודת אור. תעודת עניות לקולנוע הישראלי


השאירו תגובה