"השוטר", ביקורת
להזכירכם, כתבתי מילות התפעלות ראשונות על "השוטר" של נדב לפיד כאן וכאן. הנה עוד קצת מהן, אחרי צפייה שניה בסרט. הסרט עלה אמש בבתי הקולנוע בארץ ולדעתי אתם חייבים לצפות בו.
פורסם ב"פנאי פלוס", 18.11.2011
יש סרטים בהם צריך לדבר על הדיאלוגים. יש סרטים שעושים חשק לדבר על משחק. אחרים, בהם עיקר תשומת הלב מופנית לריאליזם ולסיטואציה. אולם בבואי לדבר על "השוטר", אחד הסרטים הישראלים המפתיעים, המרשימים ויוצאי הדופן שנעשו כאן, אני רוצה לדבר דווקא על גיאומטריה. על הנדסה. על צירי סימטריה. על זוויות קהות וזוויות חדות. ראשית, בגלל הצילום. צלם הסרט, שי גולדמן, ממשיך לקבע את מעמדו בתור יוצר הקולנוע הכי מושחז ונועז שפועל בארץ, ואת "השוטר", סרט הבכורה של נדב לפיד בן ה-36, הוא מצלם בנוקשות ספרטנית: אור קשוח וזוויות חדות. בכל מקום שבו הוא מציב את מצלמתו – בין אם זה במדבר, בדירה תל אביבית או מול חומות ירושלים – הוא מוצא זווית דינמית להעמיד בה את הדמויות כך שייצרו מפגש גיאומטרי עם האדריכלות או הטופוגרפיה. לרגעים זה נראה כמו העמדת מוצא לסצינת מחול שלא מגיעה.
המדהים הוא שהספרטניות הגיאומטרית הזאת אינה גחמה של צלם, אלא היא מתיישבת היטב עם האסתטיקה של העלילה. כן, ב"השוטר" – הרבה לפני שמדברים על דמויות ותימות – צריך לדעתי לדבר על הפן האסתטי של התסריט, כי המבנה שלו כל כך מוחצן, כל כך מדויק, שאי אפשר לדבר על המשמעות מבלי לדבר ראשית על הקופסה שמחזיקה אותה. "השוטר" בנוי בדקדקנות מתימטית: הסרט מכיל שני חלקים זהים באורכם, 41 דקות בדיוק כל אחד. בעת הצפייה הראשונה בסרט הרגשתי שיש כאן מהלך מבני יוצא דופן, לכן בצפייה השניה הגעתי עם סטופר ומדדתי. 41 דקות אחרי תחילת הסרט, הסרט מתחלף ומתהפך. הדמויות שהכרנו נעלמות ואת מקומן נוטלות ל-41 הדקות הבאות דמויות חדשות שלא ראינו קודם. ואז, במשך 41 הדקות הבאות מי שחשבנו שהוא גיבור הסרט (לא רק כי הוא הראשון שראינו על המסך, אלא כי הסרט כולו קרוי על שמו) נעלם לחלוטין מהנוף ואל המסך מגיעה עלילה חדשה לחלוטין עם סט חדש של דמויות. ב-20 הדקות האחרונות של הסרט, הדמויות יתנגשו זו בזו בעוצמה אדירה.
הסרט מתחיל עם ירון (יפתח קליין), שוטר-לוחם ביחידה למלחמת בטרור של המשטרה. ירון וחבריו למחלקה מתוארים בעין נוקשה, חסרת רחמים, ובכל זאת קליין במשחקו הקר והמדוד מצליח לגרום לנו לתהות האם יש לב אנושי פועם מתחת למסת השרירים והררי ההדחקות שמחפים עליהם.
חבורת השוטרים מוצגת אך ורק על ידי הגופניות שלהם. הם רוכבים על אופניים, גומאים מרחבים, מרבים בצ'פחות, וגם כשהם משתובבים, זה באגרסיביות ובפיזיות מוקצנת. כל הקשר של ירון עם אשתו ההרה, גם הוא פיזי לחלוטין – את רגעי הרגש וההתפעלות הוא שומר לדקות שבהן הוא מחוץ לטווח עיניה, לא לשבור פאסון. יש משהו כמעט קומי בדייקנות של גלגלי השיניים שבה מתוזמנים לפעולה ירון וחבריו, קצת כמו חיות שאנו מתבוננים בהם בגן חיות, פועלים מתוך רוטינה, מתוך יצר הישרדות, וללא אינטליגנציה רגשית. מכאני.
41 דקות אחר כך, אנחנו פוגשים חבורה אחרת. ציר הסימטריה של הסרט משורטט באופן כה מדויק, זה מסנוור ממש. אם החבורה הקודמת היתה של מבוגרים שומרי חוק, החבורה הזאת היא של צעירי פורעי חוק. אנרכיסטים. בני טובים. תל אביבים. הם לא סתם רוצים צדק חברתי, הם רוצים להביא את מהפכת הצדק החברתי בפועל ובאמצעות רובים ואקדחים ופעילות אלימות.
במבט ראשוני וחטוף, נדמה שלפיד מציב מולנו שתי קבוצות מנוגדות: השוטרים נגד הפורעים, המבוגרים נגד הצעירים, האחראים נגד המפונקים, הקבוצה שבראשה גבר חסון, שרירי, מכונה אנושית, מול הקבוצה שבראשה בחורה, צעירה, קטנת מידות, שכלי הנשק העיקרי שלה הוא מעבד התמלילים (גם הגברים בקבוצה מאופיינים בעיקר על ידי חולשתם, הנפשית או הפיזית, קלים להתרגש או נוחים להתעלף). ולא פחות חשוב: אנשים שכל עיקר הקיום שלהם הוא גופני, מול אנשים ששמים במרכז דווקא את הרוח. אנשים שממעטים במילים מול אנשים שמרבים במילים ובפילוסופיות ובעקרונות ובאידיאולוגיות ובתובנות. אבל כאן מגיעה התובנה שהופכת את "השוטר" לסרט שהוא מורכב יותר מתרגיל בייצוג של נגאטיבים, כי למעשה לפיד מראה לנו סוג של השתקפות (סימטרית, כאמור) של שתי קבוצות שדווקא יש ביניהן דמיון רב. את שתי הקבוצות, למשל, אנחנו פוגשים בפעם הראשונה בעת אימונים במדבר. שתי הקבוצות מנהלות מערכת יחסים אירוטית למדי עם אקדחים, עד כדי כך שאנו תוהים האם – בעצם – כל הסיפור שלהם זה אולי רק הריגוש המיני שהם חווים כשהם אוחזים באקדח, וכל השאר זה רק תירוצים לאחזקתו המתחפשים למשימות מכאן ולאידיאולוגיות מהפכניות מכאן. אם מסתכלים על שני החלקים כעל עימות בין ניגודים, הרי ש"השוטר" הוא סרט סכמאטי למדי על חומר ואנטי-חומר ועל הפיצוץ שיגיע כשהשניים יפגשו והעולם יתאדה לתוך חור שחור. אבל ההברקה של הסרט היא בכך שכאמור אין כאן ניגודים, אלא שלמעשה יש כאן שתי קבוצות שרב הדומה על השונה ביניהם. שיש משהו פנימי זהה אצל שתי הקבוצות האלה. וזה מסר הרבה יותר מסעיר ומורכב לדעתי. זה לא סרט על כך שישראל היא מדינה בה יש שני קטבים הפוכים ונפיצים, אלא דווקא על כך שגם הקבוצות שחושבות שהן נמצאות משני צידי המתרס החברתי למעשה יש בהן משהו פנימי עמוק זהה למדי, שכמובן שאין להם את השהות להבחין בכך, מהסיבה הפשוטה שלכל אורך הסרט אין בין הקבוצות האלה שום מגע. רק אנחנו הצופים מביטים בהן ומתחילים להבין את המורכבות הטראגית של הסיטואציה. שוט הסיום היפה גורם לנו לחוש שמא לראשונה עוברת איזושהי תובנה אנושית במוח הזוחלים הרובוטי של ירון, איזשהו הרהור מאוחר על מהות התפקיד שלו, על היותו מכונה המופעלת על ידי אחרים, כשהוא סומך על הפקודות הניתנות ועל כך שתפקיו הוא לבצע בלי לשאול שאלות. נדמה שהסרט מסתיים במקום שבו השאלות הראשונות חודרות לתוך ראשו של השוטר, ברגעים שבהם הוא עצמו אמור להפוך לאבא, שבו סדרי העולם שלו אמורים להתהפך.
את הפסקה הבאה אני רוצה להקדיש לכם, הקוראים. בדרך כלל משימתי כמבקר היא להתבונן בסרט, להעריך אותו, לספר לכם איך תקשרתי איתו ועם רעיונותיו, ולתת לכם לבחור לבד על פי הנושא ומידת ההתלהבות שלי האם לצפות בו או לא. באופן אידיאלי יותר, הייתי שמח להיות זה שמנהל אתכם דיאלוג רעיוני סביב הסרט אחרי שכבר צפיתם בו, ולא שאני כתב הצרכנות הממליץ לכם האם עדיפה לכם הקנייה של מחבת א' על פני מחבת ב'. אבל לעיתים, מה לעשות, ראשית קוראים ואז מחליטים האם לצפות. על פי רוב, אין בכך בעיה. רוב הסרטים המגיעים אל מסך הקולנוע הם סרטים עלילתיים שהסיפור הוא מה שמניע אותם, והצופה רוצה לדעת מבעוד מועד האם יש סיכוי שהסיפור הזה יגע בו. "השוטר" הוא סרט אחר. זה סרט שמי שמגיע אליו בחיפוש אחר כל מה שהוא מצפה ומכיר מקולנוע עלילתי מיינסטרימי לא רק שעשוי להתאכזב, הוא אף עשוי להתרעם. זה מאותם סרטים שצופי פסטיבלי קולנוע מאוד מיומנים בצפייה בהם, אבל הקהל הרחב שעצל מדי להרפתקאות קולנועיות עשוי להיות קצר סבלנות אליו. אני כאן כדי לבקש מכם להתאזר בסבלנות. זה סרט ששפתו הקולנועית נוכחת, בוטה (ומרהיבה), זה סרט שהמכאניקה שלו בנויה על ריחוק וניכור, ההזדהות עם הדמויות מתגנבת באיטיות, באיחור, והיא מגיעה דווקא בדרכים עקלתוניות, מדמויות המשנה ולא מהדמויות הראשיות, זה סרט שצריך לאמוד קודם כל בקנה מידה פלסטי, אסתטי ורק אחר כך לחפש בו את המאפיינים הדרמטיים שסרטים אחרים מגישים לנו אותם מן המוכן, ללא מאמץ מצידנו. זה סרט שדומה יותר (מבחינת האתגר שהוא מציב לצופה) ל"סרט לבן" מאשר ל"הערת שוליים". זה מאותם סרטים שפסטיבלי העולם חוגגים עליהם (ואכן, הסרט הוקרן בסוף השבוע שעבר בפסטיבל ניו יורק כשהוא עטור שבחים ואחרי שזכה בפרסים בלוקרנו ובפסטיבל ירושלים), ולמרבה הפרדוקס אם הסרט לא היה ישראלי אני בספק אם בכלל היה מגיע להקרנות מסחריות בישראל. אבל בגלל שהוא ישראלי, ובגלל שיש בו שחקנים מוכרים, ובגלל שיש בו נושא שלפתע פתאום הפך אקטואלי – צעירים, בני טובים, שרוצים לצאת נגד הטייקונים במדינה, בין אם בגלל חוש צדק מפותח, ובין אם בשל תסביכים אדיפליים – הסרט הפך לקל לשיווק לקהל הישראלי, ואולי אף אטרקטיבי. ולכן אני כאן כדי להאיץ בכם לצאת ולצפות בו, אבל לעשות את זה באופן שונה מהאופן שבו ניגשים לסרט סטנדרטי, או לסיטקום בטלוויזיה. זה לא סרט שמאכיל את צופיו בכפית, אלא סרט שמכה בצופיו על הראש עם אותה כפית.
אחרי שתי צפיות – ורצון עז לצפות בסרט הזה שוב – אני יכול לטעון בבטחה ש"השוטר" הוא אחת ההרפתקאות הקולנועיות המופלאות שראיתי על המסך הישראלי באחרונה. אני מנסה לשחזר לאחור את העשור האחרון, ואולי אני פזיז בקביעה הזאת, אבל כרגע אני מרגיש שמאז "חתונה מאוחרת" לא התפעלתי ככה מסרט בכורה. ו"חתונה מאוחרת" לא קפץ לאסוציאציה שלי סתם כך: בשני המקרים מדובר בסיפור ישראלי מאוד, המסופר על ידי במאי שמעודכן באופן מעורר השתאות בכל מה שעדכני (ונצחי) בקולנוע העולמי. יש כאן גודאר, ויש כאן גם קובריק, אבל יש גם מיכאל האנקה, ופאסבינדר, ואני בכלל הרגשתי שיש כאן המון השפעה מקרלוס רייגדאס המקסיקני, ובעיקר מ"קרב בגן עדן" שלו. זה קולנוע שאומר מפורשות שקודם כל צריך לפענח את הקודים האסתטיים שלו, כדי לפצח את התימות ואת הדרמה שלו. אבל אחרי כל זה, נותרה לי התרעמות ביקורתית אחת: אני חושב שמבחינה מוזיקלית הסרט מוחמץ. יש לי תחושה שליווי מוזיקלי דומיננטי – נגיד, בדומה לאופן שבו פאולו סורנטינו עורך מוזיקלית את סרטיו – היה הופך אותו לפטיש חמש קילו. ודווקא השימוש בדממה בפסקול הוא לא הבחירה הכי נכונה לסרט.
באמת??!!???
אחת האכזבות הגדולות של השנים האחרונות. תסריט מביך, דיאלוגים לא אמינים, חלקי תסריט מיותרים (הדמות של אריאל לא תורמת כלום לעלילה, כנ"ל הדמות של אשתו של השוטר, הדמות של רונה לי שמעון, אמא שלה ועוד ועוד). נראה כמו סרט סטודנטים לא מוצלח.
חבל.
זהירות!!לא ללכת לסרט הזה!!פשוט לא ללכת.
סרט גרוע אני מחזקת את התגובה של יובל..
אחד הסרטים הגרועים שראיתי(אם אפשר לקרוא לזה סרט בכלל).
שעה וחצי של כלום אין עלילה,אין קשר בין חלקי התסריט.הסרט לא מובן,לא מעניין,פשוט גרוע.מדהים שעדיין עושים סרטים סוג זין בארץ.בושה לקולנוע הישראלי
אני הרגשתי בושה וזלזול.כבר בהפסקה רציתי ללכת הביתה ותכלס..חבל שלא הלכתי
אחרי שקראתי את תחילת הפוסט הזה ובאופן ספציפי את המשפט "ולדעתי אתם חייבים לצפות בו" הרגשתי שאני רוצה לכתוב שאתה אחד המבקרים היחידים שיכולים לגרום לי לרצות לראות סרט ולהתרגש מסרט שבכל סיבה אחרת לא הייתי מתרגש לראות אותו. לפעמים (ואולי לרוב אפילו) אני מתאכזב. לאחרונה למשל התאכזבתי מ"ידידים פלוס" שאתה מאוד חיבבת. אבל כיף להתרגש לקראת לסרטים ומהבחינה הזאת אתה מעביר את ההתרגשות שלך בצורה שמשפיעה עליי. תודה
אני מאוד מופתע בעיקר מכך שהתגובות של כל המבקרים בעיתונות, בלא יוצא מן הכלל, היו אוהדות ונשפכות כלכך. זה מאוד נדיר לסרט ישראלי ובכלל לסרט.
אני יצאתי ברגשות מעורבים מהסרט. מצד אחד, אהבתי את האומץ והשונות והנפח של הסרט, אך מצד שני נשארתי מרוחק ותמה פעמים רבות לנוכח מה שאני רואה במסך. כמו כן, הרגשתי שהסרט הוא ילדותי לעיתים, בגלל שהדמויות שהוא מציג מראש לא יוצרות הזדהות ונראות לנו כטיפשות וחסרות מודעות ברמה מאוד גבוהה.
אני לא חושב שזה סרט רע, אבל קשה לי להגיד שהוא נגע בי או גרם לי לחשוב.
אני בעיקר משתומם נוכח התגובות הנשפכות של המבקרים ומעוניין לדעת מה החמצתי.
העובדה שיש קונצנזוס סביב הסרט, מבהירה עד כמה הוא למעשה שטוח ובעייתי. לא מעורר מחלוקת, לא מעורר מחשבה. לא חכם, לא מטופש, לא יפה לא מכוער. למעשה – לא כלום….
abcd-
על איזה קונצנזוס בדיוק אתה מדבר? הרי כל מה שהולך כאן ובמקומות אחרים רק מבהיר כמה הסרט מעורר מחלוקת…
אני מרגיש ההיפך בדיוק. אחד הסרטים המביכים, שמחזירים אותנו לחוויית הצפייה שהציעו הסרטים הישראלים בשנות ה-70. חייב לציין שכמה חברים שהתלוו אלי הרגישו גרוע יותר. זה היה בהקרנת האקדמיה לסרט, שבסופה נרשמו מחיאות כפיים כה מעטות והלם מצד הקהל. הסרט לא עובד. נקודה. כל המחלקות כולן: צילום, עריכה, תסריט, בימוי – כולן מקרטעות ולא משתלבות לכדי סרט. שורה תחתונה: סבלתי.
בסרטים כמו "קרב בגן עדן" אני תמיד חושב אם לצופה מקומי ממקסיקו במקרה הזה הסרט נראה מתוחכם ונועז כמו לנו או שהוא נראה פשוט מופרך ויומרני. במקרה של רייגדאס אני לא בטוח, ואני גם לא מצאתי ממש קשר בין הסרט המקסיקני שאני אישית מאוד אהבתי לסרט של נדב לפיד.
דוגמה אחרת שאני כן יכול להשוות היא הסרטים של אליא סולימאן, בעיניי לפיד הושפע מהם ישירות עד ציטוט של ממש מתוך "התערבות אלוהית", ואני חושב שהמדידה המדוייקת של 41 דקות מראה שלפיד היה עסוק מדי במעטפת בשביל שהוא יגיע לאותה רמה של תחכום ושל רגישות שיש אצל אליא סולימאן.
ראיתי את "השוטר" בבית העם מוקרן על קיר מהמקרן של יניב עם אורות מהשדרה, לפיד היה בחרדה מהתנאים, אז אולי להתייחסות ממש כדאי לצפות בו שוב. כרגע הוא נראה לי כמו סרט מפוספס, קליין משחק טוב, הסרט מצולם יפה ויש בו הומור לפעמים, אבל הדמויות של השוטרים ושל המורדים לא מספיק מפותחות ולא מעוררות שום אמפתיה, אולי חוץ ממנשה נוי שבעיני מצליח להתעלות שם מעל כולם. נוי היה מאופק וחם להבדיל מההופעות המוגזמות שלו גם ב"התערבות אלוהית" וגם ב"הזמן שנותר" שתפסו אותי הרבה יותר, והפעם הראשונה שראיתי את "הזמן שנותר" שהוא גם סרט שמבוסס על דיוק בצילום ומבנה מיוחד עוד היתה מסקרינר.
הסרט המשמים ביותר שראיתי בחיי. ההפסקה היתה החלק הכי טוב בסרט ואם כן מובן מדוע למה לא חזרתי להמשך ההקרנה. לעניות דעתי מדובר ברשלנות ראשונה במעלה, הן מצד השחקנים ומחוותיהם המוגזמות באי אמינותם והן מצד הבמאי שהפליא לעוות סצינות יומיומיות פשוטות עם בחירות מוזרות של מיקום השחקנים והתזמון הכללי. ובל נשכח את התסריט שהוא מן המגוחכים שעלו על מסכינו בשנים האחרונות ואינני מדבר על הנרטיב שלא קיים או על הסתמיות של רובו, אני מדבר על המשפטים הקטנים שהם אבני הבניין של הסצינות. משפטים שאיש לא יעלה על דעתו להגיד, מאמץ מוגזם לגרום לצופה להבין פיסת עלילה על חשבון האותנטיות של המקרה וחוסר הבנה בסיסית או התעלמות מוחלטת מהאופן בו אנחנו משוחחים ומנווטים עמנו במערכות יחסים אמיתיות ואינטרקציות שגרתיות בין חברים/בני זוג/אם ובנה וכיוצא בזה. רוב הדמויות מצוירות באופן בוטה, סטריאוטיפי, לא אמין ובעלי מגבלה כלשהי שכלל לא ברור איך היא משרתת את כוונות הבמאי והתסריטאי, אם בכלל. לסיכום, בזבוז מוחלט של זמן וכסף. סרט מיותר שמעליב את האינטיליגנציה ונותן שיעור מאלף ב"איך לא לעשות סרטים בישראל". עד כדי כך לא טוב.
חברים לא להתבלבל מהמליצות של המבקרים – מדובר באחד הסרטים עלובים והנחותים שיצאו לאחרונה בישראל, ובכלל.
הכל בו חובבני, על גבול האינפנטילי: התסריט הפרימיטיבי והעילג לא מחמיץ אף קלישאה מאוסה על הישראליות, וגם את זה הוא עושה בצורה גרועה להפליא.
והמשחק עצי ומאובן, והבימוי נראה כמו סרט סטודנטים בשנת 1982.
תעלומה בעיני איך כ"כ הרבה מבקרי קולנוע מחמיאים ןמתפעלים מיצירה נחותה כזו.
אתה משווה את הקשקוש הזה לסרט לבן?? אתה שפוי??
הקולנוע הישראלי לא אמור להיות בפריחה?
סרט יוצא מן הכלל. אסתטי, נבון, נועז, אירוטי, חסר פשרות. מחניק בגרון. משחק עילאי בעיניי של יפתח קליין ויערה פלציג. האלימות של סוף השבוע התחברה בעיניי לאותה יחידת גברים אלימה מאד ומטופשת מאד, ובמקביל, לאותה קבוצת מהפכנים מטעם עצמם. השתעשעתי מכמויות הזעם של המגיבים האחרים, זה רק מוכיח בעיניי כמה הפכנו לעצלים.
המשחק של מיכאל אלוני ("התגנבות יחידים") הוא מעלתו היחידה של הסרט הזה. התסריט חלש, הבימוי גרוע, והמשחק הנוקשה של יפתח קליין מביך.
כאלו פערים בין הביקורות כבר הרבה זמן לא ראיתי…