"50/50", ביקורת
הבו לי סרטים גרועים או סרטים מצוינים. עליהם תמיד יש מה לכתוב. ביקורת שנכתבת מתוך סערת רגשות לפחות מהנה לכתיבה (ואולי אף לקריאה). סרטים בינוניים מניבים ביקורות בינוניות. "50/50", למען האמת, אינו בינוני. הוא למעשה די חמוד. הכל בו מתוק, מקסים ונעים. למעשה, ממש חיבבתי את הסרט הזה. הוא כתוב יפה, מלוהק יפה, משוחק יפה, והפסקול מכיל את החשודים הרגילים בסרטים מסוג זה: רדיוהד, פרל ג'אם (הסרט מתרחש בסיאטל), הבי ג'יז וג'רי רפרטי (רעיון למחקר: האם אי פעם שובץ שיר של ג'רי ראפרטי בסרט רע? דומני שלא).
אלא שזה מאותם סרטים שחוץ מלכתוב עליהם "חמוד" ואז 13 מילים נרדפות אין לי הרבה יותר מה לכתוב עליו. הוא קורקטי, משעשע במידה, לוחץ על הנקודות הנכונות, לא מנוכר מדי, לא קיטשי מדי, חמוד. ונורא נורא סטנדרטי. בתור סרט שמגיע מהמחוזות העצמאיים יותר של הקולנוע האמריקאי כמעט מדכא למצוא סרט שלוקח כל כך מעט סיכונים (סגנוניים, לפחות).
אי שם במערכה הראשונה מנסה ג'וזף גורדון לוויט לספר לאמו הדאגנית מדי שלו (אנג'ליקה יוסטון) שיש לו סרטן. "את זוכרת את 'תנאים של חיבה'?" הוא שואל אותה. רפליקה שנונה ומלאת מודעות עצמית. זה, למעשה, צריך להיות הטאג-ליין של הסרט בפוסטרים. כי מה שוויל רייזר (התסריטאי) וג'ונתן לווין (הבמאי) ניסו לעשות תלוש הישר מהמורשת הקולנועית של ג'יימס ל' ברוקס ויורשו, ג'אד אפטאו. ואכן, שניהם כבר עשו את זה: הראשון ב"תנאים של חיבה" והשני ב"אנשים מצחיקים". לשני הסרטים ההם היה נפח (קולנועי ורגשי) גדול יותר מזה של "50/50" ("50/50" אפילו גונב את סת רוגן מ"אנשים מצחיקים", בתפקיד כמעט זהה). בכל המקרים זהו ניסיון להתמודד באופן קומי עם מחלת הסרטן. "50/50" מנסה להיות הכי רפואי מהחבורה, להציג את הצדדים הכי קליניים של ההתמודדות עם המחלה, ורק אחר כך את הצדדים המשפחתיים/אמוציונליים. והוא לא רק מדיציני, הוא גם מנסה להיות ציני בקשר לכל העניין ולהפוך את הסרטן למגנט ללכידת בחורות וסקס מזדמן. הפרק הזה בסרט – שמקבל הדגשה בטריילר – לא נמשך זמן רב מדי, ומפנה מקום לחיפוש אחר אהבה אמיתית וקרבה אנושית.
נ.ב יהודי:
נדיר למצוא סרט שכל אחד הרבה מהקפטנים הראשיים שלו יהודיים: התסריטאי, הבמאי ושני השחקנים הראשיים. ובכל זאת, סרט על התמודדות עם מוות והפחד מהמוות ואין זכר ליהדותם של היוצרים. חמש שעות ניתוח, ואף אחד שם לא פותח ספר תהילים בחדר ההמתנה? (אגב, הסרט הקודם שהכיל כמות כזו של יהודים בתפקידים הכי בכירים היה "הפלישה למערב": הבמאי ג'ון פברו, השחקן דניאל קרייג, המפיק בריאן גרייזר, התסריטאי דיימון לינדלוף, יוצר הקומיקס סקוט מיצ'ל רוזנברג, העורך דן לבנטל).
נ.ב ספוילרי:
די מוקדם בסרט, כשהבנתי שאני מחבב את הדמויות, הגעתי עם עצמי להסכמה: אם הגיבור מת בסוף, אני שונא את הסרט. אם הוא חי, אני בעדו.
הפתעה – לא כל היהודים מאמינים באמונות תפלות.
בדיקה בimdb מגלה שstuck in the middle with you שובץ בסרט bio-dome בכיכובם של פולי שור וסטיבן בולדווין. די רע
פעם היהודים בלטו על רקע מספר הרופאים לאוכלוסיה.
היום, לפי רווה, צריך לשלוף תהילים בחדר המתנה.
בראיונות לסרט סת' רוגן אמר שהוא כתב את התסריט. ושהוא מבוסס על הקשר שלו עם החבר הכי טוב שלו. אז משהו פה לא מסתדר…
לגבי הנושא היהודי – סת' רוגן, שהיה שותף לכתיבה, אמר בראיון שעלה גם הרעיון של זווית יהודית – ביקור אצל רב. אבל בגלל שהסרט מבוסס על דמויות אמיתיות (סת' וחבר שלו שחלה בסרטן), ובחיים האמיתיים הם לא היו אפילו חושבים על זה – הרעיון נפסל.
לפי הראיונות לקידום מכירות הסרט התסריט אי וויל רייזר ביסס את התסריט על ניסיונו האישי כניצול של מחלת הסרטן ומערכת היחסים שלו עם חבריו ומשפחתו.
"סרט על התמודדות עם מוות והפחד מהמוות ואין זכר ליהדותם של היוצרים" – כי כל יוצר יהודי/נוצרי/מוסלמי/יו ניים איט מכניס את הדת שלו לסרטים המתמודדים בנושא הזה?
באמת יאיר, אני מבין את זה שאתה מתחזק או איך שלא תרצה לקרוא לזה – אבל לפעמים אתה פשוט יורה שטויות בצרורות.