החוב שלי ל"החוב"
אסף ברנשטיין, הבמאי של "החוב" הישראלי, נשמע לא מרוצה מהרימייק האמריקאי/אנגלי. בשיחה שלו עם אבנר שביט ב"וואלה" נשמע ברנשטיין מתוסכל למדי מהרימייק. "בחלק שהם לקחו מאיתנו זה פחות טוב", הוא אומר לשביט. "הרי לסרט אין את האותנטיות שהיתה אצלנו. לא משחקים אצלם שחקנים שהם דור שלישי לשואה והפושע הנאצי הוא לא שחקן גרמני שבכה בסוף כל סצנה כמו אצלנו".
וזו לא הסיבה היחידה שיש לו בטן מלאה על הרימייק. זה גם ענייני כסף וקרדיט: "הסכומים שמשלמים לך על רימייק הם קטנים עד מזעריים. וכן, מדובר בסוג של אונס. לקחו שחקנים שמדברים במבטא ישראלי ולא ישראלים, אין לנו קרדיט גדול מדי ואם הסרט יהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד, אז לא אני ועידו נהיה מועמדים, על אף שצולמו בסרט שוטים שהם אחד לאחד כמו בתסריט שאנחנו כתבנו".
איך קוראים לאנשים האלה שאומרים את חוות דעתם על סרטים? אה, כן: מבקרי קולנוע. הביקורת של ברנשטיין על "החוב" האמריקאי היא "זה פחות טוב" ו"אין לסרט אותנטיות". משפטים לפוסטר. לא הייתי מתייחס בכלל לכל זה – אני מניח שזו חוויה רגשית לא פשוטה לראות יצירה שלך נלקחת ממך והופכת למשהו אחר, ואתה אפילו לא יכול להשוויץ שבתמורה למיליונים שקיבלת אין לך בעיה שהם יעשו עם זה מה שם רוצים כי לא קיבלת מיליונים, גג משהו כמו 80,000 שקל ואתה מרגיש שכל ההתנהלות הזאת נעשתה מעל הראש שלך – אילולא כמה ימים לפני כן כתב ברנשטיין בפייסבוק שלו על כך שעיתונאים הם צרי עין ולא יכולים לפרגן בלי ללכלך, ואז פתאום קצת יוצא צר עין שלא יכול לפרגן בלי ללכלך.
העניין הוא שזה קצת מדכא אותי. כן, הייתי שמח אם רימייקים לסרטים ישראליים יהיו מעין אקזיט היי-טקי, כזה שיפיל לידי יוצרי המקור מיליוני דולרים ושקט כלכלי, רווחה וגאווה על עבודתם הטובה, וגם אנרגיות להמשיך וליצור באמצעים ותנאים משופרים. וכן, מבאס אותי שבסופו של דבר רק פרוטות מגיעות לבסוף לידי יוצרי המקור, בשעה שכל שאר המעורבים ברימייק בוודאי עשו לביתם קופה נאה. אז כן, התסכול של ברנשטיין – בחיפוש אחר הכרה (קרדיט או כסף) – מובן לי.
מה שחבל לי שברנשטיין – לפחות כך עולה מהאייטם בוואלה – מפספס עד כמה "החוב" האמריקאי (ולגמרי בזכותו של ברנשטיין) – הוא רגע משמעותי לקולנוע הישראלי. אז הנה, אולי צריך את העיתונאים צרי העין האלה כדי לתת קצת קונטקסט, כי גם אם הוא מקבל חמישה מיליון דולר על זכויות הרימייק, הסכום הזה היה מתנדף לבסוף, אבל היותו "החוב" רגע מפנה ונקודת ציון בקולנוע הישראלי – ובכן, זה ישאר לתמיד.
כזכור, אני חיבבתי את "החוב" המקורי של ברנשטיין (ועידו רוזנבלום). מאוד אהבתי את הקטעים בשנות הששים, קצת פחות את הקטעים בהווה (למקרא הביקורת המקורית שלי על סרטו, אני מסכים עם אבחנתו של ברנשטיין על כך שעיתונאים לא מסוגלים לפרגן בלי ללכלך, בהחלט זה מה שעשיתי), אבל חשבתי שזה רעיון נהדר לקחת סרט שעוסק בזכרון השואה ולצקת אותו לתוך תבנית ז'אנרית. כשתיכתב בעתיד העבודה האקדמית על המהפכה הז'אנרית של הקולנוע הישראלי, "החוב" צריך לקבל מקום של כבוד השמור לחלוצים (לצד "זעם ותהילה"). וכתבתי שבגלל שלא כל החלקים בסרט התחברו לי, ראיתי בו טיוטה לסרט. לכן, אני – כצופה קולנוע – חושב שזה אדיר שלקחו דווקא את הסרט הז לרימייק, כי זה בדיוק מסוג הסרטים שזקוקים לביקור מחודש. לא מעט בגלל ענייני תקציב.
אבל ברנשטיין צריך להבין – ולדעתי הגאווה על התובנה הזאת צריכה להיות יקרה לו מכל כסף שהוא יראה מהסרט – מתיו ווהן הבין את הסרט שלו. ואת המהות של הסרט הוא שמר בנאמנות, כל השאר – מבטאים, מוצא וריהם של השחקנים ודמעותיו של הנאצי – משניים ביחס לכך שהפילוסופיה של "החוב" נותרה על כנה בין במקור ובין בחידוש.
נדמה לי שאני מזהה את משפט המפתח של "החוב", המשפט שאני מאמין שהיה נקודת המוצא לכתיבת הגרסה הישראלית, והמשפט שאני מאמין שגרם למתיו ווהן להידלק על הסרט ולרצות לעשות לו רימייק. הוא מגיע בקטע הכי טוב של הסרט, כששלושת סוכני המוסד צריכים לשמור על הפושע הנאצי הקשיש שהם לכדו עד שיצליחו להטיס אותו לישראל, השלושה צריכים להאכיל אותו ולטפל בו, קצת כמו תינוק (או קשיש סיעודי), והם יודעים שברגע שמאכילים בן אדם נוצר קשר רגשי של תלות והזדהות איתו, לכן הם מקפידים לא לדבר איתו. הוא קולט את החולשה ומתחיל בנאומים. עד שהוא מגיע לרגע שבו הוא מסביר למה הוא נהיה נאצי נלהב שתומך בהשמדת יהודים. "אתם היהודים", הוא אומר, "אף פעם לא הייתם טובים בלהרוג, אבל תמיד הייתם טובים בלמות". זהו זה, על זה הסרט. על אומה יהודית שקלטה בעצמה את התובנה הזאת, יצאה מהשואה שכשמהו מהתודעה שלה זוהם על ידי הגרמנים ועם נדר שמעתה יהודים יידעו להרוג, ולא למות. זו הסיבה שכשלון המשימה שלהם כה צורב להם. זה לא אגו של מוסדניקים, אלא עדות חיה לכך שהנאצי צדק והיהודים באמת לא יודעים להרוג.
"החוב" האנגלי עושה חסד ענק עם "החוב" ישראלי בכך שאת סצינות המפתח בדירה הברלינאית בשנות הששים הוא שומר כמעט כלשונם וכצורתם במקור. הוא מבין ששם נמצא לב הסרט, לב הסיפור, המנוע ליצירה כולה. כל שאר השינויים הם שיפוצים טכניים. יש שדרוגים ברמת עריכת התסריט (אני חושב שזה היה רעיון נכון להגדיל את הנפח של שנות הששים ולהשאיר אותו ברצף, ולא ערוך הלוך ושוב עם ההווה, דבר שהרס לי את המתח בסרט המקורי; אני גם חושב שסצינת ההתאבדות המופיעה בסרט של אחת הדמויות ממוקמת ברימייק במקום נכון יותר מאשר במקור), ויש שדרוגים ברמת התקציב (הרימייק הוא עדות בוטה למה שכסף יכול להשיג על סט, ברמת אנרגיה, והגברת האשליה של מתח ואלימות), ויש כמה תוספות מכאניות מאוד להגדלת הצד המותחני של הסרט, שכתובים באופן די מכאני ברימייק וכלל לא היו במקור (בעיקר הסצינה בתחנת הרכבת), אני מבין למה הן התווספו (אקשן ומתח), אבל הסצינות האלה היו פחות חיוניות לי. הן מייצגות את המאכניזם הוליוודי ברגעיו השבלוניים.
כך שכן, היו מגרעות במקור, והיו מגרעות ברימייק, אבל כששמים את האחד על גבי השני, העיקר שבשניהם מצטלל, וזה מה שחשוב: שהרעיונות של ברנשטיין ורוזנבלום נשמרו ואף היפרו את הרימייק. וזו מתנה גדולה לבמאי, לא? שמסר שהוא רצה להעביר, מקבל במה גלובלית.
קשה לי לתאר במלים עד כמה החוויה של מכירת סרט לעיבוד זר בסכום שהוא יחסית פרוטות היא ממש, אבל ממש לא סוג של אונס. זו צורת התבטאות נלוזה שמזמן כבר אבדה את הכלח. כל סימפטיה שאולי היתה לי ברנשטיין התאדתה מול המשפט האומלל הזה.
==============
רוה לאביגיל: לא כל אונס הוא מעשה מיני בכפייה. אונס הוא פשוט עשיית דבר בכפייה וללא רצון, ואף מתוך ניצול. השימוש של אסף במילה "אונס" היה נכון, הרדוקציה של המילה אונס רק לתיאור תקיפה על רקע מיני הוא בעייתי ושגוי.
בלי להיכנס לביקורת איכות ודעה אישית על הסרט, מבחינה עסקית הסרט הישראלי מקורי היה סרט כושל: הוא קיבל ביקורות שליליות ברובן, כמעט לא ראו אותו צופים בארץ, הוא לא הופץ מסחרית בחו"ל ולא זכה באף פרס משמעותי בפסטיבלים הגדולים בחו"ל.
מכיוון שמפיקים אמריקאים הם בראש ובראשונה אנשי עסקים, הם ראו סרט שניתן לקנות אותו בזול. בידיעה שהסרט כושל (גם אם יכחישו זאת בתוקף), היוצרים הישראלים באותו הזמן בוודאי הסכימו בשמחה לקבל כל סכום וכמעט כל תאי עבור מכירת זכויות הרימייק. ייתכן מאוד שאם היו מתעקשים אל מול האמריקאים על סכום גבוה יותר ועד קרדיטים משמעותיים יותר, המפיק האמריקאי היה יורד מהסיפור לחלוטין. מן הסתם, לא חסרים סרטים אחרים שהיו שמחים למכור את זכויות הרימייק באותם התנאים.
היום, כשהסרט הפוך ללהיט בינלאומי בהופק במיליונים עם מיטב הכוכבים ההוליוודיים, קל ליוצרים להתלונן על כך שדפקו אותם. עם זאת, אין לי הרבה ספק שאם היוצרים היו עומד באותו המצב בשנית, הם היו חותמים על הרימייק באותם תנאים בדיוק, ובחדווה רבה.
אגב, חוץ מהרווח הכספי, צריך להתחשב בכך שהיוצרים זוכים במוניטין משמעותי. אם לא היה הריימיק, היחס אליהם היה כאל יוצרים שיצרו סרט בינוני שנכשל. כיום הם היוצרים שיצרו את הסרט שעל בסיסו נעשה "החוב" ההוליוודי, וזה כבר יחס אחר לחלוטין, גם בארץ ובוודאי בחו"ל.
אגב, קצת מצחיק לכעוס על כך שהיוצרים ההוליוודיים שחטו את יצירת המופת שלך, ובאותה הזדמנות לכעוס על כך שלא תזכה לעמוד לצדו של אותם היוצרים על הפודיום אם יזכו בפרס האוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר.
לא ראיתי את המקור, וגם לא תכננתי לראות את הרימייק, אבל הזדמן לי ואני חייב להודות שבעיניים הישראליות שלי זה נראה סרט לא אמין בגרוש. גם הסצינות בדירה, כשהם כלואים עם הפושע ו"משתגעים" נראו לי לא אמינות בגרוש.
לגבי המשמעות ההסטורית של החוב: בארץ לא עושים כיום סרטי ז'אנר כמעט בכלל. אני לא חושב שלרימייק הזה תהיה איזו השפעה על יוצרים ישראליים ליצור סרטי ז'אנר, מה שאומר שאין כאן נקודת ציון הסטורית, אלא לכל היותר אפיזודה ראויה לציון.
אגב, המשפט "חשבתי שזה רעיון נהדר לקחת סרט שעוסק בזכרון השואה ולצקת אותו לתוך תבנית ז'אנרית" הוא משפט תמוה בעיני. כבר נעשו סרטים שכאלה, וזה בדרך כלל לא יוצא משהו. למשל: http://www.imdb.com/title/tt0179148/
ומעניין שזה אותו מתיו ווהן שהתעסק עם שאלות דומות סביב העם היהודי ב"אקס מן" האחרון (או הראשון). פתאום הדמות של מגנטו נראית כאילו היא עצמה יצאה מהמוסד של ה"חוב".
לא מבין מה כל כך משמעותי כאן לקולנוע הישראלי. ראיתי את המקור, שעל אף היותו סרט ז'אנר נדיר בקולנוע הישראלי, הוא פשוט לא סרט כל כך טוב, לדעתי. בנוסף, לא חושב שאפשר להגיד שהוא השאיר חותם כלשהו – מבחינת קהל או ביקורת. כך שבעיניי, סרט ישראלי לא משמעותי או איכותי במיוחד מעובד בחו"ל לסרט שיהיה לא משמעותי במיוחד (מבחינת איכות לא ראיתי את הרימייק).
לתשומת לבכם:
היום, ברוב המקרים בהם תסריטאי עובד מול חברת הפקה, הוא נאלץ לחתום על חוזה שמעביר לחברת ההפקה ולמפיק את כל הזכויות.
אי לכך, המפיק יכול לעשות בסרט ככל העולה על רוחו, בלי לקבל כל אישור מהתסריטאי.
כך שאם זכויות הסרט נמכרות עבור רימייק בסכום מסויים שהמפיק החליט עליו, לתסריטאי לרוב אין פה בכלל מילה, ובכלל לא בטוח שהוא יקבל מהמפיק הישראלי (שהוא כרגע בעל הזכויות) איזושהי תמורה בסדר גודל ראוי למכירה הזאת.