"עולם הזמן", ביקורת
זמנך עבר (ראו הערה בתחתית הפוסט)
ראשית טרוניה: איך התגלגלו עסקי ההפצה ככה ש"גטאקה", סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי הניו זילנדי אנדרו ניקול (שחתום על כתיבת "המופע של טרומן"), ובעיניי אחד מסרטי המד"ב הטובים של 20 השנים האחרונות, לא הוקרן מסחרית בבתי הקולנוע בארץ, ולעומת זאת כל סרטיו מאז – כולם גרסאות מדוללות של אותו סרט מבריק – כן מגיעים? האם "גטאקה" פשוט יצא בעידן שחלף לו בו סמכות הגניזה של המפיץ המקומי היתה נרחבת יותר, בשעה שכיום הוא מחויב להפצה בו-ביום של הסרט ההוליוודי המדובר דו-ז'ור? כלומר ש"גטאקה" בסך הכל נפל קורבן לתזמון? לעידן שהגיע לסיומו שנה אחר כך?
תזמון וזמן הוא נושא סרטו החדש.
שנית, שבחים: ל"עולם הזמן" יש את אחת המערכות הראשונות הכי טובות שראיתי כבר המון זמן. זה סרט של תסריטאי (וצלם, רוג'ר דיקינס), וניקול הוא תסריטאי עילוי. למעשה, הוא יותר הוגה דעות שמבטא את רעיונותיו הערכיים בפורמט תסריט. ב-35 הדקות הראשונות של "עולם הזמן" הוא בונה בצורה, חוקיות ושפה עולם שכולו מטאפורה אחת גדולה: זמן זה כסף. באופן מילולי. בעתיד, נמצאה הדרך הגנטית לחיות לעד. מגיל 25, הזדקנות נעצרת. אבל כדי שרק בודדים יוכלו ממש לחיות לעד, הזמן הופך למטבע העובר לסוחר. וניקול מנצל את הרעיון הזה קודם כל מבחינה לשונית ומראה לנו דבר שאנחנו יודעים אבל לא תמיד מודעים לו או מפנימים אותו: שכמעט כל משפט שאנחנו אומרים על כסף, יעבוד אם נחליף את המילה "כסף" במילה "זמן". וכך, במקום לבזבז כסף, אנשים מבזבזים זמן.
ומרגע שהזמן הוא הכסף, הפערים בין עניים ובין עשירים נהיים חד משמעיים: כשכספם (כלומר זמנם) של אלה אוזל, הם צונחים ומתים. בשעה שאלה זוכים לחיות מאות ואף אלפי שנים. המערכה הראשונה גם מגדירה בזריזות את המצוקה הקיומית של שתי הקצוות האלה: העניים תוהים איך ישרדו יום נוסף, מאיפה הם יגרדו דקה נוספת; העשירים תוהים האם יצליחו לשרוד יום נוסף של אל-מוות. הנשמה מתרוקנת הרבה לפני שהגוף נגמר, מסביר אחד מהם.
בעתיד של אנדרו ניקול השעון של עולם נעצר על גיל 25. וכך הסבתות והאמהות שלנו נראות כמונו (אוליביה וויילד מגלמת את אמו של ג'סטין טימברלייק). וניקול יורה טונות של תחמושות לשוניות: השודדים הם Minutemen, השוטרים הם Timekeepers. כשמישהו רוצה ממך דקה, הוא מבקש כסף. ולכולם יש שעון על היד שמראה כמה זמן נשאר להם לחיות, כולם מחשבים את חייהם לאחור. ולכן בגטו, בשכונת העוני, כולם רצים, כי אין זמן. ואילו בניו-גריניץ' (על שם העיר האנגלית שלפיה נמדד הזמן העולמי), עירם של העשירים, כולם הולכים לאט, יש להם זמן בשפע.
כשהתובנות על החיים וערכם ממצות את עצמן, ניקול עובר לתובנות סוציאליות: הרי יש זמן לכולם, אז איך קרה שלמעטים יש כל כך הרבה ולהמונים יש כה מעט? גיבור הסרט (טימברלייק) מתחיל בעוני, עובר לעושר, חוזר לעוני ואז מחליט להיות הרובין הוד של הזמן האבוד: לחלק להמונים את השנים שהוא שודד מהעשירים.
אבל כמו שקרה ב"סימון", הסרט שכתב וביים אחרי "גטאקה" ו"המופע של טרומן", "עולם הזמן" הוא רעיון מבריק שמבוים בסטריליות, ושממצה את עצמו די בזריזות. תענוג לצפות בסרט, ויזואלית הוא כמו "ישנוני" של וודי אלן כפי שבוים על ידי ז'אק טאטי, והוא גדוש ברעיונות תסריטאים שנונים, שאף פעם לא ממש מתגבשים לרגעים דרמטיים משמעותיים. ניקול הוא אחד הקולנוענים האהובים עליי, ו"עולם הזמן" יהפוך אצלי לסרט פולחן. אבל גם אני אודה שבערך מהדקה ה-50 אנחנו עוברים למצב של, ובכן, בזבוז זמן.
הערה בתחתית הפוסט: נקודה לחובבי "גטאקה" – יש מקום להרהר האם "גטאקה" ו"עולם הזמן" מתקיימים למעשה באותו עולם. האופן שבו ניקול מעצב ומצלם את העתיד דומה בשני הסרטים, כמו גם העניין של האנשים המהונדסים גנטית. שימו לב גם למוטיב הים (הפחד מהים, והכניסה למים שהיא גם נקודת מפנה בעלילה, מוטיב שחוזר גם כאן, גם ב"גטאקה" וגם ב"טרומן"). ועוד עניין קצת מצמרר: ב"גטאקה" היה עניין עם משרפה, מי שזוכר זוכר. וב"עולם הזמן" יש עניין עם מספרים על הזרוע, מספרים שמובילים למוות. תסביך שואה? בניו זילנד?
אוף, כ"כ רציתי משהו ברמה של גאטקה..
הדבר שבכי מתסכל אותי בכל מה שקשור לסרט הזה, זאת העובדה שכשהייתי בן 10 בערך הוקרן בערוץ 4 הישן בכבלים סרט קצר עם אותה פואנטה – לכל תינוק שנולד הוצמד מעין כרטיס כספומט שבו היה לו זמן מוגדר וכך לאורך הסרט אנשים צברו זמן עד שהוא נגמר ואז הם מתו.
את האמא של הגיבור שיחקה השחקנית עבת הבשר משני גברים וחצי, זאת ששיחקה באלף סרטים ואני פשוט לא מצליח לאתר את שם הסרט הזה ה מ ע ו ל ה הזה. מישהו?
אתה מדבר על סרט שיש להם גביש מוטמע בעור ?
אוף טופיק – למישהו יש מושג מתי אמור להגיע לארץ carnage של פולנסקי?
הרגע יצאתי משם. אי אפשר שלא לתהות מדוע אמנדה סיפריד מתרוצצת כל הסרט כדי להציל את חייה, ולא טורחת פעם אחת להחליף את הסטילטוז שלה לזוג סניקרס נורמלי.
ביקורת מדוייקת למדי. שאפו.
אפרופו סטילטוז – התגובה של שי הצחיקה אותי מאוד כי ראיתי אתמול את "גרין לנטרן" ואי אפשר היה שלא לשים לב שדוקטור אמנדה וולר, "סוכנת חשאית" ממשלתית (אנג'לה באסט) נעלה את הסטילטוז הכי גבוהים שראיתי בסרטים השנה…גם כן בגדי עבודה… וזה כמובן לא היה הדבר היחיד שהיה הזוי בסרט הזה…