נשי ותיהני
"17 בנות". מתוך הפסטיבל לסרטי נשים
תהיה פילוסופית שאני מתחבט בה מדי שנה כשמגיע יום הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים: האם "סרטי נשים" הם ז'אנר? כי ההצדקה לקיומו של הפסטיבל הזה (לדעתי הגברית) היא רק אם הן מגדירות סרטים שבוימו ונוצרו על ידי נשים כבעלי מאפיינים ז'אנריים מובהקים (גם אם בפועל הסרטים ניתנים לקיטלוג לז'אנרים אחרים: קומדיות, מיוזיקלס, דרמה, סרטי מלחמה וכו'). כי ללא איפיון ז'אנרי ברור נוצר כאן פשוט גטו שמקבץ אליו סרטים שכל מה שמאחד אותם הוא המגדר של יוצריהם ולא איכותם, וזה בעייתי.
אני דווקא בעד לראות ב"סרטי נשים" ז'אנר, ואשמח לקרוא את חוקרת הקולנוע שתאתר את המאפיינים הז'אנריים האלה. ואם סרטי נשים הם ז'אנר, אני גם צריך להתוודות בכנות שאני לא מחבב את הז'אנר הזה במיוחד (למרות שיש כמה וכמה במאיות שאני מעריך מאוד: קתרין ביגלו, לין רמזי, ננסי מאיירס – למשל).
אבל גם השנה לא התעמקתי בזה, בעיקר כי זו נראית לי סתם פרובוקציה, להיתפל לסרטים שאני לא מחבב ולנסות לתלות את אי-חיבתי אותם בג'נדר של היוצרת. ובוודאי השנה, כשהפסטיבל מציג מחווה נהדרת ללין רמזי, שהיא בעיניי במאית פשוט אדירה.
הפסטיבל השמיני לסרטי נשים ייפתח הערב ברחובות. הנה התוכניה.
פורסם ב"פנאי פלוס", 2.11.2011
א.
גם השנה אני מוריד את הכובע בפני הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. כשהוא נוסד, לפני שמונה שנים, הפסטיבל הזה עצבן אותי. בעיקר, כי לא היה בו קולנוע. מאז, מישהו שם תפס את עצמו בידיים והבין שבפסטיבל קולנוע צריך קודם שיהיה קולנוע. וזו כבר שנה שנייה/שלישית שהפסטיבל הזה מצליח לייצר סקרנות קולנועית עם סרטים טובים, או לפחות מדוברים ומסקרנים. ולראיה, אני משוכנע שכמה מהכותרים שיוצגו בפסטיבל הזה היו נחטפים בשמחה על ידי הפסטיבלים הבכירים יותר בחיפה ובירושלים, ושהגעתם דווקא לרחובות, לפסטיבל הלא גדול הזה, הוא בבחינת שיחוק אדיר. כך, למשל, סרט הפתיחה של הפסטיבל, "חשופות" יוצר סקרנות בזכות תפקידה של רייצ'ל וייס בו. כך למשל, הבכורה הישראלית של "אנחנו חייבים לדבר על קווין", אחד הסרטים היותר מדובר מפסטיבל קאן האחרון, תתקיים בו, כחודש וחצי לפני יציאת הסרט למסכים בארץ.
אבל קרה דבר נוסף בשמונה שנות קיומו של הפסטיבל: הקולנוע הנשי הישראלי הרים ראש. הפסטיבל הזה הפך לו למנהג לרכז בתוכו את כל הסרטים שבוימו על ידי נשים בישראל בשנה החולפת, להציב מראה מול העשייה הנשית המקומית. סרטי תעודה וסרטי סטודנטיות תמיד היו שם בשפע. הנוכחות הנשית בסוגות האלה תמיד היתה מרשימה. אבל בפיצ'רים ישראליים כמעט ואין נשים. יש את ג'ולי שלז ואת מיכל בת אדם ופחות או יותר זהו. עד השנה. שני סרטים שביימו נשים זכו בפרסים בפסטיבל חיפה האחרון ("לא רואים עליך" ו"עד סוף הקיץ"). ושלושי סרטים שביימו נשים זכו בפרסים בפסטיבל ירושלים האחרון ("אורחים לרגע", "הנותנת" ו"עמק תפארת"). גם בדוק אביב זכתה במאית (תמר טל עם "הצלמניה" הנפלא שלה). בסך הכל יוקרנו ברחובות שבעה סרטים עלילתיים באורך מלא שביימו נשים השנה. מספר שיא, לא רק בפסטיבל אלא לתעשיית הקולנוע בכלל. ששה מהסרטים האלה, אגב, הם סרטי בכורה ליוצרותיהן, שלפני כן עשו סרטים קצרים או סרטים תיעודיים. ולטעמי האישי, שניים מהסרטים (מבין הששה שראיתי) מקסימים ומומלצים: "אורחים לרגע" הנהדר והמשעשע וצובט הלב של מאיה קניג; ו"ג'ו ובל" המגניב של רוני קידר. "הנותנת" ו"עמק תפארת", למרות הסתייגויות כאלה או אחרות שיש לי, הן יצירות בכורה מרשימות ויוצאות דופן, שכדאי מאוד לראות. כן, סליחה שאני קטנוני, אבל אחרי שנגמור להתפעל מכך שיש סוף סוף קולנוע של נשי בישראל בואו עכשיו נדאג גם שהוא יהיה טוב (בלי קשר למגדר).
ב.
מחווה ללין רמזי. גם בבריטניה התחוללה התעוררות של קולנוע עלילתי נשי בשנים האחרונות. אחת הבמאיות המוצלחות שצמחו שם בעשור האחרון היא הסקוטית לין רמזי, ויפה מצד הפסטיבל הרחובותי להקדיש לה מחווה מוצדקת של כל סרטיה: שלושה ארוכים ושלושה קצרים. סרטה האחרון, "חייבים לדבר על קווין", סחט תשואות בקאן, אבל טרם ראיתיו. לכן אמליץ לכם בראש ובראשונה על "לוכד עכברים", סרט הבכורה שלה, סרט עצוב ויפה ודק אבחנה. "מורברן קלר", סרטה השני, הוא סרט עצוב מאין כמוהו, הרסני מרוב תוגה, למעשה, אבל גם הוא יפה. רמזי מביימת בפיוט עדין, גם כשהעלילה קשה. ואם יוצא לכם, חפשו גם את סרטה הקצר "איש הגז", ששווה צפייה.
ג.
"17 בחורות". הסרט הזה, שייצא במולדתו (צרפת) רק בעוד שבועיים מבלבל אותי. הוא בהחלט נשי: שתי נשים ביימו אותו ואין בו כמעט אף שחקן גברי. מצד שני, האם זהו סרט פמיניסטי, פרו נשי? זהו סיפור אמיתי על 17 בנות 17 שהחליטו להיכנס להריון יחד, כדי להשתחרר מההורים ומהממסד ולהיות עצמאיות. ערוץ הנשים האמריקאי רב-הקיטש "לייף-טיים", כבר יצר סרט על פי הסיפור הזה, אבל הנה הגרסה הצרפתית, שנוטשת את את המלודרמה ובוחרת בגישה אימפרסיוניסטית לסיפור. ויזואלית, הסרט הזה יפהפה. אין בו שוט אחד שאינו מושלם. והוא מלוהק ומולבש כאילו זו פרסומת לגאפ, כולו נערות מנומשות ובלונדיניות לבושות בבגדים בצבעי אדמה. אבל זה גם סרט שמוציא את דיבת הנשים רעה בכך שהוא מציג במרכזו 17 נערות מטומטמות, והסרט מודה בכך. מה שכן, הוא מציג תמונה כנה (ואסתטית) של עולם בו הילדים הם הבוגרים והמבוגרים הם הילדותיים.
אני מסכים שמה שצריך להכריע בבחירה של סרטים לכל פסטיבל הוא האיכות שלהם. העובדה שהסרטים נוצרו ע"י נשים לא צריכה להיות הקריטריון היחיד להכללתם בפסטיבל.
אני לא מסכים לדעה שמאפיינים ז'אנריים מובהקים הם הצדקה לקיום פסטיבל קולנוע כלשהו.
ההצדקה לקיום פסטיבל צריכה להיות העניין לציבור שיש בו, איכות הסרטים, המפגש עם האורחים מחו"ל וכל דבר שיכול לקדם את תרבות הקולנוע והתעשייה הקולנועית בארץ. כל פסטיבל שעומד בקריטריונים האלה הוא מבורך, וזה גם המבחן של פסטיבל סרטי נשים בהקשר לכך.
את הדיון הזה אפשר לקיים גם על הפסטיבל המקומי לסרטים להט"בים, ואם יורשה לי, כדאי שיתקיים.
את הדיון הזה אפשר לקיים על כל פסטיבלי הקולנוע בארץ (איזה מאפיינים ז'אנריים יש בפסטיבל דרום?) – היהודי, הסטודנטים, הגאה, הרוחני, חיפה, ירושלים, וגם בכאלה שהמאפיינים הזאנריים יותר בולטים כמו אייקון ואנימציה.