12 נובמבר 2011 | 19:28 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

לא רואים

אני עדיין מתלבט אם לכתוב ביקורת על “לא רואים עליך” או לא. מצד אחד, אני מתקשה להיזכר בסרט שיותר סבלתי מהצפייה בו מהעת האחרונה. מצד שני, למקרא ולמראה הכתבות העוסקות בסרט והמסבירות עד כמה קרוב ואישי נושא הסרט ליוצרת שלו, מיכל אביעד, אני מרגיש צורך לנהוג כאן בכפפות משי. זה לא סרט, זה וידוי. זה לא סרט, זה סדנת ריפוי בעיסוק. זה לא סרט, זו זעקה גדולה. ואני? אני מבקר סרטים.

 

העניין הוא שנדמה לי שדווקא מיכל אביעד הדוקומנטריסטית – שכמה מסרטיה התיעודיים הערכתי למדי – החמיצה כאן נושא אדיר. טיפול תיעודי, עמוק, מתוחקר, על פרשת “האנס המנומס” משנות השבעים, ועל האופן שבו טיפלו בפרשות אונס במשטרה ובתקשורת אז מול היום, היה מייצר (לטעמי) סרט מוצלח יותר על הפרשה הזאת. הסרט נוגע בזה כחוט השערה, בעוד סרט תיעודי היה יכול להיות משמעותי יותר.

 

אני מביט בצילום (הרע), בדרמטורגיה (הרעה), בכתיבה (הרעה) בעולם הדימויים (המזעזע) ואם הייתי מחמיץ את הכתבות ולא יודע שיש כאן עניין אישי, הייתי כותב על הסרט מילים קשות, ומוסיף שבתור גבר הוא גם עושה כל מה שהוא יכול כדי להעליב ולהפליל אותי ואת כל המגדר שלי באופן אישי וכללי. וזה, בנוסף לכל, גם מכעיס. ואולי זה העניין: שכגבר נדמה לי שהסרט מושך את שטיח הלגיטימציה מתחת לחוות הדעת שלי. כי בעולם של “לא רואים עליך” כל הגברים (ובעיקר, כל לובשי המדים) אנסים. ודרכם של מבקרי קולנוע לאנוס, אני מניח, הוא בקטילה. אז אני לא כותב ביקורת על הסרט.

נושאים: בשוטף

12 תגובות ל - “לא רואים”

  1. איתן 12 נובמבר 2011 ב - 20:19 קישור ישיר

    אבל הסרט הוא לא על זה בכלל, יאיר יקירי. הסרט הוא על פוסט טראומה. על החוויה שאחרי. על איך נשים סוחבות איתן את חוויית האונס עמוק אל תוך החיים שלהן. וזה לא משנה אם זה האנס המנומס, או אם זה בני סלע. לא מדובר כאן על עבודת תחקיר דוקומנטרית על אותו מקרה ספיציפי (למרות שיש כאן גם את זה). בכלל, אהבתי את שילוב הדוקומנטרי והעלילתי. אבל העיקר כאן הוא הנשים והחוויות שלהן בעקבות האונס. לא עניין האונס עצמו.

    עבודת תחקיר על האנס המנומס היתה שמה את האנס במרכז (או לחלופין, את התקשורת ואת החברה, והיחס שלהן לאונס). הסרט הזה שם את הנשים במרכז. והוא עושה את זה ברגישות, בזכות שתי שחקניות אדירות.

  2. דודי 12 נובמבר 2011 ב - 20:26 קישור ישיר

    יאיר,
    כתבת כל כך הרבה דברים שליליים על הסרט בשלוש פסקאות קצרות, ובאופן כל כך בוטה, שלכתוב “אני מרגיש צורך לנהוג בכפפות של משי” זה קצת מצחיק. עדיף היה אם היית פשוט כותב “אני מרגיש צורך לנהוג בכפפות של משי, אבל אני אתגבר על התחושה הזו, ובכל זאת אכנס באמ-אמא של הסרט האומלל הזה”, זה היה יותר כנה, ויותר מדוייק.

  3. שולמית 13 נובמבר 2011 ב - 0:42 קישור ישיר

    חבל שלא כתבת ביקורת מקצועית ומפורטת על הסרט מכיון שחשבתי בדיוק כפי שכתבת. מה זה חשוב מה שנכתב על הבמאית וכו׳ אין אישה שלא עברה חווית אינוס והתוודת עליו או שלא בצורה כזו או אחרת. הנקודה הגברית אותה ציינת מקוממת ביותר בסרט הזה שאינו סרט. חשוב היה לכתוב על הסרט הזה ביקורת. חשוב מאד. אולי בכל זאת תכתוב? 

  4. Spartak 13 נובמבר 2011 ב - 6:05 קישור ישיר

    באמת,אחד הסרטים הישראלים הגרועים ביותר בכמה שנים האחרונות שראיתי.

  5. ניר נ. 13 נובמבר 2011 ב - 7:53 קישור ישיר

    לאיתן – כמדומני בפסקה הראשונה יאיר מבהיר שהוא מבין את זה.

  6. הדס 13 נובמבר 2011 ב - 15:31 קישור ישיר

    אחד הסרטים הגרועים שיצא לי לראות. מה שמוכיח שהרבה פעמים זכייה בפסטיבלים (חיפה) לא אומרת כלום. כמו הסרט בעצם.

  7. צור שפי 13 נובמבר 2011 ב - 17:41 קישור ישיר

    מצטרף לבקשות לביקורת מפורטת. אחרי הכתבה הארוכה ב”גלריה” שמתי את הסרט בצמרת רשימת אלה שאני רוצה לראות, מה שכתבת + חלק גדול מהמגיבים הוציא לי את החשק אבל חשוב לי לקרוא משהו יותר מפורט.

  8. עודד 13 נובמבר 2011 ב - 23:50 קישור ישיר

    יותר טוב מהשוטר.

  9. אסנת 14 נובמבר 2011 ב - 12:32 קישור ישיר

    כן, הסרט פשוט לא החליט אם הוא דוקומנטרי או עלילתי, ולכן לא סיפק את הסחורה לא כך ולא כך. וחבל. מישהו היה צריך לערוך את התסריט בצורה יותר מהודקת, להחליט מה העוגן. סבלתי והצטערתי.

  10. צופה 14 נובמבר 2011 ב - 15:52 קישור ישיר

    סופסוף צדיק בדורו

    היחיד שאומר את האמת לגבי הסרט הרע במיוחד הזה

    כל שאר הביקורות הנלהבות הן מפי קולגות של הבמאית

    סרט לא טוב

  11. דובי 14 נובמבר 2011 ב - 19:42 קישור ישיר

    הדבר הכי גרוע בסרט לדעתי זה המשחק.יבגניה דודינה היא השחקנית הגרועה בתולדות הקולנוע הישראלי. איך מלהקים אותה כל פעם מחדש? זה לא יאומן, מה הבמאים לא רואים אותה בסרטים אחרים לפני שהם לוקחים אותה?

  12. שירי 12 ינואר 2012 ב - 23:33 קישור ישיר

    אני חושבת שרונית אלקבץ שובת לב כהרגלה
    אבל מלבד זה
    הדמיות וההתייחסות לאונס לא היו אמינות בעיני וכן לא היה ניכר הרבה מהתסמינים של פואסט טראומה

    שערוריה בעיני שראו בסרט הזה גבר עירום

    עברנו כל גבול
    למה מביאים אותי לראות עירום בלי רצוני וללא הכנה
    ממש תת רמה


השאירו תגובה ל - שירי