פורסם ב"7 לילות", 30.11.2007

וגם ב"וראייטי".

מיליון כרטיסים. למעשה: 1,100,000 כרטיסים. ולמעשה אפילו קצת יותר, עד שיספרו את כולם. אבל בפעם הראשונה מאז 2004, ובסך הכל בפעם השניה מאז 1984 מצליח הקולנוע הישראלי למכור יותר ממיליון כרטיסים בשנה אחת – והשנה הזאת עדיין מרחק חודש מסיומה. ב-2004 הוביל סרט אחד את החבורה: "סוף העולם שמאלה" עם 450 אלף כרטיסים. אחריו הגיעו "אושפיזין" עם 200 אלף כרטיסים. "ללכת על המים", "מדורת השבט" ו"אהבה קולומביאנית" מכרו כל אחד בסביבות ה-150 אלף כרטיסים. "הכלה הסורית" עוד 100 אלף. וכך, בסופה של שנה נספרו מיליון וחצי כרטיסים לסרטים ישראליים. 2005 היתה שנת נפל. 2006 החזירה מעט סומק, כשהסרט הקופתי של השנה היה ישראלי: "אביבה אהובתי" עם 302 אלף כרטיסים. אבל לצידו מעט מאוד סרטים זכו להצלחה דומה, כולל "אדמה משוגעת".
אבל 2007 נראית, לפתע, בריאה להפליא. בשעה ששוברי קופות זרים מוכרים פחות ופחות כרטיסים, שוברי הקופות הישראליים מוכרים יותר ויותר. אם ב-2004 "שרק 2" מכר יותר מחצי מיליון, הרי שהשנה "רטטוי" יגיע למקום הראשון עם 400,000 כרטיסים ובשנה שעברה "שודדי הקריביים 2" היה הסרט הזר הכי נצפה בארץ עם 300,000 כרטיסים בלבד. לעומת זאת, הקהל הבוגר, הנשי, המתוחכם, המחפש חוויות בלתי-ילדותיות, מגלה מחדש לא רק את הקולנוע הישראלי אלא גם את הקולנוע הזר: "חיים של אחרים" הגרמני הביא למסכים 200,000 צופים. ו-200 אלף צופים הפך למספר הזהב של הקולנוע הישראלי: לא פחות מארבעה סרטים ישראליים הגיעו – או ממש תכף יגיעו – לרף הזה, שנשמע אסטרונומי עד לפני שנים ספורות.
"בופור" של יוסף סידר, הסרט הישראלי הקופתי ביותר של השנה, מכר קרוב ל-300 אלף כרטיסים. "הסודות" של אבי נשר, במקום השני עם 200 אלף כרטיסים. "ביקור התזמורת" מכר, נכון לשבוע שעבר 193,150 כרטיסים ובוודאי חוצה את קו 200,000 הכרטיסים בשניות אלה. וההפתעה הגדולה של השנה מבחינת הקופות היא "נודל" שמתקרב ל-190,000 כרטיסים, ואם יידחף שיווקית במהלך חופשת החנוכה אולי גם הוא יצליח לחצות את ה-200,000. הגענו לכ-900 אלף כרטיסים מארבעה סרטים בלבד. תוסיפו לכך את ה-70,000 המכובדים של "מדוזות", את ה-55,000 המרשימים של "חופשת קיץ", את ה-15,000 הנאים של "תנועה מגונה" ואפילו את ה-35,000 המפתיעים של "רק כלבים רצים חופשי". ועברתם את המיליון כרטיסים. יש להניח שעד ש"אבידות ומציאות" ו"החוב" (שעולה היום בקולנוע ב-27 עותקים) יירדו מהמסכים יתווספו למניין הזה עוד כמה עשרות אלפי כרטיסים, ואז יספרו גם את הסרטים הקטנים יותר ("וסרמיל", "ריקוד מסוכן", "אין לה אלוהים") והתיעודיים ("ילדי השמש") ויש להניח שהסכום הסופי יגיע לאיזור 1.3 מיליון כרטיסים, פחות מה-1.5 מיליון של 2004 אבל הישג לא פחות מרשים.
יש לנתונים האלה שני צדדים: האחד הוא שיש קהל, והוא רק הולך וגדל, בניגוד לכל סטטיסטיקה קולנועית עכשווית מוכרת. יכול להיות שאלה אותם 200,000 צופים המגיעים לכל הסרטים, אבל גם אם זה כך, הקהל הזה מפגין נאמנות ועקביות. אבל יש צד נוסף: יש קהל, יש יוצרים שמצליחים לשבות את לב הקהל (בכל העולם, גילינו השנה). עכשיו נשאלת השאלה: איפה המפיקים? המשקיעים? המפיצים? שלא יהיו ספקות: בעלי רשתות הקולנוע גורפים הון מהקולנוע הישראלי אבל משקיעים בו קרוב לאפס. האם מישהו – בין אם הוא גורם פרטי או ציבורי – כבר מתכנן את לוח ההפצה של קיץ 2008 כדי להבטיח שלמיליון רוכשי הכרטיסים של 2007 יהיה מה לראות בשנה הבאה? ומה עם 2009? הרי בכל פעם שיש מבול סרטים טובים, יש מבול של צופים. האם אפשר, בבקשה, לדאוג שיופקו מדי שנה מספיק סרטים כדי שמתוכם יהיו גם מספיק סרטים טובים, מכל מיני סוגים? ועכשיו הלחץ עובר ליוצרים: "לבנון" של שמוליק מעוז ו"איים אבודים" של רשף לוי אמורים להיות שני הסרטים הישראליים הבולטים של 2008. יש קהל, ואין תירוצים. הביקורת לא משנה, פרסי אופיר לא משנים, פרסי וולג'ין לא משנים, אפילו מלחמות לא משנות ("אביבה אהובתי" הצליח בעיצומה של מלחמת לבנון השניה). רק הסרט. אם הקהל לא בא זה רק בגלל הסרט.

ציוץ