"החבובות", ביקורת
אושר!
רגע, רגע, מהתחלה. כי הסרט הנפלא הזה ארוז היטב. הוא נפתח עם סרט אנימציה קצר ומשעשע מאוד מאוד מסדרת "צעצוע של סיפור" – המשך הרפתקאות הצעצועים בבית של בוני. ההברקה של סרטון היא היכרות עם מגוון מטורלל של צעצועים עזובים מארוחות ילדים במזללה בסגנון מקדונלדס. יש שם כמה שנינויות נפלאות של צעצועים מומצאים, שבאמת פלא שלא הפכו ללהיט בקרב הילדים.
ומשם "החבובות". עכשיו בהיי-דפינישן. הסרט מתחיל, ואילו אני חוזר ל-1976.
הייתי בן 8 כשראיתי את "החבובות" לראשונה והתאהבתי. אבל להבדיל מהרבה סדרות שאני זוכר מילדותי, "החבובות" מאן להזדקן ולהתיישן מאז. עם השנים, בכל צפייה חוזרת בפרקי הסדרה בכל פעם בגיל מבוגר יותר, התחלתי להבין למה. "החבובות" היתה סדרה אנרכיסטית לחלוטין, שוברת כל היגיון וחוקיות. העולם וההיגיון של החבובות, למשל, מעולם לא הוסבר. תחשבו על זה רגע: אין סדרת טלוויזיה שאתם מכירים שלא מתחילה בזה שמסבירים לנו לעייפה איך ייתכן שבכלל הגענו למקום הזה. לו היתה "החבובות" מופקת כיום היו דורשים הזכיינים להסביר בפיילוט או בקטע הפתיחה איך יתכן שיש בובות עם תיאטרון ומה פתאום מגיעים אליהם כוכבים מפורסמים לתפקידי אורח. הסיבה לכך היא ג'ים הנסון. בשבע שנות "רחוב סומסום" הוא הפך את המפגש בין בובות לבני אדם לכה שגרתי, שזה נראה אורגני ואף הגיוני שהם גם יעברו לפריים טיים וייצאו ממשבצת תוכניות הילדים. אבל גם זה מעולם לא הוסבר, מעולם לא היה פרק ה"חוליה החסרה", שבו קרמיט עובר מרחוב סומסום לתיאטרון החבובות.
אני מניח שזה הכל בזכות הנסון. האיש הזה היה גאון מטורף, ואולי האיש הכי יצירתי בטלוויזיה האמריקאית בשנות השבעים. בעידן שבו הטלוויזיה האמריקאית גילתה את הריאליזם (בעיקר בסדרות פשע ומשטרה), הוא הכניס לפריים טיים את הסוריאליזם.
ואז, ב-1979, שמעתי את השיר היפה בעולם:
ב-1979 "החבובות" עברו לקולנוע. אחת הסיבות לכך ש"החבובות, הסרט" הוא סרט שאני כה אוהב הוא כי ג'ים הנסון הביא לסרט כלי נשק בלתי קונבנציונלי: את פול וויליאמס. וויליאמס הזה, שיהיה בריא, כתב לסרט כמה מהשירים הכי יפים ששמעתי מימיי בקולנוע. אני תוהה אם עובר שבוע שבו אני לא מזמזם עד היום את פסקול הסרט במלואו. הסרט הזה גם גם לילד בן 11 הזה להתוודע לז'אנר שלא הכיר קודם: המיוזיקל. מאז, זה אחד הז'אנרים האהובים עליי, בעיקר כי הבנתי מאיפה הביא הנסון את הגיון העולם שלו: משם. במיוזיקלס אין מציאות, יש מציאות חלופית בה אנשים יכולים פתאום לפצוח בשיר ובריקוד וזה נראה טבעי והגיוני (ומרגש!).
למעשה, מאז 1981, אחרי שהסדרה ירדה בסוף העונה החמישית שלה, "החבובות" הם יותר מותג קולנועי ממותג טלוויזיוני. סרטי הקולנוע שמרו על הנונסנס של המקור הטלוויזיוני: זה עולם שבו חבובות מבד מסתובבות בטבעיות בין בני אדם. אלא ששלושת סרטי הקולנוע הראשונים "החבובות, הסרט", "ההרפתקאה הגדולה של החבובות" ו"החבובות כובשות את מנהטן" יצרו מבנה קבוע ומוכר למדי, המבנה של מיוזיקל השואו-ביזנס. "רחוב 42", גרסת הבובות. סרטי החבובות היו תמיד סרטים ארס-פואטיים העוסקים בעצם היות החבובות דמויות שואו-ביזנס שמנסות להעלות מופע ותלאות עולם השעשועים (האמיתי) בדרכם.
ב-1990 ג'ים הנסון מת ואיתו, פחות או יותר, מת גם המותג. בריאן הנסון, בנו, ירש את החברה אבל התברר שלא היו לו את חושי אביו להומור וליצירתיות. סרטי "החבובות" שנוצרו – לרוב לטלוויזיה – היו פראפרזות על אגדות עם בדיחות ספורות. היו ניסיונות להחזיר את החבובות לתודעה עם סדרות טלוויזיה חדשות וסדרות אנימציה, אבל זה לא עבד (לעומת זאת, דווקא "רחוב סומסום" הלך ופרח גם בלי הנסון, אולי מכיוון שהסדרה מעולם לא היתה בבעלותו ומותו לא השפיע על הניהול הקריאטיבי שלה, ובעיקר בזכות העובדה שהסדרה הוסיפה את אחת הדמויות הכי פופולריות שלה, אלמו).
הבשורה שהמותג "החבובות" וכל מה שקשור אליו נמכרו לדיסני דווקא נשמעה כמו רעיון מפחיד למדי. האם דיסני יידעו לשמר את מה שהפך את "החבובות" למה שהלהיב ילד בן 8 וגם כמעט 35 שנים אחר כך? ובכן, מתברר שכן. צריך להוריד בפניהם את הכובע.
אנשי דיסני הבינו היטב מה עומד מאחורי קסם "החבובות" וליהקו את הצוות שלהם באופן מדויק. כשם ש"החבובות, הסרט" מתאר – באמצעות שיר ובובה – איך נפגשו הנסון ופרנק אוז ואיך התקבץ צוות הסדרה, כך "החבובות" החדש הוא סרט שנכתב על ידי מעריצי הסדרה שגדלו עליה (ג'ייסון סיגל, שגם מככב, וניקולס סטולר, שלא מביים הפעם) ושמספר על מעריץ הסדרה, שגדל עליה. והם שומרים על חוקיות הסרטים: זה מיוזיקל אחורי-קלעים שמספר את סיפור האיחוד מחדש של הלהקה, זה סרט הקאמבק והוא על קאמבק. והם מבינים את האי-גיון ולא מתנגדים לו: זה סיפורם של שני אחים, האחד בובה, השני בשר ודם. איך? ככה זה בעולם החבובות. אין הסברים. פשוט ככה. הנסון מחייך שם איפשהו.
וגם הם שולפים אס מוזיקלי: את ברט מקנזי, חצי הצמד טיסת הקונקורד (ג'יימס בובין, במאי הסרט, ביים את הסדרה שלהם). ונאמנים לסרטי החבובות, "החבובות" החדש פשוט בנוי כמו שיר, וזה פשוט שיר הפופ המושלם, המרגש ומדמיע העין, כולל מעבר התופים המושלם – מושלם מוזיקלית ומושלם תסריטאית – בדיוק ברגע הנכון. מקנזי לא רק הלחין שירים לסרט, אלא גם ערך מוזיקלית את טריפ הנוסטלגיה הזה: מפול סיימון ועד סי-לו גרין, מגארי ניומן ועד ג'פרסון סטארשיפ (ובכלל בדיחות האייטיז בסרט מצליחות לטלטל מצחוק את העצמות היבשות של בני ה-40 שאין סיכוי שיצליחו להסביר לילדיהם למה מודם עושה צפצופים כאלה).
הסרט הזה מושלם בעיניי, כתוב היטב ומרגש, הוא כמוסת נוסטלגיה אבל נדמה לי שהוא יעבוד כמו בונבון על בני ה-8 של ימינו, שיגלו סרט ציני נטול ציניות, שידביק דור חדש באהבת "קשר הקשת", ויוסיף כמה שירים נוספים לרפרטואר הזמזומים החבובותי שלי.
רוצים גם הסתייגויות? יש לי שתיים, אבל קטנות. האחת: ובכן, קשה לי בלי הקולות של הנסון ואוז. אמנם סטיב וויטמיר מדבב את קרמיט מאז מותו של הנסון, אבל היעדרו של אוז מהסרט נורא עצובה בעיניי (אוז, בהתקף קנאה או קטנוניות לא ברור, סרב להצטרף לסרט, כי לטענתו הסרט עושה נזק למותג "החבובות". שזה קשקוש מוחלט). רק דייב גלז (גונזו) נותר מהצוות המקורי של "החבובות". ומעריצי חבובות ותיקים, יבחינו שזה לא בדיוק אותו קול. דומה, אבל גרסת כיסוי. והבאג היחידי בסרט קשור לסוף שלו: הפתרון העלילתי היה צריך להיות, לדעתי, קצת יותר דרמטי, קצת יותר גרנדיוזי, הוא קצת נגמר בסצינה חלשה (שהופכת לנאמבר מוזיקלי מושלם, אמנם).
אבל פרט לכך? סרט נפלא.
==============
נ.בים:
א. די בא לי לראות את "אלוהי הקטל" בביצוע החבובות. נראה לי שזה יעבוד מצוין.
ב. איימי אדאמס נהדרת. סוג של חבובה בעצמה.
ג. פרט טריוויה נשכח: "מאנה מאנה", השיר ההוא, הוא למעשה מ"רחוב סומסום". הוא אמנם בוצע שוב בפרק הפתיחה של "החבובות", אבל הוא כבר היה להיט חבובותי לפני כן. סתם רציתי להזכיר.
עשית לי חשק לקראת מחר…
האם הסרט (בלי לספיילר) נגמר עם קריצה לסיקוול?או שמא זה סיום "רגיל"?
פרנק אוז איש שעומד מאחורי הדברים שהוא אומר: עובדה, הוא גם לא לקח חלק בפריקוולים של "מלחמת הכוכבים".
אה, רגע…
("מאנה מאנה" הוא למעשה מפסקול קודם וממש לא קשור של פיירו אומיליאני)
=================
רוה לסטיבי: ידוע (בייחוד למעריצי בני היל). הכוונה שלי היא לגרסת החבובות, שהיא בעצם גרסת רחוב סומסום.
עם כל הכאב והצער שבדבר – אני מבין את פרנק אוז. מדובר במפעל חיים, שהלך לאיבוד וממנו הוא מודר. הוא היה עד לטעויות נוראות. וכנראה שלא ספרו את דעתו אחרי מותו של הנסון.והוא באמת היה נאמן במשך שנים ארוכות אחר כך. הגיוני בעיני שבשלב מסוים הוא יחליט לעצור ולהיות מזוהה עם החבובות בשיאן.
להשוות את הקשר הרגשי שיש לאוז עם החבובות לזה של דמותו של יודה – זה פשוט עיוורון. יודה הוא פרוייקט מוזמן – הוא מייצג את עולמו של לוקאס, לא את עולמם של הנסון ואוז.
אגב אוז מתנגד גם להחייאת "הבדולח האפל". אז אני מנופף לו באהבה וגעגועים לשלום ומחכה בקוצר רוח בתקווה להתמודדות קולנועית ראויה כמעט כמו זו של "החבובות". ולך תדע אולי יבוא יום והוא יחזור הביתה. אני בטוח שהוא יתקבל בחום.
טו טו טו טו טו….
http://www.youtube.com/watch?v=1i-L3YTeJJM
רוה, אני לא בטוחה שזה ידע כזה רווח 🙂
מאוד מסכים לגבי איימי אדאמס, היא מתוקה להפליא.
ולי דווקא יש לא מעט הסתייגויות מהסרט, אבל מתחשק לי לשמור על רוח חיובית אז:
א. היה לי מגניב לזהות את הקטעים שהופיעו בטריילרים, בעיקר אלה שלא חשבתי שבאמת קשורים לסרט מרוב שהיו מכוסים בשכבות של פרודיות.
ב. כיף גדול להיתקל בכל הקמאוז, בעיקר לחובבי סדרות. בעיקר לחובבי סיטקומים, למעשה.
ג. קל מאוד לזהות את הסגנון של ברט מקנזי בשירים החדשים, בעיקר למי שמכיר טוב (כמוני) את החומרים של פלייט אוף דה קונקורדז. חלק מהשירים נשמעים ממש כמו מש-אפים לשירים של הקונקורדז.
ובאמת מסקרן אותי איך ילדים יגיבו לסרט הזה. לי זה נראה כמו סרט למבוגרים.
קראתי איפשהו שהביקורת של פרנק אוז התחילה מזה שדיסני דחו את הטיוטה שלו לתסריט והעדיפו ללכת עם סיגל ושות', מה שנשמע כמו קנאה וקנאות למעמדו.
And no Singing!!!
כחובבת הנסון שגדלה על החבובות באותן שנים בערך, עשית לי חשק עצום לראות את הסרט. אגב, אפילו פול וויליאמס עצמו טוען ששיר הפתיחה של סרט החבובות הראשון הוא הטוב ביותר שכתב בקריירה שלו. בכלל, כל חרושת יחסי הציבור לסרט החדש דווקא הושיבה אותי לכתוב ולצפות ביצירה הוותיקה ההיא של הנסון מילדותי.
וכמובן, הקטע הכי הזוי לגבי מאנה-מאנה: הוא מפסקול של סרט אודות סקס וסמים בשוודיה. כן, לא רק השף הגיע משם.
אני דווקא רוצה להתייחס לגרסא המדובבת.
בתור אמא לילד בן 7, שהתאכזב לגלות שמאמבל באולם ליד. אז הגרסא המדובבת, היא רק של הדיאלוגים. השירים לא מדובבים, לא מתורגמים בכתוביות. אינני יודעת מה נהוג במיוזיקלס אחרים, אבל זה הרגיש לי שמישהו החליט לחסוך כמה שקלים. ואני מצאתי את עצמי מסבירה לו את תוכן השירים, שהיו חלק לא קטן מהסרט, וחבל לי. היות וגם כך מדובר על מותג עלום, זה יצר עוד ריחוק בינו למסך הגדול. והוא הספיק עד ההפסקה לשאול פעמיים, כמה זמן נשאר? החלק השני היה הרבה יותר מהנה עבורו, אולי ההיכרות, והבדיחה על צבי הנינג'ה שיפרו את המצב.
בסופו של דבר ההורים שלצידי נהנו, הילדים קצת פחות.
ואנקדוטה אחרונה, הסרט הקצר והנהדר של פיקסאר, גרם לבלבול ומבוכה בקהל, אנשים חשבו שטעו באולם, אחרים לא הבחינו בינו לבין הפרסומות. ואני חשבתי כל היום על ההיגיינה בבריכת הכדורים (:
=============
רוה לחוגה: הילד שלך מכיר צבי הנינג'ה אבל לא מכיר החבובות? בעיה.
חוגה לרוה:
אאוץ'
לפרוטוקול ירשם שמאז גיל 4 הוא צרכן קולנוע מתמיד. אמא פולניה..
ואותי הכי מטריד מהתגובה שלעיל עניין ההפסקה – עוד עושים את זה? באיזה בית קולנוע צפית בסרט?
אורון – גלובוס מקס – יכין סנטר נתניה.
פעם אחת בלבד ראינו שם סרט ללא הפסקה "UP" תלת, מדובב, וזה היה קשה, שירותים באמצע עם ילד קטן, סתם חבל.
ראיתי עכשיו ובעיני הסרט מושלם. נוגע בכל המקומות הנכונים, מודע לעצמו, נאמברים מוסיקליים נפלאים וקאסט מדויק להפליא. אבל חלק גדול מההנאה שלי נבע מההתייחסות האינטיליגנטית של הסרט למסורת החבובות ולשנות השמונים. אני לא בטוח עד כמה הילדים של היום יהנו מהסרט. בהקרנה שאני הייתי בה, ברב-חן דיזנגוף, היו באולם רק מבוגרים, לא מעטים כלל, ולפי הקולות מסביב ההנאה היתה מושלמת.
אתמול צפיתי בסרט עם בני (8 וחצי). זה היה עינוי לשנינו וכך גם לכל הצופים האחרים באולם. הסרט שאמור להיות קומדיה לא הצחיק כמעט אף אחד. מידי פעם נשמעו גיחוכים מאולצים באולם. מאד לא לעניין זה שכתוב שהסרט מדובב, אבל הוא בעצם רק חצי מדובב (בד"כ מדובבים גם את השירים, פה פשוט חיפפו). גם אני נאלצתי לתרגם לו חצי מהסרט (השירים) ולהסביר לו בדיחות קרש על שנות השמונים. שנינו חיכינו שהסרט יסתיים (נוסף לכך שהיה חסר טעם וריח, היה גם ארוך מידי). הסרט הקצר של פיקסאר לא היה ברור (כמו גם מטרתו). בהתחלה חשבנו שזו פרסומת, בהמשך חשבנו שטעינו בסרט. בקיצור יכול להיות שזה היה סרטון איכותי, אך אף אחד לא ממש שם לב אליו, כי הוא לא נראה קשור לסרט.
לסיכום אני מאד לא ממליצה על הסרט הזה – לא לילדים ולא למבוגרים.