"מלנכוליה", ביקורת
אני צריך להודות: מאז שכתבתי בשבוע שעבר את הביקורת המצורפת להלן, צפיתי שוב ב"מלנכוליה" של לארס פון טרייר, וטיפונת התרככתי לגביו. יש בו עדיין דברים מעצבנים, ופון טרייר עדיין נורא מכעיס אותי (אני חושב שהוא עושה את זה בכוונה), אבל חצי השעה האחרונה של הסרט די מדהימה – ויזואלית ורגשית. וכך גם חמש הדקות הראשונות. עם שאר הדקות יותר קשה לי.
פורסם ב"פנאי פלוס", 7.12.2011
הכל מתחיל להשתבש כשכוכב הלכת מלנכוליה מופיע בשמיים. למעשה, זה לא כוכב לכת, זה כוכב אוץ: הוא אץ לו במסלול מטורף עד שכמה חודשים אחרי שנראה לראשונה הוא כבר צמוד למסלול כדור הארץ. עד לאותו רגע בו הוא הופיע, ג'סטין היתה אשה צעירה, מצליחה בעבודתה, מאושרת, רגע לפני נישואיה, אבל מרגע שכוכב הלכת מופיע בשמיים היא מתחילה להתפרק. מלנכוליה שולטת בה. בסרטו החדש של לארס פון טרייר – שזכה השבוע בפרס הסרט הטוב בתחרות פרסי האקדמיה האירופית לקולנוע – מלנכוליה אינה מצב נפשי, אלא מצב אסטרונומי. תופעת טבע שלאדם אין עליה שליטה. כשזה מגיע מאחד הבמאים שהכי מתוודים על המלנכוליה והייאוש שבהם הם שרויים, אפשר לחפש סוג של וידוי מתחת למטאפורה השמימית הזאת.
עברו 15 שנה מאז שלארס פון טרייר הפך מהבמאי שאני הכי מעריץ לבמאי שהכי מעצבן אותי. וזה הכשרון שלו: לעצבן אנשים. המומחיות שלו כקולנוען היא ללחוץ על הכפתורים של הקהל שלו. הסרט הקודם שלו, "אנטי קרייסט", היה כה אלים ופרובוקטיבי (ואף פורנוגרפי), שאף מפיץ ישראלי לא העז להביא אותו ארצה. "מלנכוליה", בהשוואה אליו, הוא פודל מאולף, הוא כמעט מכתב התנצלות אפילו, כאילו הוא בא לומר לנו "סליחה שאני ככה". והוא גם מציג מנעד רגשי מעט רחב יותר, וגם מחזיר מעט (מעט!) אמון בפון-טרייר כבמאי שהוא קודם כל יוצר ויזואלי נדיר.
למעשה, "מלנכוליה" הוא שני סרטים נפרדים שאין ביניהם שום קשר, ואפילו סגנונית הם מבוימים אחרת. שני חלקי הסרט עטופים בפרולוג ובאפילוג שמהווים את שיאו. למעשה, לא תמצאו שיא ויזואלי ורגשי גדול יותר מאשר דקות הפתיחה המפוארות של הסרט. המוזיקה המלווה את סיקוונס התמונות היפהפה הזה – המציגות את הדקות האחרונות לפני שכדור הארץ מתנגש בכוכב הלכת מלנכוליה – היא של ואגנר מתוך "טריסטן ואיזולדה" (כן, זה רמז). לא בחירה מפתיעה בעולמו של פון טרייר – בומבסטי, אסתטי, אבל דל באנושיות, שלא לדבר על אופטימיות. הפתיחה היא כמו אורגיה של תמונות מרהיבות בסופר-סלואו-מושן, כשבשיאן כדור הארץ הקטנטן נמעך לתוך הכוכב מלנכוליה, בדימוי שנראה כמו אורגיה שמימית: בין אם זה יזכיר לכם זרעון המפרה ביצית, או פטמת ענק, פון טרייר מזכיר לנו – מאז "לשבור את הגלים" ועד היום – שסקס ומוות חד הם.
למען האמת, הייתי מגיב לסרט ביתר חיבה אם חציו הראשון היה נפקד ממנו. החצי הראשון – שמבוים ברטט מעצבן – מתאר את חתונתה של ג'אסטין (קירסטן דאנסט). זה כמו פלאשבק ל"החגיגה", סרט שביים תומס וינטרברג, בן טיפוחיו של פון טרייר לפני 13 שנה. אני מאלה ששנאו את "החגיגה". החצי השני מדוד ומעניין יותר: הוא מתמקד באחותה של ג'סטין, קלייר (שרלוט גיינסבורג). היא תמיד היתה הבנאדם השקול היחיד במשפחה, המבוגרת האחראית והמתפקדת (הוריהן, המגולמים על ידי ג'ון הרט ושרלוט רמפלינג, התגרשו מזמן, שונאים זה את זו ונראה שהפסיקו לתפקד כהורים כלל). היא מנסה להושיט יד לאחותה שהפכה לשבר כלי, אבל ככל שמלנכוליה מתקרב, דווקא ג'סטין היא זו שתתמודד עם הסוף הבלתי נמנע יותר טוב מאחותה.
להבדיל מבמאים רבים שעושים סרטים מעצבנים בלי לשים לב, ודווקא כשהם רצו לעשות משהו אחר, פון טרייר הוא מאותם במאים שנמצאים בשליטה מוחלטת על הסרט שלהם. כשהוא רוצה לעצבן, הוא מעצבן; כשהוא רוצה לענג, הוא מענג; כשהוא רוצה להרשים, הוא מרשים. "מלנכוליה" מציג את הקצוות השונות ביכולת שלו, ואני כמובן רק מתאכזב שבמאי כזה רוצה לעצבן או להציג סצינות כעורות, כשברור שהוא מסוגל לעשות את ההפך. פון טרייר יעשה הכל כדי שנשנא אותו. והאמת, זה עובד לו (ואם לא בסרטים, אז הוא יעשה את זה בראיונות).
אבל אם אתעלם מכל החצי הראשון של הסרט, ומהעובדה שהחצי השני – למרות סצינות מצוינות בו – די מונוטוני – אשאר עם תחושה ש"מלנכוליה" הוא כמו אח ל"עור שבו אני חי" של פדרו אלמודובר: שניהם סרטים מרהיבים לעין, אבל עם נשמה שחורה משחור מאת במאים שבאו להרגיז, אבל שאנחנו יודעים שכשהם במצב רוח טוב יותר, הם מסוגלים ליותר מזה.
נ.ב:
באופן מפתיע, "מלנכוליה" הוא לא הסרט היחיד השנה שמספר סיפור אנושי על בני אדם בשעה שתופעה אסטרונומית יוצאת דופן מתרחשת ברקיע וכוכב לכת חדש פתאום צץ בשמים. קדם לו "ארץ אחרת" ("Another Earth"), שזכה לפני שנה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס והוקרן בסוכות בארץ בפסטיבל אייקון. מסקרן אותי איך היה נראה "ארץ אחרת", שהתסריט שלו טוב משל "מלנכוליה", עם הבימוי של פון טרייר.
I hated Antichrist
i loved this film
It's not perfect…
But it's exciting
You don't see many exciting films
אני מחרים את הסרט בגלל ההתבטאות של הבמאי בפסטיבל קאן האחרון.
יאיר, קראתי את הביקורת שלך בפנאי פלוס ואשכרה יצא לי עשן מהאוזניים. זה לארס פון טרייר בפוזה הכי פחות מעצבנת שלו אי פעם, באופן הכי מרוסן שאני ראיתי אותו והכי חושפני, הכי ישיר, הכי אישי. הכי מרגש. אני לא ראיתי את הסרט בכלל באופן קוסמי, זה לא סרט על סוף העולם – להפך. פון טרייר מרשה הצצה לעולם הפנימי שלו, שהוא לא בהכרח מיזוגני, מיזנטרופי או מטורף (את כל אלה כבר ראינו בסרטים אחרים שלו), אלא פשוט מאוד מדוכא. סרט מטאפורי על הלך הרוח של אדם שמצוי בדיכאון, מלנכוליה, על התחושה המתמדת הזו של קץ קרב, על חשכה שמשתלטת באופן תמידי, גם ברגעים של שמחה. כל הניסיון של הסרט, בהתמדה של קילוף בצל מדמיע במיוחד, הוא לתת לך (ואתה היא הדמות של שרלוט גינזבורג) להרגיש את אותה תחושה שהוא והם (דאנסט) מרגישים על בסיס יומיומי. סרט מופלא בעיני, הכי טוב שראיתי השנה עד כה והוא יגע במיוחד בכל מי שאי פעם הרגיש מלנכוליה בעצמו. או למי שיכול להרשות לעצמו להסחף לתוך חוויה פסיכולוגית ולא קוסמולוגית. שוב, לטעמי, המגנום אופוס של יוצר שנמצא בשיא כוחו. אוהד: פשוט חבל.
מיקי, מסכימה איתך לגמרי.
ובמסגרת החדשות הביזאריות:
רובין וויליאמס בתפקיד אסי דיין
http://www.moviehole.net/201150166-exclusive-williams-nearing-deal-to-star-in-red-dog-writers-mar-baum-remake
החלק הראשון של דנאסט סוחף מאד .שחקנית גדולה פלוס במאי.. החלק השני [של גינסברג] קורס לחלוטין. מה לעשות הבחורה לא יודעת לשחק.
תיאוריה פרטית שלי גורסת שהתפקיד הזה נתפר בכלל למישל ואז היה יכול להיות סרט ממש פצצות…
זה נראה כאילו הסרט הזה הוא איזשהו ביטוי / ציור של חוסר-אונים. הייתי מקבל את זה וכנראה גם מתרשם מזה, אם הייתי הולך במוזיאון ורואה את זה תלוי על הקיר. אבל כצופה בקולנוע זה פשוט לא מעניין מספיק. פשוט משעמם.
בתור אחת שרגילה להתעצבן נורא מפון טרייר (דוגוויל אשכרה גרם לי לשנוא את סרטיו המוקדמים רטרואקטיווית) אני חייבת להגיד שהפעם, למרות שהכנתי את עצמי לרטון כל ההקרנה- הסרט שאב אותי בעוצמתו ואני לא מפסיקה לחשוב עליו כבר שלושה ימים. למעשה אני חושבת שיש בו הרבה חמלה, וזה ממש לא משהו שציפיתי לו אצל פון טרייר. אני לא חושבת שהתקציר שלך, יאיר, מדוייק- לדעתי ג'סטין לא מתחילה להתפרק מרגע הופעת מלנכוליה בשמיים- נראה לי די ברור שהיא סובלת מדיכאון שהולך וחוזר, ושאחותה ובעלה רגילים כבר לטפל בה בתקופות הדיכאון. הדיכאון, ולא השיגעון, מתואר בסרט כמחלה כה רבת עצמה, עד שהמוות יכול להביא לסובל ממנו רק הקלה. חוץ מזה אני חושבת שהסרט הזה הוא משל על הבורגנות. לכן חלקו הראשון , המתאר את החתונה הבורגנית בפרטי פרטים- כולל כל המנהגים והעמדות הפנים, הוא בלתי נפרד מחלקו השני- המתאר קודם כל את הדיכאון, שנחשב הרי למעין "מותרות" של בורגנים, ושנית את חוסר האונים של האדם הבורגני. האחוזה העצומה, הבית הענק, הסוסים המפוארים, המכוניות, הכלים הנאים, הטלסקופים והספרים, כל אלה לא יועילו לבורגני המסכן שתלה את כל יהבו במדע- ועדיין, לא הצליח להימלט מפני המוות. הסרט גם מדהים בטיפול שלו בנשיות מול גבריות. כל הגברים ברחו, נעלמו או התאבדו מול הקטסטרופה. ודווקא שתי הנשים, גם זו שחיה כבורגנית (ומטפלת באחותה באדיקות כדי לכפר על כך) וגם זו שלא יכולה לתפקד בתוך הבורגנות, עומדות באומץ מול מלנכוליה.
אני פשוט לא מבין!!!
אשמח לתגובה…
לא מבין את החצי הראשון לחלוטין. הוא לגמרי לא הגיוני!
אישה מעורערת ולא מתפקדת לחלוטין (וזה מההתחלה, אחרת למה היא אומרת לאחותה "ניסיתי. חייכתי המון"), איך יתכן שהיא קופירייטרית? איך יתכן שמישהו רצה להתחתן אתה, ורצה מאוד?
מה אתך, יאיר רווה? מה חושבים אחרים? לי זה נראה לגמרי לא יתכן 🙁
יוסי, אני לא רואה קשר בין הדברים..
נועה, יופי של תגובה. החכמתי.
מיקי, אדם שקשה לא להגרר מן המיטה, שקשה לו להכנס למקלחת, שנתון בדיכאון כ"כ עמוק, יכול 1. להגיע לחתונה עם אדם אחר? 2. לתפקד ואפילו להצטיין בעבודה שדורשת יצירתיות?
לי זה מוזר.
אתם מוזמנים להקרנה מיוחדת של הסרט מלנכוליה ולדיון שיתקיים אחריה. "מלנכוליה – The loss of loss"
פסיכואנליזה בעיר –
לימודי פרויד-לאקאן | מנהל: ז'אק-אלן מילר | מרכז: מרקו מאואס
הקרנה תתקיים בקולנוע כוכב רמה"ש, 21.1.12 שבת שעה 10:30 בבוקר ומיד אחרי דיון. http://www.facebook.com/events/297001153668823/
לפרטים נוספים ניתן לפנות למייל:
weinsteingalia@gmail.com
בסרט 'עולם אחר' יש סצנה מקסימה בה איש מנגן מוסיקה שמיימית על משור של נגרים. מי שניגנה במשור בפסקול הסרט זו הישראלית נטלי פרוז http://youtu.be/x2YHweKq7Xs
אם ניקח לרגע ברצינות את ההצהרה ההיתולית לכאורה של לארס שהוא נאצי, היא יכולה לשמש כפילטר שיסביר את מלנכוליה באופן מפתיע למדי. הנוכחות המסיבית של וואגנר בפס הקול היא מפתח חשוב. היא מרמזת ששתי האחיות מבטאות תימות וגנריות מובהקות: היהודי הפחדן, החקיין [מימה], מחד, והגיבור הבלונדי הגברי, ההירואי [זיגפריד] מאידך. במלנכוליה מייצגות האחיות רעיונות דומים להפליא. לכן בחר לארס בשחקנית ממוצא יהודי, בעלת תוי פנים יהודיים, רגישים ומסוגפים לתפקיד האחות הרציונלית, השפויה, קלאיר, ולעומתה העמיד את דאנסט הבלונדית, השופעת וחסרת הגבולות בתפקיד ג'סטין. מול החששנות היהודית הנוירוטית-דאגנית הוא מציב תעוזה ארית, אולי פסיכוטית אך ספונטנית. הצגת החברה הצפון אירופית כדקדנטית, כלומר רקובה ומנוכרת, משלימה את החסר בפאזל. העולם החברתי אותו מייצגים ההורים הלא-מתפקדים של שתי האחיות בשל להריסה, ראוי לה. הירח החדש, המכונה מלנכוליה, אינו אלא השתקפות קוסמית סימבולית של התרבות הקודרת שעל פני הארץ שלארס עומד להחריב חורבן אפוקליפטי בהנאה עצומה. והרי האידאולוגיה הנאצית אימצה את המוות ואת החורבן כאידאלים. הסרט עשוי היטב, המשחק מעולה, אך משהו רקוב בממלכת דנמרק ולכך צריך להיות ערים. תגובתו של אוהד קופמן למעלה אינה משוללת יסוד. אף שהייתי ממליץ גם לו לראות את הסרט, למרות ובגלל ההתבטאות האנטישמית הסרקסטית של פון טריאר בפסטיבל.
אחרי שהחלטתי שהוא הבמאי הנתעב ביותר עלי אדמות, בעקבות "לשבור את הגלים", לארס פון-טרייר השיב לי את האמון בו.
"מלנכוליה" הוא סרטו הנפלא ביותר, ואחד הסרטים האדירים של השנים האחרונות בכלל, בזכות ובשל כל הסיבות שמניתם כאן, יאיר בביקורתו, ואתם בתגובותיכם.
ראיתי את הסרט פעם שניה ב-18 שעות. דעתי רק התחזקה.
יצירת מופת שלא תיאמן.