10 דצמבר 2011 | 21:08 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"בונראקו", ביקורת (וגם "הסגת גבול")

“בונראקו”

 

אם הייתי הציניקן שהייתי פעם בטח הייתי שולף משפט כמו “נראה לי שעל הסט של ‘בונראקו’ היו יותר ישראליים מאשר על הסט של ‘פלייאוף’.” אבל אני כבר שנים מנסה להיות בדיאטת ציניות, אז אתאפק. ובכלל, כמות השמות הישראליים שמופיעים בקרדיטים של כמה מהסרטים האמריקאים המוצגים כעת בארץ מתחילה להזכיר את סוף שנות השבעים, כשרוב התעשייה הישראלית עברה לאמריקה.

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 7.12.2011

 

את “מחפש צדק”, סרט עם ניקולס קייג’ שמציג עכשיו בארץ, הפיק הישראלי רם ברגמן. את “הסגת גבול”, סרט אחר עם ניקולס קייג’ שמציג עכשיו בארץ, הפיק הישראלי בועז דווידזון (יחד עם מעסיקיו בחברת מילניום, הישראליים דני דימבורט ואבי לרנר). ואילו את “בונראקו”, סרט חדש עם וודי הרלסון ודמי מור, הפיק רם ברגמן על פי סיפור שכתב בועז דווידזון.

 

את “בונראקו” ביים הישראלי גיא משה, והשותפה להפקה היא הישראלית נאווה לוין ומשחק בו הישראלי מארק איווניר בתפקיד קטן. ישראל, אגב, היא בינתיים אחת המדינות הבודדות בו הסרט הזה מופץ מסחרית.

 

 

וזה עוד לא הכל. על התסריט של “סיפורו של דולפין”, סרט ילדים שמוצג כעת גם, חתום התסריטאי נועם דרומי, שהקרדיטים הקולנועיים הקודמים שלו באתר imdb הם בתור עוזר הפקה בסרטים האמריקאיים של אבי נשר. ויש את “פעילות על טבעית”, שהופק על ידי הישראלי אורן פלאי, ובוים על ידי האולי-ישראלי אריאל שולמן (יחד עם הנרי ג’וסט).

 

מבין הסרטים הנ”ל ראיתי שניים: את “בונראקו” ואת “הסגת גבול”:

 

א. “הסגת גבול”. במאי: ג’ואל שומאכר

למראה “הסגת גבול”, מותחן סטנדרטי, יעיל, צעקני ובהמי נטול כל השראה או הברקה, עם שחקנים וצוות שמגיע להם יותר טוב מזה, נזכרתי ב”מאניבול”. לא הסרט – לא, לא הסרט, אלא השיטה עליהם מדברים בסרט. “מאניבול” (שאם עוד לא ראיתם, כדאי לכם) מציג שיטה להערכת כשרון על פי שווי כלכלי. למראה “הסגת גבול” נזכרתי שכבר שמעתי את התיאוריה שמוצגת ב”מאניבול”. זה היה בערך לפני שש שנים, כשאבי לרנר – אולי המפיק הכי פורה באמריקה כרגע, לפחות מבחינת כמות הכותרים שהוא מנפיק, ולאו דווקא מבחינת איכותם – הרצה בתל אביב ושטח את שיטת העבודה של החברה שלו, ניו אימג’/מילניום: איך הם משיגים כוכבים כמו ברוס וויליס וניקולס קייג’ לסרטיהם, אותם הם מקפידים להפיק בתקציבים נמוכים? הם פשוט מחכים שהמניות של השחקנים והבמאים הכי חמים יירדו בבורסת הכשרונות ההוליוודיים, ואז הם מציעים להם הצעה שלא תהיה להם משתלמת להם כלכלית כמו בימי הזוהר שלהם, אבל תזכיר לעולם שהם כוכבים שמחזיקים סרט על כתפיהם. החשיבה על זאת – על אנשים כעל מניות בבורסה שערכם פעם עולה ופעם יורד, ועל המפיק כסוג של ברוקר – הפכה את ניו אימג’/מילניום לעסק שהיא היום. עסק פורה, רווחי, משגשג, אבל כזה שאני מתאר לעצמי שאף שחקן לא באמת מייחל שהוא יופיע בסרטיו (אם כי, באופן משונה, לי תמיד יש חיבה לסרטים שלהם, כי יש בהם משהו ממנטאליות הבי-מוביז שאני כה מחבב).

 

המדהים הוא שהמרחק בין אוסקר ומשכורת של עשרות מיליוני דולרים, ובין הופעה בסרט של ניו אימג’/מילניום ומשכורת של לא יותר מחמישה מיליון דולר יכול להיות לא יותר מארבע שנים. וכך ב”הסגת גבול” יש להם שני זוכי אוסקר (ניקול וניקולס) בסרט שביים ג’ואל שומאכר, במאי שהצליח לשטות רבים וטובים לחשוב שהוא היה פעם יוצר משמעותי וחשוב (הוא לא), ושבטח שכנע את עצמו ש”הסגת גבול” הוא ה”בדרך למטה” של המשבר הכלכלי הנוכחי, סיפורם של אנשים נואשים מול מצבים כלכליים אנושים. בראייה לאחור, “בדרך למטה” היה סרטו הטוב היחיד של שומאכר. “הסגת גבול” אינו “בדרך למטה”.

 

ב. “בונראקו”. במאי: גיא משה

ל”בונראקו” יש 20 דקות ראשונות מפתיעות מאוד. חואן רואיז אנצ’יה, שהיה בעבר צלם שהערצתי (מתי צפיתם לאחרונה ב”גלנגרי גלן רוס”?), חובר לטרנס בלנשארד, בעבר מלחינו הקבוע של ספייק לי, ולמעצב כריס פרמר, שהיה חתום השנה על עיצוב “עולם הזמן” ועכשיו עובד על סופרמן החדש: צוות טכני מעולה, שחבר ליצור סרט שהוא… אין לי מושג… אמיץ ושאפתני? או אולי ההפך מזה. אבל ההתחלה מרשימה: מייק פאטון, סולן פיית נו מור, מקריין אגדת אמנויות לחימה שנפתחת עם קטעי אנימציה מרשימים מאוד. משהו על כך שכולנו מחכים שיבוא גיבור לגאול אותנו מצרותינו. ואז אנחנו מגיעים לסרט עצמו שנראה כמו תרגיל בסגנון פוסט מודרני משנות השמונים, פסטיש של סגנונות שאמור לחקות שפה של קומיקס. זה סרט גנגסטרים ואמנויות לחימה שמבוים ומעוצב קצת כמו מיוזיקל. אני תוהה מה היתה ההשראה המיידית של היוצרים: האם זה היה “דיק טרייסי” או “סין סיטי”? הסרט לא מנסה להיראות מציאותי, הכל מצולם בסט שנראה כמו במה מעוצבת, ועם סטטיסטים שהם יותר שורת מקהלה מלוחמי קונג פו. האמת, המעברים בין הסטים המרשימים וכמה שוטים מרהיבים שהסרט מתהדר בהם גרם לי לחשוב שההשראה שאפתנית אף יותר, ושזה ה”אחד מהלב” של סרטי אמנויות הלחימה. אלא שאחרי שאחרי כ-20 דקות של התפעלות ההיקסמות פגה. העלילה היתה כה סבוכה מצד אחד וכה לא מעניינת מצד שני, והקריינות כה טרחנית שאיבדתי כל עניין בדמויות ופיתוליהן. הייתי מסתפק בעונג לעיניים אילולא לסרט אמנויות הלחימה הזה היה חסר דבר אחד משמעותי: סצינות לחימה מוצלחות. אז זה לא “אחד מהלב”, זה יותר “לילות הארלם”. די ברור לי מה משך לפרויקט את רם ברגמן, מפיק שמחפש אתגרים אמנותיים (שיתופי הפעולה שלו עם ריאן ג’ונסון, הבמאי של “בריק” ו”האחים בלום” ובקרוב “לופ”, הם מהמרתקים שבקולנוע העצמאי האמריקאי העכשווי); ואין לי מושג מי זה גיא משה, אבל האמת שהסרט הזה גרם לי להסתקרן ממנו מאוד. לא חיבבתי את “בונראקו” במיוחד, אבל היתה שם כמות נאה של כשרון שהייתי סקרן לראות לאן הוא ינותב להבא.

 

נ.ב:

 

על פי טבלאות ההפצה היה אמור לצאת החודש הסרט “כלבי הקש” רימייק שביים רוד לוריא – עוד ישראלי לשעבר! – לסרט של סם פקינפה. אבל “כלבי הקש” נעלם, ואילו “הסגת גבול” צץ במקומו – שניהם סרטים על גברים שצריכים להתמודד עם השתלטותם של עבריינים על הבית והטלת אימה על המשפחה, ובעיקר על נשותיהן, ועליהם להפגין את גבריותם כדי להציל את הבית. מה שמעלה את השאלה: האם סרטים בהפקת ישראליים נמכרים למפיצים ישראליים במחירים מוזלים?

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה