האיש עם הדולבי
ישראל דוד ז"ל ביום האחרון מתוך 60 ימי מיקס ל"הערת שוליים". צילם: יוסף סידר
תוספת: מרקו כרמל, יוסף סידר ואסף קורמן מספידים בתגובות את דוד ז"ל. הציטוט הזה של סידר מצא חן בעיניי במיוחד, וגם הוסיף פך מאישיותו של דוד: "ב'הערת שוליים' אי אפשר היה שלא לראות את הקשר בינו ובין אליעזר שקולניק, ולא רק בגלל האוזניות (או אולי העובדה שאביו של ישראל היה מזכירו האישי של ש"י עגנון). שניהם אנשים שהקדישו את חייהם לתחום צר, אבסולוטי, בלי טיפת סובלנות לזיופים השונים שמרחפים סביבנו, ושניהם הצטיינו בתחום שלא באמת מקבלים עליו מספיק הכרה. הוא יחסר מאוד".
אמש:
הערב – רק הערב – התחילו להגיע אלי הטלפונים והמיילים שמבשרים לי על מותו הפתאומי של איש הסאונד ישראל דוד. ממה שהבנתי דוד, בן ה-48, נפטר ביום שישי מדום לב בעודו יושב מול קונסולת המיקס. ממש נפל בעת מילוי תפקידו. די מדהים. היום בצהריים התקיימה הלווייתו.
המשונה הוא שאף אחד מהאנשים והגופים שעבדו איתו לא טרח להוציא הודעה רשמית לתקשורת, לבשר על פטירתו של אחד האנשים העסוקים, הפעילים ועטורי הפרסים בארץ בשנים האחרונות. לא המפיקים איתם הוא עבד, לא האקדמיה שהעניקה לו ששה פרסים ו-16 מועמדויות ב-13 השנים האחרונות? ולא מישהו השכח שהקריירה שלו היתה אי אז מזמן, אלא מישהו שנפטר ממש בשיא הקריירה שלו. משונה ועצוב. האם כל איש מיקס צריך להחזיק מעתה יחצן צמוד? אין אף אחד שיעשה את זה בשבילו? לדאוג שיהיה איזה הספדון בעיתון? (תנו קרדיט לאלי שגב ב-EDB, שבדיעבד ראיתי שהיה הראשון והיחיד שכתב על זה בשבת).
לא הכרתי את דוד אישית, אבל האיש – שהתחיל כמקליט, עבר לתחום המיקס ושבשנים האחרונות היה אחראי על מיקס הדולבי לסרטים בארץ – חתום על הסרטים המשמעותיים ביותר שנעשו פה בשנים האחרונות. הוא זכה בפרס אופיר ממש השנה על "הערת שוליים" (יחד עם אלכס קלוד ותולי חן), וזאת בשנה בה היה מועמד על ארבע מתוך חמשת הסרטים בקטגוריית הסאונד (לקראת הדדליין להצבעה לפרסי אופיר כתבתי וגם אמרתי למישהו שאם רק הייתי יודע למי ישראל דוד הצביע בפרס הסרט ובפרס הסאונד – שהרי הוא צריך להצביע נגד עצמו בקטגוריה הזאת – אדע בוודאות איזה סרט יזכה בפרס. הוא היה כמו מדגם של איש אחד. כעבור כמה ימים הדמות הזאת שדיברתי איתה התקשרה אליי לעדכן שנעשה בירור ושדוד הצביע ל"הערת שוליים". זה חתם מבחינתי את העסק והרגיע אותי שהמדגם שערכתי היה מדויק).
לפני כן, הוא זכה גם על "בופור" (בשנה בה הוא התחרה בעצמו גם על המיקס של "ביקור התזמורת"), על "שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה, על "האסונות של נינה" של שבי גביזון, על "צומת וולקן" של ערן ריקליס ועל "מסוכנת" של שמי זרחין.
מכיוון שאני לא מספיק בקיא בתחום הסאונד, ולא ממש יודע מה ההבדל בין המיקס שעשה דוד ובין עיצוב הפסקול ועריכת הסאונד שעשו שותפיו למועמדויות הנ"ל, אני פותח את במת התגובות לשמוע מאנשים ועמיתים שהכירו ועבדו איתו, אם מישהו רוצה לספר על התרומה שלו לסרט והתרומה שלו למקצועות הסאונד בקולנוע הישראלי. כל פרט נוסף עליו יתקבל בברכה.
לא יכתבו פה הרבה. והסיבה היא שיטת העבודה על סרט ישראלי. את עבודת בניית הסאונד עושים עם איש אחר לא בחדר מיקס. מגיעים לחדר מיקס אחרי שכל הערוצים מוכנים עם כל החומרים והגובה של כל ערוץ כבר נקבע בכללי. בחו"ל בשלב הזה נכנסים לכמה שבועות לחדר מיקס ואז המקבילה של דוד יושבת איתך ומעצבת את הכל מחדש. בארץ יש לך יום אחד לעשות את כל המיקס. בקיצור מרבית הבמאים שעבדו איתו נכנסו איתו לחדר לשתיים עשרה שעות עשו עבודה מהירה של סגירה בחדר מאד מדהים כשהם עם הלשון בחוץ, מיואשים עייפים ורק רוצים לגמור כבר את הסרט. אין הרבה זיכרונות מהשעות האלה חוץ מזה שכל חצי שעה הוא יצא לעשן סיגרייה. וזה די מסביר את כל הידיעה.
אני זכיתי בחוויה שונה מהעבודה עם ישראל דוד, עבדנו יחד על סרט שלי, והחוויה היא טוטאלית כלומר כשצריך היה רעשים של יער ושום סאונד אפקט לא הרגיש לו נכון, ישראל יצא להקליט עלים בחוץ ומשום מה (רק הוא שמע את זה) זה לא התאים לו, אז שוב הלך בעצמו להקליט עד שמבחינתו זה היה שלם אני יודעת שרק הוא יכול היה לדייק כל כך ולבנות עולמות של ערוצי סאונד. באמת איש מיוחד ממנו אפשר היה ללמוד מהי רצינות ודייקנות, הפסדנו איש יקר באמת. עצוב לי.
ישראל הוא אובדן גדול מאד לתעשיית הקולנוע הישראלית. הוא היה היחיד שידע והיה מוסמך לעשות מיקס לדולבי סראונד בארץ ובמחירים סבירים לתקציבי ההפקה פה.
התעשיה איבדה אדם יקר שבאמת אכפת לו מסאונד ואיש מקצוע מהדרגה הראשונה. למעשה האובדן הזה מתבטא בזה שכרגע אין אדם שיודע לעשות מיקס לדולבי סראונד, ועד שימצא לו מחליף, כל ההפקות יצטרכו לטוס לעשות מיקס בחו"ל או שיביאו איש מיקס מחו"ל לפה. לא מספיק שאין בארץ מעבדה, עכשיו גם אין דולבי סראונד.
מאוד מצער לשמוע שיש אנשים כמו "במאי" מהתגובה הראשונה שחווייתם מישראל דוד מסתכמת ביום אחד עם כמה הפסקות סיגריה. צריך לתקן ולהבהיר במה מדובר – ישראל היה קודם כל אחד האנשים עם הידע הנרחב ביותר בארץ בתחום הסאונד וכן המוסיקה הקלאסית. הוא היה אינטלקטואל של סאונד, ומומחה בעל שם עולמי להקלטה ומיקס של מוסיקה קלאסית. לישראל היתה הכשרה כמוסיקאי ושמיעה אבסולוטית, והן שהקנו לו את הרגישות בתור מעצב פסקול ומיקסר לקולנוע. כפי שציין עמי פה למעלה, הוא היה היחיד בעל ותק וניסיון במיקס לדולבי סראונד, מה שאומר שאחרי שהפסקול של סרט עוצב באולפן של שני רמקולים, הסרט היה מגיע לישראל והוא היה מתחיל לפזר את הסאונד לשישה רמקולים ולהעניק לו את הדיוק והחום שיהפכו אותו שלם וקולנועי יותר. בניגוד למה שכותב מר במאי מהתגובה הראשונה, מיקס לא לוקח יום אחד. אולי בסרט קצר (בסרט הקצר שלי, 24 דקות, זה באמת היה יום אחד אצל ישראל) אבל רוב רובם של הסרטים מבלים בין חמישה לעשרה ימים במיקס, גם בקולנוע הישראלי דל התקציב… ישראל דוד לא היה אדם פשוט, היתה לו שריטה רצינית – האהבה האובססיבית שלו למקצוע שלו. מעולם לא נתקלתי במישהו שעבד במסירות כמוהו, שבתות וחגים, ימים ולילות. בעבודה על המוסיקה של כלת הים באנו אני ושושן המוסיקאי לישראל כדי לעשות את המיקס של המוסיקה לסרט. עבדנו כל היום עד ארבע לפנות בוקר. כשסיימנו ישראל סיפר בחיוך עגום שהוא צריך לחזור לאולפן למיקס נוסף בשעה תשע, זאת אומרת שיש לו פחות מארבע שעות לישון. ולמרות השעה המאוחרת ושלכולם התפוצצו האוזניים כבר, הוא סיפר לנו עוד סיפור על הקלטה שהוא עשה עם התזמורת האנדלוסית. איש בלתי נשכח, מורכב, מקצועי, שהותיר אחריו חלל גדול. תנחומי למשפחה ולשלי האסיסטנטית היקרה שלו.
קורמן, כל אחד מוזמן להספיד בדרכו שלו, אנא, אל תשלול הספד או זיכרון של אחר רק בגלל שאולי והייתי קרוב יותר למנוח, זו לא תחרות.
ישראל איש יקר שכל רגע בנוכחותו לימדה כמה סרט נבנה מחדש בכל שלב של העשייה שלו,אחותי היפה קיבל את התלת מימדיות שלו בעבודה עם קלוד וישראל ועשרה ימי מיקס של הסרט היו אחת החוויות המהנות בעשיית הסרט , הכל קם לך לתחייה מול העיניים ,כל סאונד או קול שדימיינת הופך למציאות ומשלים את התמונה מעבר למסגרת שלה במיקס רום,אהבתי את ישראל אהבת נפש והוא לימד אותי הרבה על משמעות הסאונד מעבר לסאונד המתבקש… ועישנו הרבה סיגריות,אבל אף פעם לא מחוץ לחדר סאונד אלה תמיד בפנים,הקולנוע היחיד בארץ שאפשר להתרווח על קורסא,לעשן סיגריה ולראות סרט , נפרד מישראל באהבה אך יש אנשים שמאמנים שהמוות נועד לחיים .
ישראל לא היה עוד איש סאונד, הוא היה אמן ואומן קיצוני ונדיר, בר סמכא עולמי בהקלטת מוסיקה קלאסית שתרומתו לתעשייה שלנו אדירה בכל כך הרבה רבדים, ולפחות בסרטים שלי תרומתו והשפעתו היתה משמעותית ביותר . ביחד עם ג'ון פרסל, עורך הדיאלוגים, ומעצב פס הקול ואמן ענק בפני עצמו אלכס קלוד, ובשנים האחרונות גם האסיסטנטית שלו, שלי, הם יצרו אי סגור ומבודד, שלא לומר כת, של קנאות סאונד, שבה נעשו דברים פורצי דרך וייחודיים שמעט מאד אנשים מחוץ למעגל שלהם נחשפו עליו, אבל מי שהכיר וידע, חייב היה להשתומם מול ההשתעבדות של ישראל לאמנות טהורה שרק מביני עניין ידעו להעריך. המיקסרום היה חממה לוהטת של עשייה טוטלית שלא מתפשרת אף פעם. ימים ולילות, שבתות, חגים, חופשות, סופות, הצפות, תהפוכות מכל מיני סוגים, אישיים ואחרים, ישראל תמיד היה שם מול הקונסול. מקשיב.
במדורת השבט הוא עבד חודשים כדי למצוא את קטע החזנות שיתאים למנעד של יהורם גאון, בבופור ביססתי את דמות מומחה החבלה שבא לפוצץ את המוצב על דמותו של ישראל – אדם עם גחלת טירוף ולהט בעיניים, שלא רואה שום דבר מלבד התחום הממוקד שלשמו הזמינו אותו. ובהערת שוליים אי אפשר היה שלא לראות את הקשר בינו ובין אליעזר שקולניק, ולא רק בגלל האוזניות (או אולי העובדה שאביו של ישראל היה מזכירו האישי של ש"י עגנון). שניהם אנשים שהקדישו את חייהם לתחום צר, אבסלוטי, בלי טיפת סובלנות לזיופים השונים שמרחפים סביבנו, ושניהם הצטיינו בתחום שלא באמת מקבלים עליו מספיק הכרה. הוא יחסר מאד
מקצוען. פדנט. איש שיחה מרתק, שופע הומור ומאתגר. איש צעיר ומוכשר שאיננו עוד. חבל.
צילום מדהים. ממה שמספרים – היה איש מקצוע מעולה. נוגע ללב.
ישראל כמה נתגעגע אליך. חבר יקר. שותף מקצועי ברמה עולמית הכי גבוהה. שותף לאין סוף שיחות על אהבת אמת, על החיים, ובוודאי על מוסיקה קלאסית. לא נוכל להגשים את חלומך לספר בסרט את סיפורו של יוסף שמידט ה"ענק הנמוך" כפי שאהבת לקרוא לו. http://www.youtube.com/watch?v=FD-yzw7ExY4
לא תוכל להמשיך לספר בגאווה על נגינתה המדהימה בפסנתר של בתך היקרה. היית נדיב בידע העצום שלך. לעולם לא שמרת סודות מקצועיים או אומנותיים. היית תמיד מוכן לייעץ על כל דבר הקשור לעשיית קולנוע. ידעת לפרגן ולתמוך אך גם לבקר בצורה בונה. לא שתקת. הייתה לך את הדרך הייחודית שלך להביע את דעתך בצורה שנוכל לדון עליה או לקבל אותה. מכל תהליך של יצירת סרט, תמיד ציפיתי לרגע בו נוכל לשבת יחד על פס-הקול. נתת לי עצות והיית מעורב ממש מתחילת כל פרויקט. היה כיף גדול לשבת איתך, סרט אחרי סרט, בעשרים שנים האחרונות ולשמוע אותך. תהיה חסר לי מאוד…אתה איננו וההלם והבכי לא מפסיקים.
אני מכיר את ישראל מזה כמה שנים. הוא ושלי ערכו ומיקססו את הסרט הקצר הראשון שלי והכל בהתנדבות. הסרט שאורכו 15 דקות, זכה לטיפול מסור בדיוק כמו של כל פיצ'ר שמגיע לאולפן שלו- עבודת פוליז, אפקטים, ליפ סינק שלקחו כמות לא מעטה של משמרות. ולקינוח 9 שעות בחדר המיקס כך שלא התפספס אף פריים. ישראל, מעבר להיותו איש סאונד מחונן, היה אדם שהקולנוע זרם לו כמו דם בורידים. היתה לי הזכות לעבוד איתו וללמוד ממנו.
תמונה מצמררת.
הגעתי לראשונה לאולפנים וראיתי אדם ממושקף, מעשן ללא הרף, דיבור מוזר, שלומפר, עוויתות משונות וחשבתי שזה אחד שמרחמים עליו. רק כששמעתי אותו מדבר על העבודה וכשראיתי אותו עובד הבנתי, שכלל לא מעניין אותו המראה החיצוני או ההתנהגות. הבנאדם שומע כ"כ הרבה שאין לו מקום להפרעות סביבתיות. מרוכז בעצמו ובמוצר שייצא מושלם. כל פעם מחדש.
כאב לי לשמוע,שנגמר. לא רק בגללו, כי אם בגלל התעשייה שנעשנה על אדם כה מוכשר, לטוב ולפחות.
יז"ב.
לפני שנים ישראל חווה חוויה מפחידה בצילומים בעזה. בעקבותיה סיים את קריירת המקליט ועבר לככב באולפן.
פגשתי בו בנקודת התפר הזו. פגישה של יום צילום אחד שנחרת בזכרוני בזכות החיוך ואצילות הנפש. יהי זכרך ברוך.
לפני יותר מעשור עבדתי כאסיסטנטית של ישראל דוד ז״ל בסינמה פאקטורי ולפני זה הייתי סטודנטית שלו במכללת ספיר. מרגישה כבוד גדול שיצא לי ללמוד ולעבוד עם איש כזה גאון ומוכשר.
ישראל רוב הזמן היה עסוק בלחשוב ולדבר על סאונד אבל העיניים שלו הכי זרחו כשהוא היה מדבר על המשפחה שלו ובעיקר על הילדה שלו.
כשישבתי איתו פעם ראשונה בסינמה פאקטורי הוא אמר לי ״פה זה סוויצלנד..״ זה תמיד מעלה בי חיוך כשאני נזכרת בו, כמה מחוייבות ,רצינות והשקעה.. אחד למליון.
ישראל מקווה שיש סאונד טוב איפה שאתה 🙂
ישראל דוד ז"ל היה בן אדם מדהים, הייתי סטודנט שלו.
ואין מה לדבר על עבודת הסאונד המופלאה בסרט הערת שוליים.