וויינט, מקום בלתי נדלה למבוכות עבורי, עדיין לא תיקנו את השטות שלהם מהשבוע שעבר בו העמיסו תמונות מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" בתוך ביקורתי על "הצטלבות". נדמה לי שהם עושים לי את זה בכוונה. והשבוע, הם בכלל לא טרחו להעלות את הביקורת שלי על הסרט הרומני. אני מאיץ בעורכיי ב"פנאי פלוס" לנטוש את מעבדת הבושות של וויינט ולהשיק אתר עצמאי. הלוואי וזה יקרה.

=========

יש רגעים בהם נדמה לי שאני מבקר הקולנוע הכי גרוע בעולם. כבר שבעה חודשים אני קורא את מיטב המבקרים בעולם, חלקם מהאנשים שאני הכי מעריך את טעמם, נשפכים מהתלהבות מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים". כל מה שהם תיארו שם גירה את חושיי ואת דמיוני. ציפיתי לסרט הזה בשקיקה. ואז צפיתי בו ו… נותרתי אדיש. הסרט הזה לא הזיז לי. אני קורא את הביקורות של עמיתיי בעולם ותוהה: מה הם ראו שאני החמצתי? מה הם מבינים שאני לא ראיתי? איפה מסתתרת יצירת המופת הגדולה של השנה והאם יש סיכוי שבדיוק בדקתי מה השעה בשעון כשהיא חלפה בסרט והחמצתי אותה? אולי כדאי שהפעם לא תקשיבו לי, לכו עם דובדבני. תשאירו לי את ההתפעמות מ"זהות אבודה".
אז כן, התפעלתי מהישגיו המעשיים של כריסטיאן מונג'יו, הבמאי, ואני יכול להיות איש המקצוע שמסביר עד כמה זה מסובך ומפרך לארגן שוט שיראה כאילו הוא צולם באופן מאולתר אבל הכל בו מדויק ומתוזמן לעילא. אז, כן, מרשים. אבל הסרט לא טפטף לי לנשמה, לא ריגש אותי, לא הלהיב אותי. הותיר אותי אדיש. לרגעים אפילו נותרתי אפתי לדמויות שלו, שדי עיצבנו אותי.
ודווקא ראיתי אותו בתקופה בה אני מוצא עצמי נקרע מסרטים. אני רואה בשבועות האחרונים סרטים שהעיפו לי את המוח, שהפכו לי את הלב לעיסה רירית מבעבעת, שפוררו לי את האישונים. ו"4 חודשים" פשוט לא הזיז לי.
יודעים מה? יותר מזה: יש בו שוט אחד (אחד הרגעים הכי מדוברים בסרט) שפשוט עיצבן אותי. לכן כשיהודה סתיו כותב היום על כך שזהו סרט נטול מניפולציות אני עונה "עמוס מניפולציות באבו-אבוה". וכשהוא כותב שזה סרט שאינו "מבדר או מהנה" אני תוהה: אוקיי, אני מסכים לגמרי שקולנוע אינו בהכרח בידור, אבל קולנוע שאינו מהנה? איך אפשר להמליץ על סרט שאינו מהנה? הרי יש סוגים כה רבים של הנאה. לא כל הנאה היא בידור, לא כל הנאה היא צחוקים ושיגועים. יש גם הנאה אינטלקטואלית. לעיתים נהנים לבכות, נהנים מהבנה, מהארה, נהנים מהתבוננות בחיים של אחרים. הנאות מגיעות במגוון טעמים וריחות, אבל זה הכרחי ליהנות מאמנות. כי אם לא נהנים כבר עדיף ללכת לעשות בדיקת דם, לא? אז יהודה סתיו נתן ל"4 חודשים" חמישה כוכבים למרות שהוא יודע שלא תיהנו בו. אני סתם לא נהניתי.

==========

מה שכן: התמונה שתקועה בלב הביקורת שלי על "הצטלבות" לקוחה מהסצינה הבודדת בסרט שממש אהבתי. היא היתה מפתיעה, מאיימת ומשוחקת לעילא (בעיקר בזכות הדוקטור שנראה כמו אדיר מילר). הסצינה הזאת הבטיחה המון אבל יתרת הסרט לא עמד ברמתה.

==========

הנה ביקורתי על הסרט מגיליון "פנאי פלוס", 19.12.2007

מאז מאי השנה יש שני סרטים, שהופקו במדינות עניות ונידחות, שזוכים להלל ממבקרי הקולנוע. "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" של כריסטיאן מונג'יו, הסרט שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, הוא הראשון מביניהם, סרט שמבקרים רבים בעולם כבר הכתירו אותו יצירת מופת. "ביקור התזמורת" הישראלי הוא השני. וככה שני הסרטים, הרומני והישראלי, כובשים להם את העולם תוך הקפדה על חלוקת תפקידים ברורה: "4 חודשים וכו'" הוא הסרט חמור הסבר, המטריד, הקשה לצפייה, שזוכה להצלחה ביקורתית אבל ספק אם יחובק על ידי קהל מיינסטרימי; ו"ביקור התזמורת", הוא הסרט השנון, המחויך, המוזיקלי, המשרה הרגשה טובה, שעשוי לתרגם את תשואות התקשורת גם לתשואות הקהל הרחב גם במדינות שאינן דוברות עברית. מי שציפה שהמפגש הסופי בין שני הסרטים יתרחש כשיתמודדו זה מול זה בקטגוריית הסרט הזר באוסקר התאכזב: "ביקור התזמורת" נפסל בגלל עודף אנגלית; ורבים – כולל אני – תוהים האם חברי האקדמיה האמריקאים בכלל יידעו כבד סרט כמו "4 חודשים", שכל הווייתו היא אנטי-אמריקאית. לכן "4 חודשים" ו"ביקור התזמורת" הגיעו לסיבוב הניצחון הסופי המשותף שלהם, חמישה חודשים אחרי שהתגלו בקאן, בביתם הטבעי: טקס פרסי הקולנוע האירופי. שם זכה "4 חודשים וכו'" בפרס סרט השנה, ו"ביקור התזמורת" בפרס תגלית השנה. לאמור: הרומני חשוב ומשמעותי יותר, הישראלי פשוט כיפי יותר.

אלא שעכשיו, סוף סוף, מגיע "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" גם למסכי הקולנוע בישראל, ועתה הזמן להתמודד מול הסרט עצמו, ולא רק מול המוניטין שנצברו לו בעיתונות העולמית. זה גם הזמן להפנות זרקור לכיוונו של הקולנוע הרומני – שלצד הקולנוע הישראלי זוכה בשנתיים האחרונות לשבחים והילולים בפסטיבלים. סרטים כמו "מותו של מר לזרסקו", "12:08 מזרח בוקרסט" ו"קליפורניה חולמת" – כולם מאת במאים צעירים, כולם מחוספסים, קודרים, קליניים, אבל עם איזשהו טוויסט כבד של אירוניה וסרקזם חריפים – הוקרנו בארץ בפסטיבלי קולנוע, אחרי שכבר הוכתרו כנציגיו של הגל החדש הרומני. והנה האירוניה הגדולה: "4 חודשים" הוא הראשון מביניהם שמגיע להקרנות מסחריות בארץ, הוא המהולל והמעוטר מביניהם – אבל הוא גם (לטעמי) הכי פחות טוב בחבורה.
אני בצרה עם הסרט. שתי אונות מוחי נלחמות זו בזו על קביעת הערכתי אליו. האונה הימנית אחראית להתפעמות שלי מהישגיו הקולנועיים של הסרט, מהדיוק המופתי שבעבודתו, מהתעוזה, מחוסר הפשרות, מהאופן בו הוא משתמש באמצעים מאוד-מאוד מורכבים ומתוחכמים כדי לייצר סרט שנראה על פניו פשוט מאוד, כמעט מאולתר. אך האונה השמאלית, זו שמחפשת את הריגוש, את ההזדהות, את ההתפעמות נטולת התיווך השכלתני והידעני מהסרט, נותרה מתוסכלת. הסרט אכן מרשים, אבל משהו בו נותר חסר, מרוחק, מנותק. למעט סצינה מופתית ומצמררת אחת, הסרט הותיר אותי מסויג. לרגעים אף מאוכזב.

זה מתחיל בשם הסרט. "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" לסרט שעלילתו מתפרסת על פני יומיים. הסרט, שעוסק בנערה שרוצה לבצע הפלה בלתי חוקית בחודש הרביעי להריונה, מסגיר את גיל ההריון (שאינו נמסר באופן מפורש או מדויק בסרט עצמו) אבל הוא גם אירוני: הוא נשמע כמו ספירה לאחור – ארבע, שלוש, שתיים. השם המודע לעצמו מוסיף לסרט מידע, וגם מימד של מותחן – שאינו נמצא בגוף הסרט. זהו סיפורן של שתי נערות בפנימייה רומנית, בימי הקומוניזם של 1987. שוב אירוניה: אנחנו יודעים שכעבור שנתיים הקומוניזם יפול, חומת ברלין תקרוס וניקולאי צ'אושסקו, הדיקטטור הרומני, יוצא להורג אחרי שהמונים ייצאו לרחובות ויפילו את משטרו. אבל לגיבורות ב-1987 אין מושג שזה מה שעומד לקרות, הן חיות בשיאה האפל של הדיקטטורה הרומנית. כשאחת מהן נכנסת להריון ומחליטה לבצע הפלה בלתי חוקית, עוזרת לה שותפתה לחדר ליישם את המהלך. מרגע זה אנחנו נמצאים בכרוניקה מדוקדקת של פעולות. הנערה האקטיבית והאחראית שיוצאת לעזור לחברתה הפסיבית ומוכת ההלם. וכאן אני נתקל בבעיה הראשונה שלי: הדמות גביטה, הנערה שרוצה לעבור את ההפלה, היתה מעצבנת. היה בה משהו לא חכם, אולי זו האפתיות שלה, אולי תמימותה, שעורר בי כעס ולא הזדהות.
אבל מונג'יו אינו שופט. הוא מציג רצף של פעולות: לקבוע עם הרופא שיבצע את ההפלה, למצוא חדר במלון, להשיג כסף, להסתתר מפני השלטונות, להמשיך לתפקד כלפי חוץ כאילו כלום. על פניו, הסרט נראה נטול מאמץ: מצלמה על הכתף, תאורה מינימלית, משחק נטורליסטי, ללא מוזיקה (חייב להודות: אני די שונא סרטים בלי מוזיקה) אבל הוא חלק מטרנד אירופאי עכשווי – ודי מופלא – בו דווקא הסרטים הכי נטורליסטיים-לכאורה הם הכי מורכבים. מונג'יו עובד עם שוטים ארוכים-ארוכים הדורשים תזמון מושלם. כל כניסה ויציאה של דמות, כל השתקפות במראה, כל סיטואציה הממוסגרת בלוקיישן אחד: הכל נראה בלתי מתוכנן אבל אז מתברר שהכל כאן מוקפד ומדוקדק. מהבחינה הזאת, "4 חודשים" הוא סרט מופתי: הוא מחביא את תחבולותיו הקולנועיות היטב וגורם לקהל להאמין שהוא חוזה בפיסת מציאות הנפרש אל מול פניו.
ודומני שמונג'יו רוצה ליצור את האשליה הנטורליסטית כדי ליצור את אפקט התדהמה שהסרט נבנה אליו. הזעזועים בסרט הדרגתיים. זה מתחיל בסצינה מעולה – רבע שעה שיכולה לתפקד כסרט קצר בפני עצמו – בו פוגשות הבנות את האיש שיבצע את ההפלה, הגרסה השטנית של ורה דרייק (גיבורת סרטו של מייק לי), המלאכית שהקריבה עצמה למען הנערות. אצל מונג'יו אין מלאכים. יש רק קורבנות.
אלא שהסרט, על אף פשטותו המתוחכמת (או תכחומו הפשוט) לא מצליח לטלטל. הוא מנסה, הוא רוצה, הוא אפילו שולף אסים סנסציוניים לקראת סופו. אבל הוא נותר מרוחק. ואני נותרתי מרוחק ממנו. זה סרט שציפיתי שיפורר אותי, ירעיד אותי, יתן לי אגרוף הגון – בבטן, בראש, באף. והוא לא. מצד שני, אולי צריך להיות אשה כדי להבין בדיוק מה עובר על שתי הנערות, ואז הסרט הופך כמעט בלתי נסבל לצפייה, מרוב האינטנסיביות הגינקולוגית שהוא שואב את צופותיו לתוכו. מונג'יו יצר סרט מרשים, אפילו חשוב, ולרגעים מבריק מבחינה טכנית. אבל הוא עבר לי לגמרי מעל הראש.

תוספת: אהרון קשלס חושב פחות או יותר כמוני.

ציוץ