21 דצמבר 2007 | 21:33 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

הפלישה נהדפה

רשימת סרטי השנה שלי ננעלה. היא תתפרסם ביום רביעי. ובינתיים: סרטי ינואר-פברואר, שכבר התחילו להיות מוצגים לעיתונאים, די מדהימים. מקווה שנזכור אותם בבוא העת לסכם את 2008.

=========

עשרת סרטי השנה של רוג’ר איברט. במקום הראשון: “ג’ונו”. שימו לב שמקומות 1 עד 5 בכלל עוד לא הגיעו ארצה. מ-ע-צ-ב-ן.

========

משאל המבקרים של העיתונות האלטרנטיבית שהיה פעם מסורת סוף השנה הנפלאה של ה”וילג’ וויס” מתקיים זו הפעם השניה ב”אינדי-ווייר”. 106 מבקרים השתתפו. במקום הראשון: “זה ייגמר בדם” של פול תומס אנדרסון. במקום השני: “זודיאק”. הבימוי: “זה יגמר בדם”. התסריט: “זה יגמר בדם”. הצילום: “זה יגמר בדם”. השחקן: “זה יגמר בדם”. דיוויד ד’ארסי, שמרבה לבקר בפסטיבלי קולנוע בארץ, בחר ב”ביקור התזמורת” כאחד מסרטי השנה שלו, ובששון גבאי ורונית אלקבץ כשניים משחקני השנה שלו. הנה הרשימה המלאה.

=========

אני חוזר ואומר: כשסרט כמו “זה יגמר בדם” נוסע לברלין וכל הפצתו הבינלאומית נדחית עד אחרי הבכורה הפסטיבלית, אני עוד מבין את זה. זה מצער אותי, אבל זו החלטה כלל-עולמית שלמפיצים בארץ אין נגיעה אליה. כשמפיצי “כפרה” רוצים לחכות עם הסרט כדי שייפתח את פסטיבל הקולנוע הבריטי, אני אומר “ניחא”. נשמעת החלטה סבירה. אבל תהרגו אותי אם אני מבין מה הרעיון לשבץ רק בינואר-פברואר את “סוויני טוד”, “ארץ קשוחה”, “Into the Wild”, “הפרפר ופעמון הצלילה” ו”ג’ונו” – שאי אפשר להדליק אתר אינטרנט באנגלית בלי לקרוא עליהם איזשהו שבח, להתעדכן לגבי איזושהי מועמדות חדשה שזכו בה או נבואה לגבי עתידם האוסקרי. אני פשוט לא מבין את זה. זה נטול הגיון. אני רציני, יש מישהו שם שיכול להסביר לי?

========

גנוז א’: “הפלישה” עם ניקול קידמן יוקרן באופן חד פעמי בינואר בסינמטק לפני שיעוף ישר לדי.וי.די.
גנוז ב’: למרות שיש סיכוי ש”ההתנקשות בג’סי ג’יימס” יהיה מועמד לשני אוסקרים – על שחקן משנה ועל הצילום – הוא כרגע מיועד לגניזה בארץ. לבתי הקולנוע הוא כנראה לא יגיע. יש סיכוי כלשהו שהוא ישובץ להקרנה חד פעמית בסינמטק במרץ לפני שייצא בדי.וי.די. כמות הסרטים שוורנר בארץ זורקים לפח פשוט מרגיזה. וורנר הם אלה שגנזו השנה גם את “הגרמני הטוב” של סטיבן סודרברג, שהיה אחד הסרטים הכי טובים שראיתי ב-2007.
בכל פעם שאני שומע על סרט כזה שמפיציו תוקעים לו סכין בגב האינסטינקט שלי הוא לחמול אותו, לאסוף אותו לזרועותיי ולגונן עליו מפני ציפורניהם של אנשי העסקי תאבי הממון שסרט שיביא אליו פחות מ-10,000 צופים אוטומטית נתפס אצלם כ”רע”. ושוב מתעורר בי הרצון למצוא דרך לדרבן מישהו להקים בית קולנוע קטן וחמוד, שכונתי אך איכותי, שילקט אליו את הסרטים היתומים האלה ויצליח להוכיח שאפשר להתפרנס גם מסרטים שלא מביאים 100 אלף צופים. לא להתעשר חלילה, אבל לא להפסיד כסף, ובדרך להזכיר שקולנוע זה גם אמנות ותרבות ושלמפיצים, שיש להם בעלות בלעדית על הסרטים שהם גונזים, יש גם מחויבות תרבותית ולא רק כלכלית.
מיליונרים יקרים קוראי האתר: אם סגרתם את שנת 2007 עם עודף קטן בספרי החשבונות ובא לכם להשקיע מיליון לירות בהקמת בית קולנוע קטן – שאולי יפסיד לכם כסף, אבל יהפוך אתכם למאושרים – צרו קשר.

=======

ג’יי לנו, קונן אובריאן, דיוויד לטרמן וג’ימי קימל חוזרים לשדר ב-2 בינואר, אחרי חודשיים של שביתה. הם חוזרים לשדר, אבל בלי תסריטאים. למה? כי הם נכנעו לדרישת הרשתות לחזור לאוויר, אחרת יפוטרו כ-100 עובדים בכל תוכנית שמושבתים מאונס ואינם קשורים לאיגוד התסריטאים. איך זה ייראה? לא ברור. בלי מונולג פתיחה, בלי מערכונים. יותר אורחים ולהקות. אבל רגע, יש סיכוי שהשחקנים לא יסכימו להגיע להתארח בתוכנית כהזדהות עם התסריטאים השובתים.
וב-7 בינואר יחזרו לאוויר גם ג’ון סטיוארט וסטיבן קולבר. גם כאן: ללא תסריטאים. זה עשוי להיות מביך: התוכנית של קולבר מתוסרטת כולה. קולבר הוא בסך הכל שחקן, הוא לא באמת פרשן חדשות, הוא רק מגלם אחד.
מה שמציב את התוכניות האלה בדילמה: אם הן יהיו מוצלחות מישהו עוד יגיד “רגע, בשביל מה בכלל צריך תסריטאים” ואם התוכנית תהיה גרועה אז מי שייצא כאן רע זה המגיש, שמבחינת הקהל הרחב נושא את האחריות על איכות התוכנית על כתפיו. אז מה יהיה? צריך לזכור שסטיוארט, קולבר, אובריין, לנו, לטרמן וקימל הם כולם גם חברי איגוד התסריטאים. הדרך היחידה שהם יצליחו לצאת מזה בכבוד זה להפפוך את התוכניות שלהם לקמפיין אחד ארוך לטובת התסריטאים במאבקם נגד האולפנים והרשתות. אבל ספק אם הרשתות יסכימו לזה.

ופתאום נזכרתי בזה. באמריקה ג’ון סטיוארט שובת. בישראל המרצים הבכירים שובתים. מרצים ישראלים מוצלחים פשוט עוברים ללמד בחו”ל ועושים שם חיל. אז הנה, מן הארכיון, שובת נוכחי ומי שהיה יכול להיות שובת בפגישה בינהם. ג’ון סטיוארט מראיין את ד”ר טל בן שחר, שמעביר את הקורס הכי פופולרי בהרווארד:

14 תגובות ל - “הפלישה נהדפה”

  1. לטנזור 21 דצמבר 2007 ב - 23:36 קישור ישיר

    לבי נשפך מכמות הסרטים הגנוזים, אני יודע שנושא זה עלה בבלוג פעמים רבות בעבר אך לא טרחתי לבדוק בארכיון אם הצעה כגון, ארגון עצומות למניעת גניזת סרטים, עלתה בעבר ואם זה נוסה. האם ניתן דרך אתר זה או אחר, לארגן עצומות שכאלו?

    אני אחתום על כל סרט, בין אם זה הכושל ביותר של וויל פארל או הכושל ביותר בפסטיבל חיפה.

  2. רותם 22 דצמבר 2007 ב - 0:16 קישור ישיר

    לצעוק חמס על כל סרט גנוז לא בדיוק תורם למטרה. בין אם זה לא יהיה ממש לא שווה למפיץ עד לרמה של הפסד, ובין אם פשוט לא יהיה איפה להקרין את הכל.
    עם כל הכבוד לגנוזים, יש גנוזים ויש גנוזים, ואם נלך לפי הביקורות בחו”ל, אז להזכיר את “הפלישה” ואת “ג’יסי ג’יימס” ביחד פשוט הופך את זה לרשימת מכולת ללא הבחנה למה באמת כדאי שיהיה פה לבין מה שחוסך לנו את הזמן ואת הכסף.

  3. רותם 22 דצמבר 2007 ב - 0:18 קישור ישיר

    ואם כבר “הפלישה”:
    מצחיק שיאיר כתב שזה מוקרן בסינמטק ואז עף לדי.וי.די.
    אני מוכן להתערב שזה יהיה הפוך: ייצא בDVD ואז יוקרן בסינמטק.

  4. דניאל 22 דצמבר 2007 ב - 2:32 קישור ישיר

    יאיר, האם פנית אי פעם למפיצי הסרטים בארץ ושאלת אותם מדוע הפצות רבות של סרטים בארץ הינן במועד כה מאוחר יחסית למועד הפצתם בשאר מדינות העולם?
    זה פשוט מתסכל אותי לחכות בכל שנה לסרטים טובים, רק כדי לגלות במקרה הטוב אני אראה אותם כחצי שנה לאחר הפצתם המקורית, או במקרה הרע, על מדפי הDVD לאחר שנה.
    באמת שהרשימה לא מסתיימת.

  5. רני 22 דצמבר 2007 ב - 3:03 קישור ישיר

    הפתרון לסרטים הגנוזים יכול להיות קצת אחר (אם כי בית קולנוע שכונתי וחביב הוא רעיון נפלא ואני מקווה שמישהו ירים את הכפפה): להפיץ אותם רק בת”א. ללא 30 עותקים שיוקרנו זמן מועט ברחבי הארץ, וקרוב לוודאי שלא יחזירו את ההשקעה. לת”א יש סבלנות לסרטים שלערים אחרות אין, וסרטים באופן כללי מתנהגים קצת אחרת בת”א. המקרה הבולט ביותר מהזמן האחרון הוא “מעבר ליקום” שהופץ רק בשני אולמות בארץ, שניהם באזור ת”א. העובדה שהסרט מצליח בקולנוע “גת” המצוי במרכז העיר, וככל הנראה קצת פחות ב”יס פלאנט” שמצוי מחוץ לגבולות העיר מעידה אולי על הדרך שבה יש להפיץ סרטים מסוימים בארץ. וזה מנהג די נפוץ גם בחו”ל: ראו ההפצה המגבלת שלה זוכים סרטים כמו “לא ארץ לזקנים” או “כפרה” בחו”ל. הבאזז בערים הגדולות מסייע להפצה הנרחבת מאוחר יותר. יתכן מאד שגם פה כדאי להקרין סרטים מסוימים רק בת”א (ואולי גם בירושלים וחיפה) ולהחליט מאוחר יותר, בהתאם לבאזז שיווצר, על הרבת ההפצה והדפסת עותקים נוספים. בכל מקרה, גם אם הסרט יוקרן רק באזור ת”א לפחות יהיה לו עותק 35מ”מ שניתן יהיה מאוחר יותר להקרין בסינמטקים השונים בשאר חלקי הארץ.

    ובנוגע לרשימת סרטי השנה: אני כבר לגמרי בשנה הבאה. הסרטים שאני הכי מחכה להם עכשיו הם כאלה שיוקרנו רק לאחר הראשון בינואר, ובראשם “זה יגמר בדם” ו”לא ארץ לזקנים” (ארץ קשוחה בפי המפיצים המקומיים), ומי אחריהם “סוויני טוד”, “כפרה” ו”ג’ונו” ועוד כמה.

  6. רותם 22 דצמבר 2007 ב - 10:01 קישור ישיר

    אפרופו הגיון, “רטטוי” הופץ בבריטניה בתחילת אוקטובר. איפה ההגיון בזה?
    אני מנחש שזה קשור לדוחות כלכליים וכל מיני מושגים כמו מאזן כלכלי, שנה פיקסלית וכד’.

  7. רז-ש 22 דצמבר 2007 ב - 11:48 קישור ישיר

    מה הבעיה בזה שסרטים שהם לא מהשורה הראשונה של הקולנוע מגיעים ישר לDVD? מצטער, לא כל סרט שווה 35 שקלים לאדם. לא מקרינים כל סרט ישראלי באמריקה באולמות הגדולים וגם לא צריך להקרין כל סרט מאמריקה בישראל. ולכל מי שחושב שפשוט אי אפשר, אבל אי אפשר, להתרשם מסרט אם הוא לא במסך הגדול-> שיקנה מקרן. (גם ככה איכות ההקרנה בסינמטק לא עולה על זו שיש לי בבית.)

    רוה לרז: תגובה בעייתית. לא כל סרט שלא שווה 35 לך לא יהיה שווה 35 לאחר. והגניזה של “הפלישה” לא באמת מזיזה לי, היא כמובן מצחיקה כי כבר שנה מפיצי וורנר בארץ משבצים את הסרט בהתלהבות בלוח ההפצה העתידי, ואז מגיע היום והסרט נגנז. הגניזה של “ההתנקשות בדג’סי ג’יימס” יותר מציקה לי. אם לסמוך על מה שנכתב בחו”ל על הסרט מדובר כנראה ביצירה יפה לעין אך איטית ומהורהרת, משהו שמסך גדול יעשה לו חסד. רוג’ר דיקינס הוא צלם שהייתי משלם 35 שקלים לכל סרט שהוא מצלם. ומה השיא, מבחינתי: שעותקי פילם (כנראה כבר מתורגמים) של הסרטים האלה כבר קיימים בארץ. ההקרנות בסינמטק יהיו מפילם, לא מדי.וי.די. אז מה הבעיה, כמו שרני הציע, לקחת אולם אחד בתל אביב ולתת לקהל סקרן שבוע-שבועיים לראות את הסרט, בהוצאה מינימלית ולראות אם הוא תופס או לא? הבעיה היא שכל, חזון, כבוד, אהבה לדבר. לא כסף.

  8. יוני 22 דצמבר 2007 ב - 16:29 קישור ישיר

    מה עם Charlie Wilson’s War סרט שאני מאוד חיכיתי לו אבל בנתיים זכה להתעלמות בכל מקום חוץ מגלובוס הזהב.

  9. דרורית 22 דצמבר 2007 ב - 20:55 קישור ישיר

    באיחור ניכר ראיתי את away from her. איכשהו זה הזכיר לי שני סרטי שרה פולי (בתור שחקנית) “המתיקות שאחרי” ו”החיים שלי בלעדי” (ככה תרגמו את זה?). משהו מאוד טרגי וקשה, ועם זאת מאוד מאוד מאופק. שלג מאופק לאופק. ויופי פיזי בצילומים. חייבת להגיד שלסרט עצמו היה עלי אפקט מצטבר. תוך כדי צפיה לא הרגשתי כמעט כלום, אבל עם השוט האחרון באה הצביטה החזקה בלב. וג’ולי כריסטי היא אחת הנשים היפות שנראו על מסך הקולנוע אי פעם.

  10. גיאחה 22 דצמבר 2007 ב - 23:24 קישור ישיר

    גם מגזין הבית שלי, Paste, בחר בג’ונו כסרט השנה שלו.
    קשה לי כבר לחכות.

    ואיזה זין עם כל הגניזות האלה. קפיטליזם ארור.

  11. רותם 23 דצמבר 2007 ב - 0:48 קישור ישיר

    סינמטק היא מלת המפתח פה.
    המפיצים לא רוצים לקחת סיכון כלכלי, כי הם כפי שכתב גיאחה קפיטליסטים ארורים. למזלנו גם בתול במערכת הקפיטליסית ישנם מוסדות שעניינם הוא לא רווח.
    אז אולי כדי לבוא בתלונות/הצעות/עצומות גם כלפיהם, שיקרינו יותר סרטים גנוזים, לבטח כאלו שיש להם תרגום בארץ. אני יכול לספור על יד אחת את מספר הסרטים שנגנזו שהוקרנו בסינמטק ת”א בשנים האחרונות.
    עד שהמוסדות הללו יפעלו כראוי, אנחנו נשאר עם ה”חמורוטק”

  12. ברווז גומי 23 דצמבר 2007 ב - 8:53 קישור ישיר

    טל בן-חיים חזר לארץ ומלמד במרכז הבינתחומי. אבל כן, המרצים הטובים נודדים לארצות מרוחקות, וגם הבינוניים.

  13. אודי 23 דצמבר 2007 ב - 9:47 קישור ישיר

    מספר הבהרות לגבי ד”ר טל בן שחר: (ולא טל בן חיים כפי שנכתב בתגובה הקודמת…)
    1. ד”ר טל בן שחר לא שובת והוא מלמד במרכז הבינתחומי את הקורס פסיכולוגיה חיובית, שאכן הוא גם הקורסס המבוקש ביותר בתולדות אוניברסיטת הארוורד.
    2. הספר, עליו מדבר ג’ון סטיוארט עם טל בן שחר, תורגם ל-21 שפות (!) והוא יצא ביום שישי האחרון בישראל ושמו – באושר ובאושר.

  14. דני 23 דצמבר 2007 ב - 18:24 קישור ישיר

    טל בן חיים זה באמת מישהו אחר לגמרי. למרות שגם הוא לא גר בארץ.
    הרעיון של להתחיל את ההפצות לניסיון בערים הגדולות (ובתור חיפאי אני מבקש שלא נקופח) יכול לעבוד. בחיפה יש כלכך הרבה זקנים שמציפים את הסינמטק שכל דבר שתתנו להם הם יראו. לפני איזה חודש הלכתי בהקרנה של “הדייט שתקע אותי” (בסינמטק!!!) והייתי היחיד מתחת לגיל 60. הייתי כמובן גם היחיד שצחק בבדיחות על מחלות מין. היה די מבאס.
    כאמור, תביאו לחיפה סרטים. ההצלחה מובטת. כן ארץ לזקנים.


השאירו תגובה