02 ינואר 2008 | 01:46 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

זביג וגמרנו

חודש אחרי האייטם הזה (והזה) שלי מביאה נירית אנדרמן ב"הארץ" את הנתונים המלאים על מצב מכירת הכרטיסים לסרטים ישראליים בארץ בשנת 2007.
ב-2007 נמכרו 9.5 מיליון כרטיסים מתוכם 1.249 מיליון לסרטים ישראליים.
ב-2006 נמכרו 9 מיליון כרטיסים, מתוכם 800,000 היו לסרטים ישראליים.
ב-2005 נמכרו 8.5 מיליון כרטיסים, מתוכם 300,000 לסרטים ישראליים.
וב-2004, עדיין שנת השיא, נמכרו כ-9.8 מיליון כרטיסים מתוכם 1.3 מיליון לסרטים ישראליים (מה שמעלה את השאלה לאן נעלמו 200,000 כרטיסים, כי הנתונים שפורסמו ב-2004 טענו שנמכרו עשרה מיליון כרטיסים, מתוכם 1.5 מיליון לסרטים הישראליים, אבל אולי אלה היו הערכות לא סופיות וזה הנתון הסופי, או משהו אחר).

כרטיסים לסרטים ישראליים ב-2007
הטבלה מכאן

אבל למעט הנתונים המקיפים, השאר כבר נדוש ומוכר: כל הפרסים בפסטיבלים, "הקולנוע הישראלי הוא טרנד". יאללה, מאחורינו כבר כל זה. עכשיו קדימה: האם אחרי שנה כזאת זה אומר ש-2008 תהיה שיחזור של 2005, כלומר התרסקות מוחלטת? השינויים הקוטביים בכמות הכרטיסים משנה לשנה מעידה על כך שיש קהל, יש יוצרים אבל אין ניהול. משהו עדיין מרגיש – באופן בו סרטים מופקים וממומנים – מאוד מאולתר ורנדומלי.

ומשהו מציק לי: נכון שהמספר 220,000 ל"ביקור התזמורת" הוא נפלא ואף אחד לא אמור לדרוש יותר מזה. ובכל זאת: אני בתחושה מתמדת של"ביקור התזמורת" היה פוטנציאל גדול יותר בקופות ושתוכנית ההפצה השמרנית שלו הזיקה לו. האם ההחלטה להוציא את הסרט רק בספטמבר, בשעה שהוא הפך לשיחת היום בכל כלי התקשורת המקומיים כבר במאי, לא גבתה מחיר של לפחות 100,000 צופים? זה קרה בשנה שעברה גם עם "אדמה משוגעת", שנדמה לי שלא הגשים את מלוא הפוטנציאל המסחרי שהיה גלום בו. ספטמבר, שהיה בעבר החודש בו מושקים הבלוקבאסטרים הישראליים, כבר לא מוכיח את עצמו.

============

המלחין עדי כהן ("מסוכנת", "לילסדה", "שירת הסירנה" ועכשיו גם "מתי נתנשק" ו"משמורת") כתב בבלוג שלו בשבוע שעבר שהבמאי זביג ריבצ'ינסקי ביקר בישראל בשבוע שעבר, והשניים שוחחו על שיתוף פעולה אפשרי בפרויקט חדש שריבצ'ינסקי מתכנן. אם הידיעה הזאת היתה מתפרסמת באמצע שנות השמונים היא היתה חתיכת ביג דיל, אבל היום היא בוודאי לא אומרת דבר לאיש. ובכל זאת: ריבצ'ינסקי הוא אנימטור ויוצר סרטים ניסיוניים מפולין שזכה ב-1983 באוסקר על סרט האנימציה הקצר "טנגו". מאותו רגע הוא היה חלוץ בתחום הווידיאו-ארט המשלב אנימציה ואפקטים דיגיטליים, שנראו חדשניים לתקופתם. את פרנסתו הוא מצא כבמאי קליפים, והוא זכה בפרס על חדשנותו בטקס פרסי אם.טי.וי ב-1986.
הבעיה הגדולה של ריבצ'ינסקי היא שאף פעם לא נפל לידיו להיט ממש גדול, כזה שיהפוך אותו לשם שמוכר בכל בית (גם כשהיו לו הברקות, כמו זה של גרנדמאסטר פלאש). וכשכבר היה לו להיט גדול, הקליפ היה פחות ממרשים (למשל זה, של סימפל מיינדס). ובנוסף לזה, האפקטים שהוא השתמש בהם נורא התיישנו. היום הם נראים בגדר קוריוז (למרות שהוא היה אחד הראשונים שעבדו בהיי-דפינישן, אי שם בניינטיז). אבל אם מכווננים את המוח ל-1988 הרי שריבצ'ינסקי הוא למעשה המישל גונדרי של האייטיז: אנימטור שעסוק בהמצאות טכנולוגיות ושיוצר סרטונים טכנולוגיים ביזאריים. לגונדרי, לעומת זאת, יש פשוט חוש הומור מוצלח יותר.
על פי האתר של זביג, מאז 1992 הוא לא ביים כלום, והוא עסוק בעיקר בהוראה. כך שפרויקט חדש שלו נשמע מסקרן.

הנה, למשל, שניים משלו.

לו ריד (לא ברגע הכי מוצלח של הקריירה שלו):.
.
.

ארט אוף נויז:

15 תגובות ל - “זביג וגמרנו”

  1. יוני 2 ינואר 2008 ב - 7:37 קישור ישיר

    אוף טופיק:

    מישהו יודע מתי "ג'ונו" מגיע לארץ.

  2. רוני 2 ינואר 2008 ב - 8:32 קישור ישיר

    עוד אוף טופיק: עוד מישהו סבל כמוני בהקרנה של "העדר"? ואני לא רק מדבר על תנאי ההקרנה הבזיוניים ("אוקיי, הפסקנו את הסצינה הראשונה באמצע והמשכנו אחרי חצי דקה של דיאלוג חשוב אבל אין סיבה להראות את הסצינה שוב, נכון?")

  3. דודי קינג 2 ינואר 2008 ב - 8:58 קישור ישיר

    "ביקור התזמורת" פשוט לא היה כזה להיט. ההפצה שלו ממש לא הייתה הבעיה – הסרט זכה למסע יח"צ מקצועני ומתוקתק, כולל ידיעות חדשותיות כל יומיים, כולל מאבק אוסקר מתוקשר, כולל פרסים בינלאומיים, כולל השקעה אדירה בפרסומות ומודעות בשפע – אבל הקהל פשוט לא כל כך אהב אותו. קורה.

    גם לטעמי, מדובר בסרט חביב שנופח מעבר לגודלו הטבעי. לא יצירת מופת, לא אבן דרך קולנועית. סרט חביב, עם כמה פלוסים ושפע מינוסים. נראה לי שמכירות הכרטיסים משקפות את זה.

  4. סטיבי 2 ינואר 2008 ב - 9:29 קישור ישיר

    ג'ונו אמור להגיע ב-7/2 (אם לא יידחה שוב).

  5. דרורית 2 ינואר 2008 ב - 10:25 קישור ישיר

    מסכימה עם כל מילה של דודי קינג.

  6. דני 2 ינואר 2008 ב - 10:27 קישור ישיר

    בחישוב זריז:
    הקרן השקיעה כמעט 30 מיליון ש"ח בסרטים האלה.
    נמכרו בערך 1.2 מיליון כרטיסים (הורדתי את "ריקוד מסוכן" שלא נתמך (ואוי ואבוי אם היה נתמך)))
    1.2 מיליון * 25 שקל לכרטיס (שזה מה שהמפיצים אומרים שיוצא מחיר ממוצע של כרטיס, עם הנחות חיילים וקשישים וכו') = 30 מיליון ש"ח הכנסות.
    ז"א שהשנה המוצלחת קולנועית היא גם מאוזנת כלכלית לכל הפחות. (כי מכתבים מאמריקה רק יצא, הDVDים עוד לא יצאו ובופור בטח יהיה להיט בDVD ועוד).

    רוה לדני: תרגיל תיאורטי מעניין, אבל חסר כל קשר למציאות. קודם כל כי יש שם שתי קרנות, וקרן רבינוביץ' הפסידה על "מלך של קבצנים" כל מה שהיא אולי הרוויחה ב"בופור". אבל קרנות לא "מפסידות" או "מרוויחות". אם יש רווחים הן מצפות לראות אחוזים מהם, אבל הם כמעט האחרונים בתור ואם תתחנן, אולי גם יוותרו לך על ההחזר. רוב הסרטים ממומנים גם על ידי גוף שידור, שלמעשה קונה את זכויות השידור של הסרט בעבור כספו, שאותו הוא מחויב על פי חוק להשקיע ושמקסימום אותו הוא יראה בחזרה בצורת הכנסה מפרסומות בבכורה הטלוויזיונית. כספים נוספים הגיעו מקופרודוקציות זרות, שבעבור הכסף למעשה רוכשות את זכויות ההפצה של הסרט בחו"ל. כלומר שאם לא מושקע כסף פרטי בהפקה, אף אחד לא באמת מצפה לראות החזרה על ההשקעה. כך שנושא "איזון כלכלי" ביחס להפקות ישראליות הוא מושג אקדמאי לחלוטין. והחישוב שלך לוקח בחשבון שמלוא מחיר הכרטיס הולך למפיקי הסרט, בשעה שרוב מחיר הכרטיס בעצם נשאר בידיו של בעל בית הקולנוע. במילים אחרות לשאלה "האם הסרט הצליח או הפסיד" התשובה צריכה להיות לא כמה כסף רגולטורי הושקע בו אלא כמה כסף פרטי. למשל: אדרי השקיע כמות מסוימת של כסף בהפקה של "הסודות" ושל "בופור" וכמות מסוימת של כסף בהפצה ובפרסום הדי מאסיבי של הסרטים. האם חצי מיליון הכרטיסים ששני הסרטים מכרו כיסו את השקעותיו בסרטים? כי אם לא, הרי שהוא לא ישקיע יותר. מצד שני, בגלל שאדרי הוא גם בעל בית הקולנוע שבו נמכרים רוב כרטיסי הקולנוע לסרטים ישראליים בארץ (סינמה סיטי), הוא יוכל להוכיח באותות ובמופתים איך הוא למעשה מפסיד כסף כמפיק וכמפיץ, בשעה שהוא גורף המון כסף בתור בעל בית הקולנוע שממילא רוב האחוזים של הכרטיסים נשארים בידיו. השורה התחתונה היא כזאת: נורית שני, מוקי גרדינגר ומשה אדרי גרפו השנה המון – אבל ה-מ-ו-ן – כסף מסרטים ישראליים. אבל שני וגרדינגר השקיעו כמעט כלום – לא בהפקה ולא בהפצה ולא בפרסום ולא בעותקים. רק אדרי באמת לקח סיכון. ונדמה לי שבהיעדר "מחילות" השנה השקעותיו די נשאו פרי, אפילו "רק כלבים" ו"החוב" (בעלה של נורית שני, איז'ו שני, לקח סיכון כשהשקיע ב"תנועה מגונה", ויהיה מעניין לגלות האם ההשעה הזאת הניבה תשואה כלשהי).

  7. danny e 2 ינואר 2008 ב - 10:53 קישור ישיר

    close to the edge, יתיכת יציאה גם לימים התעשייתים של תחילת האייטיז. שיר מאוד מדוייק.

  8. רז-ש 2 ינואר 2008 ב - 12:40 קישור ישיר

    ביקור התזמורת יצא בארץ ביום שישי. ביום ראשון העוקב נסעתי לחודש לחו"ל. אני לא חובב גדול של בכורות ובדרך כלל אני לא עושה עניין ממועדי הצפיה שלי. גם אני לא פריק במיוחד של סרטים ישראלים. ובכל זאת לביקור היה בקיץ כל כך הייפ שפשוט הרגשתי שאני לא יכול לטוס בלי שאני יודע על מה מדובר בסרט הזה ורצתי לבית הקולנוע בין האריזות ביום שישי ב16:00 ביס פלאנט. מהסרט אגב יצאתי מאוכזב למרות שבתור אחר צהריים ביום שישי הוא עבר עלי מאוד בנעימים (כי זה סרט מאוד נעים), אבל הסיפור הקטן הזה הוא לא על הסרט אלה על הציפיה. ככה שאני לא יודע עד כמה אני מייצג משהו אבל עלי לפחות צורת השיווק של הסרט מאוד עבדה. גרמו לי לחכות לסרט הזה ולהרגיש שאני מפסיד משהו קריטי אם אני לא רץ לראות אותו אחרי שהוא יצא ב"איחור" כזה בארץ. שבועות קודם אני זוכר עוד חזרתי וחיפשתי באינטרנט מתי הוא כבר יוצא. הייתה אבל תופעת לוואי לשיווק הזה: כגודל הציפיה כן גודל… ואני חושב שכאן טמון הכלב. ידוע שצרכני קולנוע רבים לא נמנים על המעגל הראשון של צרכני תקשורת הקולנוע. לא מתעניינים בביקורות, מועדי הקרנה וכ"ו. אלה בעיקר מסתמכים על תקשורת בין-אישית עם חברים ומכרים בשביל לבחור סרט לצפיה. האכזבה שיצרה הציפיה לביקור התזמורת אצל רבים מצרכני התקשורת גרמה לפחות המלצות חמות לדורשי ההמלצות. זה הניתוח שלי לפחות.
    למרות שבוא גם לא נגזים. ביקור התזמורת עשה הישגים יפים בקופות. את בופור ראו יותר? בצדק הדבר.

  9. יוני 2 ינואר 2008 ב - 14:22 קישור ישיר

    ג'ונו יגיע רק ב-7/2 איזה חרא מפיצים יש בארץ!!!

    לדני כרטיס 25 ש"ח??? הלוואי. 35 אולי

  10. דני 2 ינואר 2008 ב - 15:41 קישור ישיר

    טוב נו, כנראה באמת התרגשתי יותר מידי מכל המספרים האלה .
    אבל ברור שהחישוב שלי מוטעה, כי הטבלה לא משקפת הכנסות מול הוצאות, כי אם כן, אז הכל טוב ויפה, אבל באמת הקרנות לא מכסות את כל עלות הסרטים.
    אני אנסה עוד קצת מתמטיקה כדי לנסות לתקן את הרושם: אני חושב שפעם ציינת את זה כבר, אבל הפעם אפשר לראות בבירור: אם מסתכלים על נתוני 2005-2007, רואים שבאופן קבוע לסרטים זרים נמכרים בארץ 8.2 מיליון כרטיסים בשנה, אז אם בעלי האולמות רוצים למכור יותר כרטיסים, שישקיעו בקולנוע הישראלי.

    ויוני, כשאתה הולך לקולנוע אתה אמנם משלם 35 שקל, אבל המפיצים טוענים שאתה משלם מחיר גבוה כדי שחיילים, זקנים ושות' יקבלו את ההנחות שלהם, כך שבממוצע זה יוצא 25 שקל לכרטיס לכלל האוכלוסייה.
    לא בדקתי את זה, ולפי מה שאני יודע אין נתונים רשמיים הנוגעים לדבר, אז נצטרך להאמין להם לבינתיים.

  11. אורי 1 2 ינואר 2008 ב - 17:02 קישור ישיר

    כמה דברים בנושא:
    1. שוב נוכחנו לדעת שמילת המפתח כדי להביא קהל לסרט היא שיווק. אפילו אם הסרט לא משהו, הוא רק חביב או ידבר רק לחלק מהאוכלוסיה ["ביקור התזמורת", "בופור", "חופשת קיץ" – התאימו כרצונכם] – אם תשווקו אותו נכון, תיצרו באזז [אפילו שלילי – "הסודות"], תפרסו אותו ב30 עותקים ברחבי הארץ, השחקנים כולם יתראיינו בכל שתי תכניות האירוח שיש, ורצוי גם שאדרי יהיה המפיץ – והבאתם לקולנוע כמות נאה של צופים. [חריג הוא "אין לה אלוהים"]
    2. "ביקור התזמורת" לדעתי, לא היה מביא יותר צופים לקולנוע גם אם היה יוצא קודם, פשוט כי הוא לא סרט של "קהל רחב". יש לו מאפיינים יותר של סרט אומנותי ממסחרי, ושמעתי על לא מעט צופים שראו אותו בקולנוע והתאכזבו כי הוא "קטן מדי" ו"פתאום נגמר". שלא לדבר על זה שעל הנייר עלילת הסרט נשמעת משעממת והזויה לרבים מהצופים [בדיוק הפוך מ"בופור" שרק מהנושא סיקרן רבים]. שלא תהיה טעות – אני חושב שהסרט הוא טוב, אבל גם שהוא ניצל את כל המומנטום שהיה לו כדי להביא בארץ מקסימום צופים.
    3. למרות שבטבלה מסומנים שמונה סרטים שכביכול "רצים על המסכים" ושיש סיכוי שיגדילו בצורה משמעותית את כמות הצופים בהם – היחיד שאכן במצב כזה הוא "החוב" וגם הוא כבר מוקרן יותר מחודש. כל השאר עשו כבר את המכה שלהם, ואולי פרט ל"אבדות ומציאות" וכאמור "החוב" – זה עניין של ימים ספורים עד שהם יפנו את המסכים לחלוטין.
    3. "מדוזות" – כנראה הסרט הטוב ברשימה, הביא 70 אלף צופים. מצד אחד זה מספר נאה לסרט מהסוג הזה, אבל חבל שלא באו יותר צופים. יש יותר קהל גם לקולנוע מורכב.
    4. למרות שהסרט לא חף מבעיות מצער לדעת שרק 15 אלף צופים הגיעו ל"תנועה מגונה".
    5. הקומבינה של סרט וסדרה לא עובדת: הציבור יודע שבקרוב "אבדות ומציאות" יהיה בטלויזיה, אז למה ללכת לקולנוע? רק 30 אלף צופים, נתון ששובר סטסטית את ההצלחות הקודמות והמפוארות של שבי גביזון.
    6. המקרה של "מלך של קבצנים" עצוב. ההשקעה לא השתלמה והיוצרים היו צריכים להשכיר אולמות כדי שהקהל יוכל לראות את הסרט בקולנוע. וגם הם לא הגיעו.
    7. אני האחרון שלא יפרגן לקולנוע הישראלי – אבל 5 אלף צופים ל"תהילים" הוא נתון לא הגיוני: סרט שהוקרן 3 שבועות ב3 אולמות ומביא 5 אלף צופים היה זוכה להפצה רחבה יותר ולא נעלם מהמסכים כפי שקרה.
    8. ולסיכום, אין ספק שזאת הייתה שנה טובה מאוד. רק לפני שנים בודדות רוב הטבלה הייתה מכילה סרטים שבקושי הגיעו ל10 אלפים צופים, ואם סרט היה מגיע ל40 אלף זאת כבר הייתה נחשבת הצלחה. רק סרט אחד בשנה היה מגיע ל100, ורוב הציבור בכלל לא שמע על שאר הסרטים.
    מי ייתן שגם השנה יהיו הצלחות כמו השנה ואף יותר.

  12. אור 2 ינואר 2008 ב - 20:20 קישור ישיר

    ליוני –
    אני לא יודע מה קורה בתל אביב אבל בסינמטק ירושלים יש הקרנה של "ג'ונו" + הרצאה של דני מוג'ה ב11 לחודש (יום שישי) והקרנה בלי הרצאה יום אחר כך. אני מניח שגם בת"א יש את אותו הדבר.

    כמובן שזה תקף רק על הנייר וכבר ידענו פאדיחות כואבות של סינמטק ירושלים שנה שעברה ("זודיאק" ו"אינלנד אמפייר" למשל). אז קח בערבון מוגבל.

  13. איתן 2 ינואר 2008 ב - 21:46 קישור ישיר

    "be kind rewind": בתפריט: איך להפוך את שוודיה לשם פועל, איך לקדם מכירות באמצעות מיצג בסוהו, ואולי אפילו לבקש מכמה בימאים שגונדרי משווד אותם בסרטו לשווד אותו בחזרה. מצחיק.

    (למי שיודע דבר או שניים על הסרט הזה, מומלץ לדלג על 3 הפסקאות הראשונות, ולהגיע ישר לחלק המעניין).

  14. איתן 2 ינואר 2008 ב - 21:47 קישור ישיר

    וגם זה מומלץ:

  15. יותם 2 ינואר 2008 ב - 22:11 קישור ישיר

    אני פשוט לא יכול לעמוד בזה יותר ואני מוכרח לצפות ב'פרספוליס'. מישהו מכיר גרסה ידידותית להורדה של הסרט ויכול ליצור איתי קשר בעניין?
    אני יוצא מדעתי, ואם לא אצפה בסרט בקרוב, הסקרנות והציפייה כנראה יהרגו אותי.


השאירו תגובה