23 מרץ 2006 | 02:00 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

קאן קאנוני

פסטיבל קאן ייפתח ב-17 במאי, ופרטים ראשונים על סרטי התחרות פורסמו היום ב"הוליווד ריפורטר". "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה, עם קירסטן דאנסט בתפקיד מלכת צרפת, ישתתף בתחרות. החדש של פדרו אלמודובר, Volver, גם בפנים. וכך גם "בבל" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("אהבה נושכת", "21 גרם"). החדש של דיוויד לינץ', "Inland Empire", אמור להיכלל גם הוא בתחרות, אם יהיה מוכן בזמן. החדש של אקי קאוריסמקי גם. יש הימור על כך שגם החדש של נני מורטי (שזכה בדקל הזהב על "חדרו של הבן") ייכנס לרשימה.

עוד סרטים מסקרנים: "המבוך של פן" של גיירמו דל טורו. shortbus, סרטו השני של ג'ון קמרון מיצ'ל, אחרי "הדוויג והשארית העצבני" המופתי. ו"האקלים", סרטו החדש של הבמאי הטורקי הנהדר נורי בילג' סיילאן (שסרטו הקודם, "מרוחק", היה מופלא למדי).

העידן החדש

גלעד, אני מחבב את הלהט ואת הנוקדנות שלך, אבל כשזה מגיע לחירחור ריב סתם מתוך רצון להעלת ענני אבק זה מתחיל להעיק. התגובה ההחלטית, הנחרצת והיהירה שלך לגבי אייטם העלויות הפיזיות שייחסכו מהמעבר להקרנת היי דפינישן דיגיטלית היתה מביכה.

מאיפה הבאת את הסכום 2000 דולר? אכן, אני מניח שאפשר לקנות עותק ולהטיסו ארצה באלפיים דולר, אבל אז זה אומר שמדובר בעותק משומש (מנהג נפוץ בקרב מפיצים, אך כזה המונע מסרטים לעלות בסמוך לבכורתם המקורית) ובסרט יחסית קצר (סרטים ארוכים, הנדרשים ליותר גלגלים ומכאן שהם כבדים יותר להטסה, יקרים יותר). מבדיקה שערכתי, הסכום שייחסך על ידי המפיצים הקטנים בעת המעבר להקרנה דיגיטלית יהיה בין 3000 ל-4000 דולר לעותק (עבור קניית העותק, הטסתו ארצה, הטבעת התרגום ושאר עלויות שינוע, מסים וביטוחים). התשלום עבור רכישת זכויות ההפצה ועבור הפרסום יישארו אותו דבר. כדי להיצמד לחישוב שלך, בוא נלך על הרף התחתון, 3000 דולר, ובוא נישאר עם החישוב שלך שכרטיס קולנוע בארץ שווה 6 דולר. כדי לכסות את את הסכום הזה אתה מחשב שצריכים להימכר 500 כרטיסים. נכון? ומה שכחת? בואו ניקח שנייה להירהור….

נכון. את הנתח שלוקח בית הקולנוע מהכרטיס. בהנחה המתבקשת שאתה מפיץ קטן ללא בית קולנוע משלך, בעל בית הקולנוע ייקח ממך 80 אחוז ממחיר הכרטיס בשבועות הראשונים, ו-70 אחוז בהמשך. אבל, כדי להקל על החישוב בו נניח שאתה ממתין בתור ומציג את סרטך בסינמטק, המגלה רוחב לב למפיצים ולוקח מהם, ככל שאני יודע, רק 50 אחוז מהכרטיס. כלומר, אתה עכשיו זקוק ל-1000 צופים כדי לכסות את עלות העותק והשינוע. באולם כמו סינמטק 2, המכיל 131 כסאות ובו מוצגים סרטי המפיצים, אתה צריך כמעט 5 ימים בשבוע, ששתי הקרנות ביום יהיו סולד-אאוט כדי לכסות רק את עלויות העותק. וכל זה רק לעותק אחד! אבל בוודאי תרצה להביא לפחות עוד שני עותקים, לחיפה ולירושלים, לא? וכך הגעת ל-9000 עד 12,000 דולר. אם מדובר בסרט קטן, שמצאת במחיר מציאה, תשלום זכויות ההפצה יעמדו על 15,000 עד 20,000 דולר. וכך, בהפצה זעומה של 3-4 עותקים הופך תקציב קניית העותקים והטסתם, לשווה ערך לסכום קניית הזכויות. וכך קורה שסרטי שני קנו את הזכויות להקרנת Infernal Affairs ההונג קונגי, אבל לבסוף לא הוציאו אותו לבתי הקולנוע, מתוך חשש שהסרט לא יצליח (אחרי שהכסף עבור הזכויות כבר שולם!). וזו הסיבה שהסינמטקים לא מביאים ארצה עותקים של סרטים מספריות השאלת 35 מ"מ בחו"ל, כי רק עלויות ההטסה, לא ההשאלה, יקרות מדי עבורם (ולכן רוב הפסטיבלים בסינמטק הם כאלה שהשגרירויות יוזמות ומממנות את עלותם). כשהם יעברו להקרנה בהיי דפינישן לא תהיה מניעה להקרין כל סרט שיש להם זכויות עליו, אפילו בהקרנה חד פעמית או הקרנות חצות, כי במחיר רכישת הזכויות כבר יהיה לך עותק הקרנה ביד. וכך יוכלו להביא ארצה סרטים קטנים ואלטרנטיביים שימשכו רק 2000 איש, אבל עדיין אפשר יהיה להרוויח עליהם כסף. זה לא יהיה עידן חדש ונפלא בקולנוע המקומי? שסרט נפלא כמו "הצד האפל של הירח" של רובר לפאז' יוכל להיות מוקרן כאן על מסך גדול, וגם אם ייראו אותו פחות אנשים מכלל צופי "שנת אפס" עדיין ייצא המפיץ עם רווח ויוכל להמשיך לחפש את הסרטים שאף מפיץ אחר לא נוגע בהם.

ומה הקשר לסקנדינביה? ואם בסקנדינביה מקרינים את כל הסרטים מדי.וי.די זה הופך את זה לנוהג מוצלח? במדינה כמו שלנו, קרי במדינה בה בקולנוע לב, בסינמטק, בסינמה סיטי מזלזלים בצופים, חוסכים על גבם ומשקרים להם, ומציגים סרטי קולנוע מתוך די.וי.די.

לגבי התלונות על איכות ההיי דפינישן. שמעו, עוד לא הכל מושלם, אבל אנחנו בדרך לשם. אני מחכה לראות את "סופרמן חוזר" שצולם במצלמות הדור הבא של ההיי-דף. "סקס ולוסיה" היה אחד הסרטים הראשונים שצולמו במצלמת ההיי דפינישן הראשונה, עוד לפני "מלחמת הכוכבים, מתקפת המשובטים" ו"צעד קטן" של שחר סגל שצולמו באותה מצלמה, והוא אכן מריח כמו וידיאו. אבל טרילוגיית "טולסה לופר" של פיטר גרינאוויי, או "עיר החטאים" של רוברט רודריגז, כבר הציגו תמונה מושלמת. והיא רק תלך ותשתפר.

ואני מסכים לגמרי, ערוצי הכבלים והלוויין, כמו גם רשת האוזו השלישית, משלימים לנו היטב חורים. אבל אני רוצה לראות את כל הסרטים האלה על מסך גדול, באיכות תמונה מושלמת עם סאונד בווליום גבוה. ההיי דפינישן, אם המפיצים בארץ לא יימצאו דרך לחרבן גם את זה, יחיה לנו את עולם הקולנוע בארץ.  

17 תגובות ל - “קאן קאנוני”

  1. איתן 23 מרץ 2006 ב - 9:00 קישור ישיר

    כמה דברים:

    לגבי קאן 2006, אני חוזר ושואל מה יעשה שם בדיוק דובר קוסשוילי?

    לגבי ה-HD: מכיוון שאני עדיין סקפטי לגבי האיכויות שלו, אני מניח שנצטרך לחכות ולראות, אבל היתה לי גם הרגשה עמומה שבשם הבחירה החופשית, כלומר, כדי שלכל אחד ואחד תהנה גישה לכל סוג של סרט, גם אקסנטרי ומוזר (ויפה) כמו "הצד החבוי של הירח" של לפאז', וגם לכל בלוקבסטר מצוי, אתה מוכן להתפשר על איכות צפייה ו/או צילום. אבל שוב… נחייה ונראה…

  2. p.h. 23 מרץ 2006 ב - 10:25 קישור ישיר

    הלוואי ויצאו הקרנות מסחריות ל"צד האפל של הירח" ובאותה הזדמנות גם ל"חיים אחרונים ביקום". שניים מהסרטים הכי טובים שראיתי בשנים האחרונות.

  3. הפינגווין 23 מרץ 2006 ב - 15:41 קישור ישיר

    שאלה לא קשורה, אבל העלתי אותה גם בעין הדג ובינתיים, לא קיבלתי תשובה:
    איך קבעו איזה סרט לשלוח מטעם ישראל לאוסקר בקטגורית הסרט הזר לפני פרסי אופיר (1989)? האם הייתה ועדה מיוחדת שבחרה לשלוח סרטים כמו סאלח שבתי, מבצע יונתן ומאחורי הסורגים?

  4. יאיר רוה 23 מרץ 2006 ב - 17:07 קישור ישיר

    כן. ר' כתבתי ב"העיר" על האקדמיה בקיץ 2004.

  5. הפינגווין 23 מרץ 2006 ב - 17:58 קישור ישיר

    שניה, אני רק אפרוץ לארכיון של העיר. תודה. 🙂

  6. גלעד 24 מרץ 2006 ב - 4:06 קישור ישיר

    לדן ברזל ויאיר רווה באותה הנשימה.

    מאחר ןמר רווה כבר מיהר לתייג אותי כ"מחרחר ריב" שכל רצונו להעלות ענני אבק, אשתדל להשיב לך מבלי להתריס או להפגין זילזול ולו מתוך הצורך להפריך את דעתו של מר רווה… הופס.. כמו בסיפור על העקרב, זה כנראה בטבע שלי..

    ובכן.. "הנו באמת" שלי הוא אכן תגובה פולנית מקובלת (ואני אכן פולני)ויחד עם זאת, מבחינת המקום שבה היא נאמרה, הכוונה היתה להביע איזו שהיא אי נחת, או סתם אכזבה, יותר מעצם כריכת הסרטים (שחור, הכלה הסורית ועטאש)בחבילה אחת ופחות לקבוע רמות.

    במאמר מוסגר, ושוב מהעמדה ה"פולנית" שאני כמובן מחזיק בה (אבל תקבל את זה בקריצה), אני תמה אם אין כאן איזו שהיא נק' מבט מתנשאת כאשר אתה מדגיש שלושה סרטים שעיסוקם ב"מזרחי" במובן הפולני של המילה.

    לעצם העניין.

    אין כאן שאלה של רמות וזאת משום שהסרטים עצמם נמצאים במישורים שונים.

    היצקוק נשאל פעם על דעתו ביחס לסרטים מסויימים. אני לא זוכר בדיוק מה הם הסרטים שהוא נשאל לגביהם אבל, אני זוכר את תשובתו שהיתה: יש MOTION PICTURES ויש CINEMA. אני עושה CINEMA ..

    למרות שהמילה "קולנוע" היא המקבילה העברית ל MOTION PICTURES, היא התקבעה בשפתנו כיותר "מכובדת" מהמילה סרט שהיא המקבילה ל CINEMA ועל כן אומר כך: "שחור" ו"הכלה הסורית" הם סרטים, "עטאש" הוא קולנוע.

    בשורה תחתונה של ביקורת, אני הייתי אומר על "עטאש" שהוא קולנוע מעניין למרות שהוא סרט משעמם ואילו על שני האחרים הייתי אומר שהם קולנוע לא מעניין ולכן הם סרטים משעמים.

    זה, על קצה המזלג, מה שיש לי לומר ביחס ל"רמות" של הסרטים, למרות ש"מצב הקופות" של הסרטים האלה מעיד, כביכול, שאני טועה. אבל זו כבר בעיה שדורשת ניתוח מעמיק יותר.

    לעניין סרטה של הגב' מנחמי, מתוך שלא ראיתי את סרטה, התגובה שלי היא בבחינת רפלקס מותה לנוכח הדעה הרווחת במקומותינו שרמת סרטוני הפירסומת והקליפים למיניהם היא גבוהה יותר מרנמתם של סרטי העלילה או הדראמות. הדעה הזו שהיא קישקוש נפוץ, יוצרת אווירה משיחית שגורסת שגאולת הקולנוע המקומי תבוא מכל מיני שחר סגלים, נירית ירונים ואיילת מנחיימיים למיניהם ולדורותיהם.

    ועכשיו. כדי לעבור לאייטם הבא.

    על טעם ועל ריח, כך קלטתי מתגובתך, אין טעם להתווכח.
    אז הרשה לי לומר לך כך: מיכוון שעל עובדות אין שום טעם להתווכח נשאר לנו להתווכח רק על על טעם ועל ריח.

    ולעניין העובדות, ובמעבר חד כמאמר הקלישאה, אני עובר למר יאיר רווה.

    ליאיר.

    ראשית אני חייב להודות כי כשקראתי את תגובתך, חייכתי באופן שחתול (ניחוש) מחייך שמזדמנת לו שמנת. אבל, זו סתם הערת אגב.

    כבר הערתי לך בהזדמנות אחרת, שיש לך קושי מסויים באבחנה בין עיקר לתפל.

    תגובתי לנושא עלות חומר הגלם בפילם לא באה על מנת להתנצח על מחירו של עותק. כל שניסיתי לומר לך הוא שלנוכח ההתגוללות שלך על איתן עמית מן הראוי היה שתיטול קורה מבין עינייך ותנסה להבין שכל עניין התיזה שלך, שתולה את חוסר ההפצה של "סרטי איכות"במחיר העותק, מעידה על חוסר הבנה "מקצועי" הרבה יותר דרמטי מזה שהפגין איתן עמית בחוסר הידיעה (הרכילותית צ"ל) שיש כבר סרט המשך ל"סופר מן".

    ראשית וקודם לכל. כן. עותק של סרט לא מוצלח (לא מוצלח – מהבחינה הפופלרית) לא עולה יותר מ2000$ (עותק מקורי ולא משומש), אתה יכול לבדוק במעבדות (זה יותר אמין משיחה עם מפיצים). אגב, עותק של סרט פופולרי (למשל "הטיטניק", מטבע הדברים, עולה הרבה פחות). אבל, גם אם תתעקש על 3000 או 4000 דולר, זה לא ישנה באופן עקרוני את הטענה שהעלתי.

    שנית. נראה לך באמת שהיתי נכנס ל"עימות" איתך אם לא הייתי יודע שיש בתי קולנוע שצריך להתייחס אליהם כשהדבר נוגע לחלוקת העוגה?

    לא התייחסתי לכל המרכיבים כדי לפשט עניין ולומר לך שבעיקרון אתה טועה.

    אבל, אם כבר ניסית להיכנס לשאר המרכיבים ולהראות , כביכול, בקיאות, תרשה לי לתקן אותך.

    בעל בית קולנוע (או בעלי רשת בתי קולנוע) יכול/ים לקחת מהמפיץ העצמאי הקטן (כהגדרתך)לא 80% כמו שאתה טוען, אלא 130%או 200% באמצעות מה שהם קוראים "מינימום כלכלי" ששבגינו הם מחייבים את המפיץ. (קשה לי להימנע מהתרסה ולשאול האם אתה מכיר בכלל את המושג הזה).
    במקרה כזה, אם תרצה הרחבה אני בהחלט מוכן לספק לך אותה לידע כללי, יכול להיווצר מצב שבו כל הכסף הולך לכיסו של בעל בית הקולנוע והמפיץ לא רק שהוא לא רואה 20% הוא לא רואה אגורה שחוקה אחת.

    אני לא רוצה גם להשוויץ כאן בידע "מקצועי" ולהזכיר מושגים כמו "סקאלה יורדת", שבה נוהגים בעלי בתי הקולנוע ועל השפעתה על רווחי המפיץ וכמות העותקים. אני גם לא רוצה להתנגח עם הטענה שאם יש עותק בת-א צריך שיהיה עותק מקביל בירושלים או בחיפה שכן זו שאלה כלכלית שמתלבטים בה המפיצים אם ל"בנות" סרט (שזה אומר עותק בעקבות עותק) או לעשות "מחטף" שפרושו הקרנת עוצקים במקביל לפני שתתפשט השמועה, או כדי להרוויח אחוזים יותר טובים.
    אני אחסוך ממך ומשאר הקוראים את הפניית תשומת שגם המוניטין של בית הקולנוע וגם האפשרות של רווחים עדיפים אלטרנטיביים משפיעים על שיקולי ההפצה בכל הנוגע להסכמת בתי הקולנוע להקרין סרט זה או אחר.

    בכלל, אין לי כוונה להרחיב ולנסות להראות לך שיש מצב שאני קצת יותר בקי ממך לעניין זה משום ש"ההשווצה" הזו לא משרת כהוא זה את הטענה שלי.

    הטענה שלי היתה ונשארה שחוסר הנכונות להפצת לסרטים "חריגים" (וזה אגב לא שונה מכל שוק כלכלי אחר), לא נובעת בשום מקרה מעלות העותק, או מכל עלות אחרת. מקורו בהעדר קהל יעד שיכול לכסות את כל העלויות הכורוכות בהפצת סרט. מהבחינה הזו, מחירו של העותק לא רלוונטי לכלום וגם אם תביא עותק שמחירו שקל אחד, עדיין לא תמצא לו מסכים להקרנה.

    ובחוסר ההבנה האלמנטרית הזו, אם לסכם את מה שאני מנסה לומר, גילית (לפי ההגדרות שלך) חוסר מקצועיות.

    האם חוסר המקצועיות הזה פוסל אותך מלשמש מבקר סרטים לגיטימי?
    מיכוון שאני לא רואה קשר בין חוסר הבקיאות שלך בפרטים הקשורים להפצת סרטים, ובין ביקורת הסרטים שלך, אני גם מניח שהשאלה מיותרת.

    ותאמין לי שלא יקרה כלום אם "תודה" שהביקורת שלך הנוגעת לאיתן עמית והמסקנות שלך שנבעו מהכתבה שלו, היו מוטעות.

    ואחרון.

    אתה אסטמטי? אני צריך לדאוג ביחס לענני האבק?

  7. דן ברזל 24 מרץ 2006 ב - 16:28 קישור ישיר

    גלעד – אני לא רואה טעם להגיב ארוכות, כי אני מתחיל להרגיש שאתה כל כך נלהב לכתוב, עד שאתה בכל מקרה לא טורח במיוחד לקרוא… 🙂
    את "הכלה הסורית" לא ראיתי, כך שלא כרכתי אותו עם שום דבר, ולא הצבעתי דווקא על סרטים שעוסקים במזרחים. אולי אתה מתבלבל עם סרטים שיאיר הזכיר.
    היץ', עם כל הכבוד, מת מזמן. יתרה מזו – הוא, אולי יותר מכל במאי אחר, אחראי לכך שכיום כבר אין הפרדה ברורה בין מה שהוא כינה Cinema ל-Motion picture. "ורטיגו" שלו הוא מותחן רומנטי זול, או יצירה מורכבת ומרובדת? גם וגם.
    האבחנה בין הרמות השונות, מעבר להיותה מיושנת בעליל בעידן הפוסט-פוסט מודרני שלנו, נשמעת לי מתנשאת. נכון שאין דין "חוכמת הבייגלה" כדין "עטאש", אך ההפרדה שאתה מציע היא חדה וקרה מידי, ובעיקר סובייקטיבית לחלוטין.
    והאמת, לא ממש מתחשק לי להתדיין איתך על זה. ולא בגלל ש"על טעם ועל ריח וגו'" (אני דווקא מאוד בעד ויכוחים על טעם וריח, ולא טענתי אחרת), אלא בגלל שהסגנון המתלהם והמתפזר שלך קצת מעייף אותי. החיים קצרים מידי.
    שבת שלום.

  8. דואל 24 מרץ 2006 ב - 18:49 קישור ישיר

    יאיר – אם כבר הזכרת את ההכנסות של "שנת אפס", מה קורה עם הדו"ח קופות הישראלי? הבנתי שהמפיצים לא משתפים פעולה, אבל הבטחת…
    גלעד – חשבת לפתוח בלוג משלך? נראה שיש לך גם הרבה ידע, גם הרבה רצון לשתף בידע שלך וגם אג'נדה מסוימת.
    הדיווח על קאן העלה לי קצת ריר בקצה של השפה… המון סרטים מעניינים, זה בציר די יוצא דופן יחסית לשנים האחרונות לדעתי.

  9. יאיר רוה 24 מרץ 2006 ב - 18:52 קישור ישיר

    המפיצים לא שיתפו פעולה גם קודם. הדו"ח הודלף. הדליפה נסתמה. אני עובד על זה. מבטיח שיהיו תוצאות.

  10. דואל 24 מרץ 2006 ב - 19:10 קישור ישיר

    כן, אני יודע שזה הודלף. התכוונתי לזה שהם לא משתפים פעולה באופן על זמני – בעבר, בהווה, בעתיד..
    סומכים עליך.

  11. גלעד 25 מרץ 2006 ב - 0:47 קישור ישיר

    לדן ברזל

    הייתי בדרך להשיב לך קצרות, אבל אז שמתי לב שיש לך בקיאות גם בעידן פוסט פוסט מודרני וזה הזכיר לי את המומחויות שלך בחריקות דולי ונשתמתי נעתקה מהתפעלות.
    אז בייי

  12. דניאל פאיקוב 25 מרץ 2006 ב - 3:01 קישור ישיר

    לדן: אני שמח שאתה אישית לא דוגל בהפרדה בין קולנוע אמנותי למסחרי. אבל אתה במיעוט. האם היצ'קוק באמת גרם לטישטוש הגבולות? לא מבחינת היוצרים, אצלם ההגדרות היו נזילות עוד לפני היץ'. לא מבחינת הצופים, אצלם הקטגוריות האלה עדיין נוקשות באותה מידה כמו שהיו בשנות החמישים*. היחידים שדוגלים בדמוקרטיה האמנותית הזאת הם המבקרים והאקדמאים. אבל בעידן הפוסט פוסט מודרני מי בכלל מקשיב להם?

    * אם "ורטיגו" היה יוצא היום, סביר להניח שהיה מתקבל כמותחן כושל, בדיוק כמו לפני חמישים שנה. דוגמאות? סרטיהם האחרונים של דה פלמה, אלטמן וגם קרוננברג (פחות "היסטוריה של אלימות", יותר "ספיידר"), כולם התקבלו כסרטי ז'אנר נחותים תוך התעלמות משאר המעלות שלהם.

  13. ולנטיין 25 מרץ 2006 ב - 3:59 קישור ישיר

    מתי בדיוק ולנטיין התקבל כסרט ז'אנר נחות? וע"י מי? ובכלל, לאיזה ז'אנר הוא שייך?

    כיום הוא עומד על 85% עגבניות. כשיצא, הציון היה גבוה בהרבה.

  14. דניאל פאיקוב 25 מרץ 2006 ב - 5:59 קישור ישיר

    אני מניח שכשאתה אומר "ולנטיין" אתה מתכוון ל"ספיידר". עגבניות הוא מדד לדעת המבקרים, לא לדעת אנשים מהשורה. הקהל, למיטב זכרוני, די שנא אותו.

  15. דן ברזל 25 מרץ 2006 ב - 23:47 קישור ישיר

    דניאל – אני אנסה להתנסח מחדש:
    ברור שעדיין יש קולנוע שהוא בידורי נטו, וקולנוע שהוא אמנותי נטו. אבל הרבה מאוד סרטים נעשים על קו התפר בין השניים, עם מינונים משתנים של שני הצדדים של המדיום.
    אם "ורטיגו" היה יוצא היום? אני חושב שיוצא כאן "ורטיגו" כמה פעמים בשנה. השלישיה שקופצת לי לראש באופן אוטומטי, שעבדה מצוין הן כקולנוע בידורי והן כקולנוע פילוסופי ואמנותי, היא "שליחות קטלנית 2", "12 קופים" ו"מועדון קרב". ויש עוד המון.

    גלעד – האינסטינקט אומר לי שזה כנראה דבר טוב שלא הבנתי מה אתה מנסה לומר. אז ביי.

  16. דניאל פאיקוב 26 מרץ 2006 ב - 1:27 קישור ישיר

    מבחינה כמותית יוצאים עכשיו יותר סרטים שמערבבים בין השניים, אין שום ספק. אבל הקהל, היום בדיוק כמו אז, לא בהכרח יודע איך לאכול אותם. "שליחות קטלנית" הצליח בגלל האקשן והאפקטים שהיו הרבה יותר דומיננטיים מהתמאטיקה, "מועדון קרב" נכשל בקופות, לא הובן בזמנו ועדיין רחוק מלהיות אהוב הקונצנזוס. "12 קופים" הוא באמת היוצא מהכלל, סרט נדיר שגם הצליח וגם התקבל כיצירת מופת מדופלמת. האם עצם המושג "יצירת מופת" הוא כבר לא רלבנטי בקולנוע הפוסט פוסט מודרני של העידן הפוסט פוסט מודרני? אולי.

  17. דואל חושב תוך כדי כתיבה 26 מרץ 2006 ב - 22:09 קישור ישיר

    אולי זה מפני שהנושא של 12 קופים טופל בהרבה יצירות קודמות ופחות קומיוניקטיביות לקהל הרחב, הרי גיליאם הודה בעצמו שזה רימייק לסרט "המזח" של כריס מרקר מ-1962 וגם נתן לו קרדיט ב-12 קופים עצמו.
    ואולי באמת הקהל של היום לא מוכן לקבל יצירות מופת שמוגדרות ככאלה, ולכן צריך להכניס אותן בצורה שחוטאת לגופן של היצירות – כאשר הן משווקות ע"י האולפנים בתור שוברי קופות – כמו במועדון קרב, שליחות קטלנית, וסרטים מסוימים של קרוננברג. כך הן מגיעות לקהל רחב יותר, אך לא זוכות להכרה שלה הן ראויות


השאירו תגובה ל - דואל