שתי ביקורות לסרטים שעלו בסוף השבוע: "נראתה לאחרונה" ו"הממלכה".

לא בלי בתה
הפתעה: בן אפלק יודע לביים. סרט הבכורה שלו מצליח למעוך

האם בן אפלק זכה בהארה? אפלק הוא שחקן בלתי נסבל בעיני. אני תמיד מרגיש את הזיוף בו, את המאמץ המשחקי. משהו בו לא נעים. והנה, מגיע סרט חדש שלו והוא בכלל לא שם. "נראתה לאחרונה" הוא סרטו הראשון של אפלק כבמאי. ואת מי הוא ליהק לתפקיד הראשי? את אח שלו, קייסי. קייסי פחות יפה מבן, הנוכחות שלו פחות כריזמטית, אבל הוא פשוט שחקן מצוין. כשהוא על המסך אני מאמין לו. עיניו משדרות כנות, פגיעות. ועכשיו נדמה שכל האפלקים מצאו את מקומם הטבעי: בן מתגלה כבמאי לא רע בכלל, כתסריטאי די מוצלח (צריך לזכור: יש לו אוסקר כתסריטאי, משותף עם מט דיימון, על כתיבת "סיפורו של וויל האנטינג"), ואחיו פשוט סוחב את הסרט על גבו. קייסי אפלק מחזיק סצינות מול אד האריס – מפלצת של כריזמה – ומצליח לתת לו פייט הגון. אי לכך, תייקו את "נראתה לאחרונה" תחת "הפתעה".

הסרט מבוסס על ספרו של דניס ליהיין, מי שכתב גם את "מיסטיק ריבר". העלילה מתרחשת בדיוק באותן שכונות של "מיסטיק ריבר", דרום בוסטון, מעבר לנהר המיסטיק המפריד בין שכונות העוני ושכונות היוקרה של האצולה הבוסטונית. הציניקן שבי תוהה האם אפלק ראה את "מיסטיק ריבר" ואת "השתולים", גם הוא דרמת פשע שצולמה בבוסטון, בהשתתפות דיימון, חברו מילדות, ראה איך האחד מועמד לאוסקר, השני זוכה באוסקר, ואמר לעצמו: "רגע, הרי בוסטון זו הטריטוריה שלי. אלה החיים שלי. מה פתאום קלינט איסטווד הקליפורני ומרטין סקורסזי הניו יורקי באים וגוזרים קופון על השכונות בהן גדלתי?" אז הוא החליט ללכת ולעשות סרט, שיהיה בו קצת "מיסטיק ריבר" וקצת "השתולים". אבל למראה הסרט הציניקן שבי משתתק. לא שהתגלה כאן במאי בעל שיעור קומה היסטורי, אבל "נראתה לאחרונה" מצליח היטב במשימתו: לתאר עולם של עוני והזנחה ואז להטיל לתוכו מלודרמה משפחתית שמעורבבת במותחן פשע. ואפלק, יש לציין, מחזיק את שלושת הצדדים האלה באופן מרשים: העין לריאליזם, הלב למלודרמה, והאגרופים למותחן. הסרט – העוסק בילדה בת שלוש שנעלמה, אולי נחטפה, והבלש הפרטי שחייו מסתבכים בפרשה, כשהוא מגלה שהיא הרבה יותר מורכבת ממה שציפה – מצליח להפתיע בעלילה שלו, לעורר הזדהות ולמעוך את הלב בסוף הקורע שלו.

ארה"ב הסעודית
רציתם לדעת איך יראה סרט של אורי ברבש בשמונים מיליון דולר? קבלו את "הממלכה"

פיטר ברג מעצבן אותי. השחקן (שנראה באחרונה ב"כאריות לכבשים") שהפך לבמאי ("אורות של יום שישי") יודע את העבודה ברמתה הסבירה והבסיסית. הוא גם מפגין בקיאות באופנות עדכניות של בימוי ומנסה ליישם: מצלמות רועדות, מראה כמו-תיעודי, תחושה של היפראקטיביות הגובלת בהיפר-ונטילציה. אבל נדמה לי שזה הכל צעצוע בשבילו. אין שם שכל גדול, או רהיטות יוצאת דופן, סתם יכולת להזיז מצלמה מהר כדי ליצור אשלייה דינמית. זה מעצבן לעין כי זה נראה נבוב – סגנון ללא מהות – אבל זה עובד במקום אליו הוא חותר: סרטיו אינם משעממים. "הממלכה", סרטו האחרון, מצטרף לרשימה. מה שמנסה להיות מותחן גיאו-פוליטי מורכב שמנסה לפרק את מערכת היחסים הסבוכה בין ארה"ב לערב הסעודית והאופן בו הטרור נכנס לסדקי היחסים האלה – מאת האיש שכתב את "כאריות לכבשים" – הופך בסופו של דבר לדרמת בילוש אנרגטית, אבל רדודה להחריד.

זה מתחיל בסצינת כותרות פתיחה מעוצבת, שנראית כאילו נתלשה מ"פרנהייט 9/11" בו מנסים היוצרים להסביר מה סבך הקשרים העסקיים והדיפלומטיים בין וושינגטון וריאד, ואיך מה שנראה כמו ידידות בין מעצמות הופך למלחמה קרה, מאמברגו נפט בשנות השבעים ועד המתקפה ב-9.11 בשנות האלפיים (שבוצעה, ברובה, על ידי אזרחים סעודיים). בכל אשם הסעודי הגולה אוסמה בין-לאדן.

ב"הממלכה" מגיע צוות מז"פ של האף.בי.איי לריאד לחקור פיגוע התאבדות נגד מטרות אמריקאיות בממלכה הסעודית. בדרך מנסה ברג להראות סצינות מגושמות שאמורות לשכנע את הצופים שלא כל הערבים טרוריסטיים. אבל בהמשך הוא מצליח להגיע לסיטואציה המוכרת לנו מתורת הלחימה הצה"לית: דילמת האם בפתח המערה. האם, אם נחמול עליה, נגלה מאוחר מדי שהיא החביאה מחבל מאחורי שמלתה? אורי ובני ברבש, בין שאר היוצרים הישראליים, התמחו בדיונים מוסרניים שכאלה, כמו גם בדרמות על הכיבוש במסווה של תעלומות בלשיות. והנה, פיטר ברג הוא ברבש אמריקאי.

הניסיון להתמודד עם נושאים פוליטיים ומוסריים באמצעות מותחן מז"פ יוצא נפסד ב"הממלכה". אבל שני דברים מצילים אותו: האחד, תפקידו המעולה של אשרף ברהום ("גן עדן עכשיו") בתור שוטר סעודי שמנסה למגר את הטרור. השני, סיקוונס פעולה סופי מותח למדי – גם אם צפוי לחלוטין – שהופך את הסרט לכל הפחות למבדר מסוגו.

ציוץ