״מחוברים לחיים״, ביקורת
הפסטיבל הצרפתי התשיעי נפתח אמש בסינמטק תל אביב ויסתובב בשלושת השבועות הקרובים בכל הסינמטקים בארץ. יש בו כמה סרטים ראויים לצפייה וכמה סרטים שטרם ראיתי ומסקרנים אותי לראות, ובהם נעסוק בימים הקרובים. אך תחילה נעסוק בסרט הפתיחה של הפסטיבל, "מחוברים לחיים".
לפתיחת הפסטיבל הגיעו הבמאים אוליבייה נקש ואריק טולדנו עם שובר הקופות שלהם. 20 מיליון איש כבר ראו את "מחוברים לחיים" בצרפת ואני מניח שמספר דומה יראה אותו תכף גם בארץ. דמיינו סרט של רוב ריינר או גארי מרשל בצרפתית ותקבלו את "מחוברים לחיים".
(אתנחתא קטנה: יותר משדפדוף בתוכניית הפסטיבל הצרפתי מציג את מה שקורה בקולנוע הצרפתי, הוא חושף מה קורה בעולם ההפצה הישראלי. לסרט אחד קוראים בעברית "מחוברים לחיים" ולסרט אחר קוראים "המלחמה לחיים". ושני הסרטים עוסקים במחלות ונכות. כלומר ש"החיים" הפך בלשון הפצתית ליופמיזם. "מחוברים לחיים", אגב, דומה באופיו במידה מסוימת ל"מתים על החיים", הסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן, וכנראה הסיבה שבגללה חשבתי לא פעם על רוב ריינר במהלך הצפייה בסרט).
זו לא הפעם הראשונה של נקש וטולדנו בפסטיבל הצרפתי, אבל זו הפעם הראשונה שהם מגיעים עם כזו הצלחה. לשניים, וגם למפיק הסרט, יש בארץ משפחה. טולדנו אף מדבר עברית לא רעה בכלל. והקהל שהגיע לפתיחה אכן הוכיח שלהבדיל משוברי קופות צרפתיים אחרים, לסרט שלהם יש פוטנציאל מסחרי אוניברסלי.
ואני מודה: הסרט שובה לחלוטין. הוא מהנה, משעשע ויש לו כריזמה רבה, ואף גרוב מוצלח. נקש וטולדנו יצרו סיפור המבוסס על סרט תיעודי שנוצר ב-2002 ומספר על מערכת היחסים שנרקמה בין איש עסקים פריזאי עשיר המשותק בכל גפיו, ובין המטפל המרוקאי שלו. השניים החליפו את המטפל המרוקאי במטפל סנגאלי (בגילומו של עומאר סי, שניצח את ז'אן דוז'רדן בקטגוריית השחקן הראשי בסזאר האחרון) ויצרו סרט על האופן שבו שני הפכים גמורים מתחברים זה לזה: האחד משותק, השני כולו חיים ותנועה; האחד עשיר, השני עני; האחד חובב אופרות ומוזיקה קלאסית, השני מעדיף דיסקו; האחד כולו עידון ונימוס, השני כולו גסות וספונטניות; האחד לבן, השני שחור. אבל עמוק בפנים, מתחת לכל הקליפות המעמדיות, החברתיות, הסוציו-אקונומיות, הגזעיות, יש כנראה איזשהו יסוד בסיסי שמחבר בין שני ההפכים האלה – למשל, הצורך שלהם בספיד ובאדרנלין. ובעיקר, נדמה שאיש העסקים (בגילומו המאופק והיפה של דסטין הופמן, אה סליחה, של פרנסואה קלוזה) נמשך לדוגריות של המטפל הלא-קונבנציונלי שלו. וזה, ככל הנראה, גם סוד קסמו של הסרט: הוא דוגרי. בתסריט שלו, במשחק שלו ובבימוי חסר החוכמות שלו. הסרט יוצא נגד כל סוג של אנינות או תחכום ומנסה להציג את החיים רק מנקודת המבט של המשיכה לדחפים הבסיסיים ביותר, כלומר כדי שהעשיר הסנוב והנכה "יתחבר" לחיים, עליו להיות קצת יותר קרוב למנטליות השכונה חסרת העכבות ונטולת גינוני השרד של מטפלו (יאמר לזכות הסרט שבסצינה בודדה אחת הוא מראה שההשפעה היתה הדדית, ושלמרות הכל גם ערס השכונות למד מעט עידון ותרבות בעת שהותו בביתו של האריסטוקרט). הסרט משלם על כך מחיר. למשל, בכך שהבדיחות שלו חוזרות על עצמן שוב ושוב: המטפל מסרב לעשות דבר מה. קאט: הוא עושה את הדבר הזה בעל כורחו. צחוקים בקהל. והסרט מציג גלריה עצומה של בדיחות המתאימות לתלמידי כיתה ג'. מצחיקות, אגב. ולהבדיל משני סרטי המשותקים היפים, העדינים, המרגשים והליריים של העת האחרונה – "הפרפר ופעמון הצלילה" ו"הים שבפנים" – הסרט הזה מסרב לפתח שפה קולנועית ייחודית או מעמיקה, דבר שהופך אותו בסופו של דבר לסרט בר-חלוף. כאמור, נקודת מבט שלו לא מתוחכמת במיוחד, אבל יש לדוגרי הזה חן מסוים. ואז "מחוברים לחיים" הופך – כמו כל סרט על קשר בין עשיר ועני – למין סיפור אגדה. סינדרלה שכזה. כמו "אשה יפה", אבל בלי הרומנטיקה. מה שכן: יש לנקש/טולדנו טעם מוצלח במוזיקה.
אבל יש מקום שבו הסרט כן עובד ולא רק כבידור אגבי. יש בו מבט יפה למילה הזאת: "שיקום". את מי אנחנו משקמים? נכים. אבל גם אנחנו עוסקים בשיקום שכונות. ובשני המקרים הסרט מציג שדרכי השיקום הקונווציונליות לא עובדות ורק מנציחות את הפערים. וזה המקום שבו אני מבכר סרט קליל ואסקפיסטי כמו "מחוברים לחיים" על פני סרטים כבדי ראש העוסקים באופן ריאליסטי בשתי המצוקות שהסרט עוסק בהם: המצוקה הפיזית והמצוקה החברתית. הסרט לכאורה מפנה עורף לכל דיון רציני, אבל מבעד לחרכיו אפשר למצוא איזושהי אמת מבצבצת החוצה, והיא עושה את זה באופן נטול התחסדות. זה המקום שבו גישת הדוגרי יש לה כמעט ערך פוליטי ויכולת לשנות נקודת מבט ציבורית.
והנה, בראיון שערך אבנר שביט עם נקש, הוא מודה שהוא נמשך יותר לנקודת המבט של המהגר האפריקאי, זה שמזלזל באופרות ומביט בתמהון באמנות מודרנית, מאשר לזו של איש המעמד הגבוה. זה בהחלט מורגש בסרט, ולדעתי נקודת התורפה של התסריט.
יש טעם בדברי הביקורת האלה אבל זה לא משנה את היופי והכף של לצפות בסרט הזה. מזמן לא נהננו כל כך מסרט והוא הצליח לרגש אותנו ולגרום לכל חלק בגוף שלנו לצחוק. הסרט דומה מאוד באופן שהוא עשוי להרבה סרטים אחרים אבל זה דווקא הופך אותו ליותר נגיש וקרוב ומאפשר הזדהות. לא כל סרט צריך להיות דרמה אדירה ולא כל סרט צריך להיות עשוי בייחודיות. הפשטות שלו הופכת אותו לסרט אדיר ומהנה. אני כבר רוצה ללכת שוב ולהביא איתי כל מי שאני מכירה. לכו לראות. אתם לא תצטערו!!!!
בעיני ,סרט נבחן ברמת הריגוש שהוא גורם לצופה ובערך המוסף שלו,ולשני פרמטרים אלו הסרט בהחלט עונה.להביא ספור קשה ולהציג אותו בפן קומי וקליל מבלי לפספס גם את המסר האנושי -חברתי זו אמנות לשמה.ועל כן, מבחינתי כל נתוחי האזמל למיניהם חקוקים על הקרח…
בהמשך ללהיטי הקיץ האובר-רייטדים בטירוף (היורשים, הארטיסט וחבריהם), "מחוברים לחיים" הוא לא יותר מקלישאה לעוסה לעייפה, שמוגשת במתיקות המדויקת לקהל המתמוגג.
כי הרי מה יש שם מתחת לקליפה הלא-משכנע של "חברות למרות הכל"? הסיפור הקבוע של הפרא האציל שכובש בגסות שלו את לבו של הבורגני הלבן הקפוץ והכבול (אפילו הברונטית הלוהטת שהוא חושק בה, נכנעת ל"קסמו" נטול הפילטרים המקובלים מסביבה, עד שמתגלה מה הסיבה – הכמעט יחידה, רומזים לנו – שאינה מסיימת את הסרט במיטתו).
וכמה מפתיעה התפתחות העלילה: הזר (השחור), העני והגס הוא הילד שצועק המלך הוא ערום (או במקרה שלנו – האופרה המגוחכת, המוזיקה הקלאסית המעיקה) מראה ללבנים העשירים האלה מה באמת חשוב בחיים. אבל רגע! גם ידידנו כמובן לומד שיעור בחיים – ואולי יש לומר: עובר את השיקום שלו – במקביל לבוס העשיר, האנין והסבלני במיוחד, שחווה תהליכים משל עצמו.
ואיך זה נגמר? (בקושי ספוילר, אל דאגה): הזר השחור הופך גם הוא לבן תרבות. כןכן, הוא אפילו שומע מוזיקה קלאסית במקום להיטי דיסקו (שאגב, לפחות אצלי העלו תהיות אם מדובר ברמיזה מגדרית מתמשכת או סתם בבחירת פסקול מוצלחת)ואפילו רכש כמה מיומנויות נימוס, משל יצא מהסט של "גברתי הנאווה". זהו, עכשיו הוא כשר וכשיר לטפל ב"עמו", בבני ביתו. אחרי החניכה הזאת, באמת אין מה לדאוג – הסדר הקיים ימשיך לעמוד על תלו.
מרגש ומקסים? אנושי? אדיר ומהנה? נדמה שלא נחסכה מחמאה מהסרט הזה. ואני אומר: חביב, לא יותר.
הסרט הכי טוב שראיתי בחמש שנים האחרונות. הוא יחשב קלסיקה של קומדיה בעוד עשרים שנה. אתם לא מבינים כלום.
אין לי אלא להסכים עם כל מילה שאמר קודמי, קלאסיקה בהתהוות.
אני מצאתי את עצמי צוחק בסרט הזה הרבה יותר מאשר כל קומדיה שראיתי בחיים של בקולנוע. הבדיחות כל כך מדוייקות ומשוחקות כל כך טוב שרק בשבילן שווה לקנות כרטיס.
תוסיף לזה צילום מאוד יפה, משחק מאוד אמין, וסיפור מאוד יפה ונוגע ואמיתי, וקיבלת את אחד הסרטים הכי טובים שיצאו בתקופה האחרונה. אולי הוא לא משאיר אותך עם המון תובנות, אולי הוא לא מאלץ את הצופה להיות אקטיבי ולהבין דברים לבד, אבל הוא כן יוצר בידוק ברמה הגבוהה ביותר, פונה לכל הגילאים ובהחלט מספק את הסחורה!
*בידור ברמההגבוהה ביותר.
ואם כבר תיקנתי, אז אני אשמח גם להגיב ל"אלכס" שהעוזר ממש לא הופך לאינטלקטואל.. הוא פשוט השתמש בכמה דברים שהוא למד כדי להגיע לתפקיד הנחשק של….נהג. אל תנסה להפוך לקיטשי בכוח את מה שלא קיטשי. לפעמים אפשר להציג סיפור יפה גם על הצד האופטימי והיפה שלו, לא בהכרח צריך להתמקד בצדדים האפלים והקשים כדי ליצור קולנוע איכותי.
מישהו יכול אלי למצוא לסרט או לכתוב תקציר?
האם מישהו יכול לכתווב תקצי לסרט?????