קולנוע רב חן אופרה מנסה (שוב) להשיק מיצוב מחדש בתור סוג-של קולנוע לב המציג סרטי איכות. "לארס והבחורה האמיתית" הסימפטי, "סיקו" המרתק ו"אני לא שם" המצוין כבר מציגים בו. "רכבת לדרג'ילינג", "זה ייגמר בדם" ו"לסגור מעגל" יעלו שם בשבועות הקרובים. הרעיון עצמו מוצלח מאוד. וגם הסרטים ראויים. אבל יש בעיה אחת: מדובר בבית קולנוע איום ונורא! ממש זוועה. בית קולנוע שעדיף להתרחק ממנו, עד שהוא יעוצב מחדש ולא ימוצב מחדש. יש בו רק אולם אחד שהוא איכשהו סביר, עם מסך בגודל ראוי, אבל גם אז זהו מאותם אולמות משונים בהם האיזור שנמצא מיידית מול המסך, ובו אמורים להיות המושבים הכי טובים, מוקדש לשביל המעבר. וחוץ מאולם סביר אחד, ועוד אולם נו-איכשהו-ניחא-מילא-שיהיה, יש בו שלושה אולמות קטסטרופליים, עם מסכים איומים וסאונד גרוע. לפיכך הרעיון מאחורי המיצוב, ללא עדכון מערכות הצפייה והשמע, הוא מהזן שהכי מרתיח אותי: שלסרטים "קטנים" לא מגיע סאונד דיגיטלי בווליום גבוה ובאיכות ראויה. כמה פעמים שאלתי מנהל קולנוע איזה מערכת סאונד יש באולם והוא ענה לי "דולבי SR", ואני – שמבין שאני מקבל את מיטב התוצרת של 1994, מעקם פרצוף ואז מקבל את התשובה "אבל מה את רוצה, זה לא סרט עם אפקטים שצריך בשבילו סאונד". וזה מקפיץ לי את הפיוזים. לכו תראו את "ארץ קשוחה", סרט לכאורה דומם, באולם עם סאונד דיגיטלי ותקשיבו לעריכת הסאונד המופלאה של הסרט הזה. האם "אני לא שם" ו"רכבת לדרג'ילינג", רוויי השירים, לא זקוקים למערכת הגברה נאותה?
ולמי שלא גר באיזור רחוב הירקון או רחוב אלנבי, מגדל האופרה הוא מקום שצריך להגיע עם מונית או מכונית, ואז אם כבר נכנסים למכונית כבר עדיף לנסוע עוד רבע שעה ליס פלאנט ברמת גן, שם החנייה חופשית והאולמות משובחים. אם כי, הנה תלונה מהצפייה ב"לארס והבחורה האמיתית" בשבוע שעבר: הרעמים והפיצוצים מ"אוצר לאומי: ספר הסודות" באולם הסמוך הרעידו את כסאות האולם שלנו, בסרט השקט והמינורי הזה.

והנה שתי ביקורות מגיליון "פנאי פלוס" האחרון, על "סיקו" של מייקל מור שחיבבתי, ועל "נשימה" של קים קי-דוק שלא.

"סיקו". במאי: מייקל מור

טוב, אני חייב להודות: אין לי מושג איך זה עובד בחברות הפצה. מה גורם למפיץ להוציא השבוע בארץ סרט תיעודי שהיה במרכז שיחת העולם במאי-יוני של השנה שעברה? סרטו של מייקל מור, "סיקו", עוסק במצבם העגום של מבוטחי ביטוח הבריאות באמריקה, מדינה שהעבירה את שירותי הבריאות לידיים פרטיות (חברות הביטוח) שעושות הכל כדי להרוג כמה שיותר אנשים ולשלם לכמה שפחות. אז מה נזכרנו פתאום בסרט הזה היום, אמצע ינואר 2008? אולי כי הסרט מביע תמיכה ברורה ברפורמת הבריאות של הילרי קלינטון, ועכשיו היא פתאום נוסקת בסקרי הפריימריז, אחרי תקופה של שפל מסוים? ואולי כי המפיץ מקווה שהסרט יהיה מועמד לאוסקר בשבוע הבא לאוסקר והכיתוב "מועמד לאוסקר" בוודאי יגרור לקופות לפחות עוד 27 אנשים*.
"סיקו" של מייקל מור הוצג בבכורה בפסטיבל קאן ויצא למסכים באמריקה בקיץ שעבר. רגע לפני הפצתו הוא הודלף לאינטרנט. לא באתרי שיתוף הקבצים, בהם משוטטים רק הגיקים המורידים סרטים פיראטיים ושמטילים אימה (מוגזמת) על תעשיית הקולנוע, אלא באתרי הווידיאו הרגילים, העממיים, הנגישים לכל סבא וסבתא. מור, בתגובה להדלפה, אמר שברור לו שלחברות הביטוח ולתאגידי התרופות יש אינטרס ברור להדליף את הסרט לאינטרנט כדי לפגוע בהכנסותיו בקופות ולמזער את השפעתו, אבל במקום להילחם בפיראטיות מור דווקא טען שבדרך זו – כסף או לא כסף – יראו את הסרט שלו יותר אנשים מאי פעם. והוא צדק. עד לאחרונה הסרט היה ניתן לצפייה באמצעות גוגל וידיאו, וכעת הוא כבר כבר יצא בדי.וי.די, ובכל זאת הוא הכניס באמריקה עוד 24 מיליון דולר, עדיין סכום עתק לסרט תיעודי (הוא כעת הסרט התיעודי השלישי הכי קופתי בכל הזמנים). ולמרות שהנושא שלו לכאורה לא רלוונטי בכלל לצופה הישראלי – פתאום מצב מערכת הבריאות הישראלית נראה בריא להפליא בהשוואה לסיפורי הבלהות שמוצגים אצלו – זהו עדיין סרט שלא כדאי להחמיץ. בעיקר בגלל האופן המרתק בו הוא מטפל בבעיות חברתיות. ב-29 ביוני, כשהסרט הגיע לאתרי האינטרנט, כתבתי עליו בעמודים אלה כך:
"צריך להריע למור: אחרי ההצלחה העצומה של 'פרנהייט 9/11' הוא בחר נושא מאוד לא סקסי, אבל מאוד בוער מבחינה אנושית ופוליטית (ומאוד פרו הילרי קלינטון, רגע לפני בחירות 2008). הסרט מראה את האופן בו מערכת הבריאות האמריקאית מרוששת את האזרחים, ואז הורגת אותם, כשאין להם יותר כסף לממן את הטיפולים. וזאת בהשוואה למערכות הבריאות הקנדית והבריטית – המזכירות קצת את זו הישראלית – בהן שירותי הבריאות ניתנים במסגרת ביטוח בריאות ממשלתי. אבל הממשל האמריקאי חרד: ביטוח ממשלתי שיוויוני לכולם? הרי זה נשמע משהו קומוניסטי. ואיך ירוויחו מכך חברות הביטוח שבדירקטוריון שלהן נשב כשנפרוש מהחיים הפוליטיים?
"…חציו השני של הסרט, בו נוטל מור עמדה פרו-אקטיבית ומנסה להילחם ברשויות הבריאות, מחזירות אמון בשיטות העבודה שלו: האיש בולדוזר, והוא מצליח להזיז הרים גדולים, גם אם זה מילימטרים ספורים. אז כן, כל ביקורת עליו ועל שיטותיו תהיה לגיטימית. אבל "Sicko" מוכיח שבסופו של דבר לאיש יש נשמה של דוקומנטריסט אמיתי, של אקטיביסט פוליטי, לאו דווקא של ליצן שרוצה להתבלט ולהתפרסם על גבם של אחרים. אי צדק חברתי כנראה באמת מרתיח אותו, והמצלמה – כמו גם מימדי גופו העצומים – הם כלי הנשק שלו למלחמה בו".
כמו כן רטנתי שחציו הראשון של הסרט (הנמשך שעתיים ושלוש דקות) מייגע. אחרי צפייה שניה, הפעם בדי.וי.די, אני חוזר בי. אמנם, לא תמיד הטון המייקל-מורי, רווי הציניות וההלצות, מתאים לנושא הכבד, ויש תחושה לעיתים שמייקל מור משתרך מאחורי "הדיילי שואו" בהצגת ניתוחי אקטואליה באופן קליפי וסאטירי, ובכל זאת: האופן בו הוא מחבר בין הרטוריקה ובין התחקיר, והאופן בו הוא לש הכל לרגעים של רגש עצום, הופכים את הסרט לבלתי נשכח. החלק האחרון, בו משיט מור פצועי פיגועי התאומים לטיפול רפואי בקובה, כבר הפך לפיסת היסטוריה בפני עצמו.

*) שתי הערות מעודכנות: הסרט אכן קיבל מועמדות לאוסקר. ובהצתה מאוחרת נדמה לי שהבנתי למה הסרט הגיע בכל זאת לבתי הקולנוע אחרי שכבר נדמה היה שהוא עומד בפני גניזה. מפיצי הסרט בוודאי הבינו שסרט של מייקל מור אולי לא יהיה להיט בבתי הקולנוע, אבל כן יזכה לתשומת לב כשייצא בדי.וי.די או כשיימכר לתחנות טלוויזיה. והתעריף של סרט שהופץ באופן מסחרי בבתי הקולנוע הוא גבוה באופן משמעותי מאשר סרט שבכורתו היא בדי.וי.די או בטלוויזיה. לכן "סיקו" ו"רכבת לדרג'ילינג" נזרקים לגטו המעאפן של רב חן אופרה, רק כדי שיהיה אפשר לעשות עליהם קופה כשייצאו בדי.וי.די ויימכרו במחיר מלא לספריות ההשכרה.

"נשימה". במאי: קים קי-דוק

קשה להאמין שחלפו בסך הכל שלוש שנים וחצי מאז שיצא בארץ "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב" של קים קי-דוק ואני הרעתי לבואו בתופים ובמצילות. התלהבתי אז שהנה סוף סוף מתוודע הקהל הישראלי לגדולתו של הקולנוע הקוריאני, שמנפיק כיום את היצירות הקולנועיות הכי מסעירות. אלא שהקולנוע הקוריאני המשיך להיות נפקד ממסכינו, למעט קים קי-דוק שסרטיו, שהולכים ונהיים פחות ופחות מעניינים, ממשיך להגיע באופן סדיר, כמו נדידת האנפות, או מכירות סוף העונה. "נשימה" הוא הסרט החמישי של קים קי-דוק שמוקרן בארץ בתוך פחות מארבע שנים. והוא ממחזר כהוגן את הדימויים והמטאפורות שלו: ערבבו את "להרגיש בבית" עם "אביב, קיץ, סתיו" וקיבלתם את "נשימה". הדימוי הראשון הוא הכלא. כי הרי מה הם חיינו אם לא תא קטן בבית סוהר בו אנחנו מעבירים את הזמן עד מותנו. הדימוי השני הוא מעבר העונות, סימן להתחדשות, אבל גם תקתוק השעון המונה את חלוף חיינו. סליחה, הבלעתי פיהוק. "נשימה" עוסק באשה שמגלה שבעלה בוגד בה, ומחליטה כנקמה לפצוח בקשר עם אסיר המחכה להוצאתו להורג. מה מטרת הקשר? יתברר לנו בסוף. אבל עד אז היא מזריקה משמעות לחייו המונוטוניים. אלא שהחיים, אנחנו כבר יודעים, דינם להיות מונוטוניים, מעגליים, מחזוריים, חוזרים על עצמם.
כבר בסרטיו הקודמים של קים (ובייחוד בסרטו האחרון, "זמן") איבדתי את סבלנותי אליו, ובסרט הזה כפליים. הפסקתי להאמין לו. סרטיו נראים חפוזים, ממוחזרים, ובאחרונה נוטים להיסטריה. בסרט הזה מוסיף קים (שמופיע בסרט בתפקיד הסוהר המציץ במוניטור) תבלין פופ אסיאתי שנראה כאילו נתלש בכוח מסרט של צאי מינג ליאנג. סרטיו האחרונים נראים כמו מעשיות זן אינסטנט, ו"נשימה" – למרות רגעים בהם נדמה שהוא הולך למקומות מעניינים – נותר סרט שיש חלל גדול במקום בו היתה צריכה להיות נשמה.

ציוץ