"רחוב ג'אמפ 21", ביקורת
מייקל באקול הוא כנראה האיש הכי מסטול כרגע בהוליווד.
באקול מוכר אולי כשחקן של תפקידי משנה (באחרונה, קוונטין טרנטינו הרבה ללהק אותו לתפקידים קטנים), אבל בזמן האחרון הוא מתבלט בעיקר כתסריטאי: "סקוט פילגרים נגד העולם", למשל. בישראל מוצגים עכשיו שני סרטים פרי עטו של באקול: "פרויקט X" ומהיום גם "רחוב ג'אמפ 21". במרכזם של שני הסרטים האלה ניצבת מסיבה ארוכה ופרועה מאוד. מאוד מאוד. במסיבות שמייקל באקול כותב החנונים והקולים מתאחדים יחד לאורגיה של סמים קלים, אלכוהול נונסטופ וסקס.
מכיוון ששתי הסצינות דומות למדי ומכילות רגעים זהים, ושתי הסצינות מפורטות מאוד, אני לוקח כנקודת הנחה שהן מבוססות על תחקיר עומק של חיי השכרות והסוטול של הנוער האמריקאי. מבחינתי, מה שבאקול עושה לסצינת מסיבות הבית ב"פרויקט X" וב"רחוב ג'אמפ 21" הוא לא פחות חשוב מכל סרט תיעודי שייעשה בנושא. ואולי אף ההפך: סרט תיעודי, לו ייעשה, בוודאי יקלוט התרחשויות מוחלשות או מועצמות לטובת המצלמה. סרט "ריאליסטי", בסגנון לארי קלארק, יחפש את הסנסציוני. ואילו שני הסרטים האלה, דומני, מתעדים את המסיבות כמות שהם: מפגן עצום של פריקת עול וקלות ראש. מהבחינה הזאת זה "תיעודי" בעיניי כי נדמה לי שבקול (והבמאים שביימו את הסרטים האלה) באים אל הסצינות האלה ממש כמו הבליינים: לעשות פאקינג גוד טיים. בלי מסר, בלי תוכחה. הייתי מהמר שהאלכוהול על הסט היה אמיתי ולא מיץ.
"רחוב ג'אמפ 21", שבוים על ידי האנימטורים פיל לורד וכריס מילר ("גשם של פלאפל"), הוא לכאורה-גרסה לסדרת המשטרה משנות השמונים שבה התגלה ג'וני דפ ובה הוא ופיטר דה-לואיז גילמו צמד שוטרים שמסתננים לבתי ספר ומתחזים לתלמידים כדי לפצח פשעים הקשורים בצעירים. הגרסה הקולנועית יוצאת מתוך אותה סיטואציה: צ'נינג טייטום וג'ונה היל הם צמד שוטרים (האחד חכם, השני חזק) שנשלחים להסתנן לתיכון כדי לפצח רשת סוחרי סמים. אבל עד מהרה הסרט מתנתק מהמקור והופך לפרודיה פרועה למדי ושנונה מאוד על סרטי משטרה הוליוודיים. למעשה, נדמה לי שעם כל המודעות העצמית של הסרט והציטוטים הרבים שיש בה מכל סרט משטרה הוליוודי שאינו "רחוב ג'אמפ 21", ושנקודת ההתייחסות העיקרית של יוצרי הסרט לא היתה סדרת המקור אלא דווקא סרט כמו "שוטרים לוהטים" של סיימון פג ואדגר רייט (הבמאי איתו עבד בקול על "סקוט פילגרים").
באמצע הסרט, בעיצומו של מרדף מכוניות משעשע, אומר ג'ונה היל שהוא עכשיו יעשה כך, ועכשיו יעשה אחרת. שותפו, בתגובה ובזעם, עונה לו "אולי תפסיק לקריין את עצמך ותתחיל לעשות!". במידה רבה, זה מפתח להבנת הסרט: הוא כל הזמן מקריין ומסביר את עצמו, מנתח, מפרק, ורוקק לעצמו ולכל הז'אנר שלו בפרצוף.
דוגמה א': אייס קיוב מגלם את הפקד שאחראי על צמד השוטרים. הוא כמובן כעסן ומרבה לצעוק. והרי בכל סדרות וסרטי השוטרים – מ"סטארסקי והאץ'" ואילך – הקפטן הוא שחור, כעסן וצעקן. אייס קיוב, לפיכך, פותח את הסצינה שלו ואומר לשוטריו: כן, אני קפטן, אני שחור ואני עצבני לאללה. זה בטח נראה לכם נורא סטריאוטיפי. ואתם יודעים מה? הסטריאוטיפים נכונים. ואז הוא פונה לג'ונה היל ואומר: אתה שמן, אז אתה בטח חכם. ואז פונה לצ'נינג טייטום: ואתה חתיך, אז אתה בטח טיפש. השניים מביטים זה בזה ועושים פרצוף של "וואלה, הוא צודק". ואז הוא זועק: אמצו את הסטריאוטיפ שלכם! מאותו רגע הסרט עושה פליק-פלאקים מצחיקים למדי עם סטריאוטיפים, ניגוחם ואימוצם.
כששני גיבורינו מגיעים לבית הספר הם יוצאים מנקודת המוצא, אותם הם הכירו מימיהם בתיכון שבע שנים לפני כן, שהספורטאים החתיכים והשריריים הם הקולים והפופולרים ואילו התלמידים החכמים והחרשנים הם מושאי ההקנטות. הם מגיעים לתיכון ומגלים שהכל התהפך. עכשיו החננות חובבי האקולוגיה והרגישות החברתית הם מלכי הכיתה. בשל טעות בטמטום שני השוטרים מתבלבלים בתפקידים וכך יוצא שהשרירן החתיך והטפש מגיעה לכתת הגאונים, ואילו השמן נטול הכריזמה מגיע לכתת הדרמה. מה שמתחיל כטעות הופך לא רק לאבחנה שכל אחד מהם הגיע למעשה למקום המתאים לו, אלא ההזדמנות של שניהם לעשות תיקון לחוויית התיכון שלהם.
דוגמה ב': כדי להדגיש לנו את אחד המוטיבים בסרט לפיו חייו של שוטר סמוי אינם שונים ממש מחייו של שחקן – וזה וזה צריכים לחיות את התפקיד – מגיע אחד מרגעי השיא של הסרט על במת תיאטרון בבית הספר שם מעלים גרסה מוזיקלית של "פיטר פן". שני גיבורינו נכנסים לקונפליקט ולמעשה מפוצצים את ההצגה. ואז עולה המורה לדרמה על הבמה, בניסיון להרגיע את הרוחות, פונה אל הקהל (קהל התיאטרון, אבל למעשה הקהל באולם הקולנוע) ואומר: ובכן, בזאת הסתיימה המערכה השנייה. זה משפט נפלא ואופייני בסרט כי באותו רגע אכן מגיעה לסיומה המערכה השנייה של הסרט. וכך, הסרט – ממש כמו גיבוריו – למעשה מקריין לנו את המבנה שלו וגם את כל מנגנוני העלילה שלו: היפוכי התפקידים, הקלישאות וכן האופן שבו הדמויות בסרט מצפות שהדברים יקרו להם על סמך הסרטים והסדרות שהם כבר ראו.
למרות אוסף מבדר מאוד של בדיחות (ולמרות הפתעה מאוד מוצלחת בשואו-דאון הכמעט סופי בסרט, שעדיין מוקדם מדי לדבר עליה), לא הכל עובד ב"רחוב ג'אמפ 21". יש בו כמה וכמה רגעים מתים וסצינות מרוחות. אבל אלה רגעי הפרודיה שמצילים אותו, והופכים אותו – ברגעים הממש טובים, למין מאש-אפ של "אחרון גיבורי הפעולה" ו"רומן על אמת".
ההבחנות שלך נכונות. אני חושב שהתסריט של מייקל באקל וג'ונה היל יותר מתוחכם ממה שהוא נראה על פני השטח.