21 פברואר 2008 | 10:07 ~ 35 תגובות | תגובות פייסבוק

"זה ייגמר בדם", הביקורת

עכשיו, אחרי שכבר ראיתי את הסרט פעמיים, השורה התחתונה: אחד הסרטים הטובים שראיתי מימיי. סרט שסטנלי קובריק היה שמח להיות חתום עליו, הנע מהלירי, אל המפלצתי דרך הגרוטסקי ועד הקומי (ובחזרה), ועם שימוש אופראי במשחק, צילום ומוזיקה. חמישה כוכבים.
הביקורת כאן.

============

וגם אריק צ’ילדרס מהמר על “בופור”, אבל לאו דווקא מהסיבות הנכונות.

35 תגובות ל - “"זה ייגמר בדם", הביקורת”

  1. דודי קינג 21 פברואר 2008 ב - 11:09 קישור ישיר

    מעניין, גם אצלי קובריק הדהד בזמן הצפייה ב”זה ייגמר בדם”, למשל בחיבור בין דימויים בומבסטיים ומיתיים לבין מוזיקה טורדת מנוחה. עם זאת, היו לי כמה הסתייגויות מהסרט. הוא אכן מבריק ומרגש, ברובו, אך קצת מאבד תאוצה לקראת סופו. לטעמי, בשואו-דאון בין אנדרסון לאחים כהן, האחים כהן מנצחים.

  2. יניב אידלשטיין 21 פברואר 2008 ב - 11:48 קישור ישיר

    בהחלט, קובריק קובריק ושוב קובריק. אני אומר את זה לכל מי שמוכן לשמוע מאז שראיתי את הסרט.
    מהטיפוגרפיה של כותרות הפתיחה והסיום, דרך הבחירות המוזיקליות (והמוזיקה המקורית), הגלגל הראשון נטול הדיאלוג א-לה 2001, תנועות המצלמה, ועד האווירה הכללית והדעה על המין האנושי…
    בשנים האחרונות ראיתי כמה וכמה סרטים שניסו לחקות את קובריק (לדוגמה Fear X וסרט בשם The Great Ecstasy Of Robert Carmichael) והצליחו במידה כזאת או אחרת, והסרט הזה הזכיר לי בעיקר אותם יותר מאשר את קובריק עצמו, שהסגנון שלו היה ונשאר בלתי ניתן לחיקוי.
    ולדעתי זה סרט חזק, מרשים ומדהים, ובכל זאת התאכזבתי מהעובדה שפי-טי אנדרסון חזר לחקות במאים אחרים במקום לפתח את הסגנון של עצמו. בסרטיו ה”גדולים” – בוגי נייטס, מגנוליה והנוכחי – אנדרסון חיקה את סקורסזה, אלטמן וקובריק בהתאמה.
    דווקא בסרטו הקודם וה”קטן” יותר, “מוכה אהבה”, אנדרסון ניסה והצליח לעשות משהו חדש, מרענן ומרתק, והסרט הזה היה ונשאר האהוב עליי מבין סרטיו.

  3. יניב אידלשטיין 21 פברואר 2008 ב - 11:48 קישור ישיר

    מה שכן, אני לא יכול להגיד מילה רעה על המשחק המטריף של דניאל דיי-לואיס, שפשוט אי אפשר להוריד ממנו את העיניים, ואני לא יודע מתי ראיתי הופעה ראויה כל כך לאוסקר.

  4. רני 21 פברואר 2008 ב - 13:59 קישור ישיר

    מצטער, אבל הסרט המדהים הזה (הטוב ביותר שראיתי זה שנים, והוא עושה זאת ללא מאמץ) אינו קובריק, או מאליק, או כל מישהו אחר. הוא אנדרסון במלוא מובן המילה.

    פ”ת אנדרסון הוא במאי בעל חזון ותנופה וזה מתבטא גם בסרטיו האפיים (לילות בוגי ומגנוליה) וגם בקטנים (מוכה אהבה וHARD EIGHT) ובוודאי ובוובדאי ב”זה ייגמר בדם” שאינו מזכיר שום דבר ממה שעשה קודם: מצד אחד זהו אפוס אמריקאי על כל המשתמע, ומצד שני סרט קטן ואינטימי שמתרכז בשתי דמויות (שוכחים משום מה לציין את תרומתו של פול דאנו לסרט – דיי לואיס עושה תפקיד מדהים, אבל דאנו נותן לו קונטרה מצוינת, והעובדה שהשחקן הזה הוא רק בן 21 היא מדהימה בפני עצמה) כל כך דומות זו לזו.

    מה שברור הוא שפ”ת אנדרסון הוכיח בסרט הזה את מה שהיה ברור לי כבר מ”לילות בוגי” – האיש הוא גאון קולנועי. הוא אולי לא מזכיר את אלטמן, מאליק, קובריק או אחרים, אבל הוא בהחלט הרוויח מקום של כבוד לצידם בפנתיאון גדולי הקולנוע. העובדה שהוא עשה זאת לאחר חמישה סרטים בלבד מרשימה כשלעצמה. גם אם סרטו הבא לא יעמוד בסטנדרטים שהציבו אלה שעשה עד כה, החמישה האלה לבדם הם כרטיס הכניסה שלו לפנתיאון הזה. ובראשם, כמובן, “זה ייגמר בדם”. לא חושב שאי פעם נתקלתי בסרט שכל סופרלטיב שיכתב עליו יחוויר לעומת הסרט עצמו.

  5. שירית 21 פברואר 2008 ב - 14:03 קישור ישיר

    מכל הסרטים המועמדים לאוסקר השנה זהו הסרט הענק ביותר. פול תומאס אנדרסון ביים יצירת אומנות שכמותה לא ראיתי שנים רבות. הסרט, מרתק וקשה לצפיה כאחד מרב שהוא מטריד. הכל בו מטריד! מהשוט הראשון של הנוף הצחיח המלווה בצפירה חדה ועד לדמויות של דיי לואיס ודאנו. פליינויו (דיי לואיס) לא מוציא במשך 20רגע הגה מהפה, אך כשהוא פותח את פיו במונולוג אני איש הנפט שלו, יוצא מפיו קול רך כחמאה ומלטף הבא כקונטרסט גמור לדמותו. מרתק!
    וטרם אמרתי דבר על המוסיקה. היא מוסיפה לנופח המטריד של הסרט. אתה מוצא אותה כמעט ומעצבנת בחלקים מסוימים, אלא שבעצם היא לא נותנת לך להרפות ושואבת אותך כצופה יותר ויותר אל תוך העלילה ואל דמותו הבלתצי נשכחת של פליינויו.

  6. okok4 21 פברואר 2008 ב - 15:05 קישור ישיר

    השוט הראשון של הסרט הוא לחלוטין “2001”.

    רציתי לשאול פה שאלה מהותית אבל הפתיל הזה עשוי להגרר לספויילרים ועדיף לתת לאנשים הזדמנות לראות את הסרט לפני מטח הניתוחים (ואם יאיר יפתח פוסט חדש שיאגד תחתו ניתוחים, ספויילרים ושלל ירקות זה יהיה נהדר).

  7. גונקל 21 פברואר 2008 ב - 17:41 קישור ישיר

    שאלה מכשילה: אם שנאתי את “מגנוליה” ועל סמך הסרטים הקודמים של אנדרסון (שלושה מהם, ליתר דיוק; לא ראיתי את “הארד אייט”) הסקתי שהוא במאי וירטואוז אבל תסריטאי בינוני-עד-עילג-ומביך, האם יש סיכוי ש”זה ייגמר בדם” יעבוד עלי? אני שואל ברצינות, שקל אם ללכת.

  8. איתי כוחיי 21 פברואר 2008 ב - 19:16 קישור ישיר

    גונקל ידידי, נראה לי שאם חשבת שאנדרסון תסריטאי מביך עד עילג כדאי מאוד שתפסיק לראות סרטים ותתרכז באופציות תרבותיות אחרות.

  9. גונקל 21 פברואר 2008 ב - 20:44 קישור ישיר

    איתי, תודה על העצה. יש לך רעיונות קונקרטיים? ניסיתי פעם לשמוע מוזיקה אבל זה היה משונה, אי אפשר לראות כלום. וגם פעם קראתי ספר (דפי זהב 2006) אבל לא נהניתי.

    (תיקון קטן – לא מביך עד עילג, כי אם בינוני עד עילג ומביך. ב”מוכה אהבה” ו”לילות בוגי” התסריט מעניין אבל מאוד בעייתי; רק ב”מגנוליה” הוא גם עילג ומביך)

  10. דן ברזל 21 פברואר 2008 ב - 21:37 קישור ישיר

    גונקל, האמת שזה באמת משונה. אני מכיר אנשים שלא סובלים את פת”א, בטענה שהוא פלצן, משעמם, היסטרי או מתלהב. אבל מעולם לא שמעתי מישהו שחושב שהוא תסריטאי עילג. אפילו אנשים שלא סובלים את “מגנוליה” לרוב מוכנים להודות שיש שם כמה רגעים של עילוי תסריטאי.
    בקיצור, סחתיין על המקוריות…

    לשאלתך – התסריט בסרט הזה הוא הכי מינימליסטי שהיה לפת”א עד כה, ולמרות שהדנ”א של פת”א נמצא לכל אורכו, הוא עדיין מאוד חריג ביחס לסרטים הקודמים שלו. לי באופן אישי לקח זמן לקלוט שאני צופה ביצירת מופת – התסריט הכל כך מינורי הזה, עם הצילום המאוד מינימליסטי, והדמויות הכה צנועות ושקטות שמאוכלסות בו, כל אלה מסתירים במשך זמן רב את הסרט. אלא שלאט לאט פת”א בונה אפקט מצטבר (אולי בצפייה שנייה אוכל להסביר לעצמי איך ומתי בדיוק זה קורה), ובשלב מסויים קשה שלא לשים לב שצופים במשהו מונומנטלי ואדיר. כפי שנאמר, קיובריקי בעוצמתו.

    אצל האחים כהן קל לומר שהצילום מהמם, ושהדיאלוגים מבריקים ומכאן להסיק שהם במאים דגולים. לפחות על פי “זה ייגמר בדם”, פת”א ממצב את עצמו הרבה יותר גבוה, לטעמי. אין שום מרכיב בסרט שאני יכול להצביע על גאוניותו, אבל הסך הכל שהוא בונה שם הוא פשוט אדיר. מה שהופך אותו לבמאי גאון הוא הרבה יותר חמקמק וערטילאי. כך שלא נותר לי אלא להסיק שעצם הנוכחות שלו בעשייה של הסרט הזה, ולא שוט כזה או אחר או רפליקה כזו או אחרת, הם שהופכים אותו לבמאי גאון.

    אז לשאלתך – כן, לך לראות. אבל אם גם עם הסרט הזה תהיה לך בעיה, אני חושב שאתה צריך להתחיל להודות שאתה לא סובל את פת”א עם או בלי קשר ליכולות הכתיבה שלו.

  11. גונקל 21 פברואר 2008 ב - 23:48 קישור ישיר

    דן – מעניין, מה שאתה אומר, כי אחד הדברים שהפריעו בכל הסרטים (שראיתי) של פת”א היא שהוא מסוג הבמאים הגדולים שמושכים תשומת לב מוגזמת לעובדה שהם במאים גדולים, למרות שזה כנראה נכון. ויכולת להגיש אנדרסטייטמנט מכל סוג שהוא לא אפיינה את הכתיבה שלו, בשום רמה. אם האלמנטים שאתה מתאר אכן נוכחים ב”זה ייגמר בדם” – וואלה, יש מצב שאהנה.

    אשר לתסריט של “מגנוליה” – תתפלא, אני לא לבד. אמנם כיאה למחתרת של טעם אנחנו מתנהלים בשקט וחומקים בין הצללים, אבל שונאי “מגנוליה” חיים ביניכם והם אדוקים ומאמינים עד לשד עצמותיהם. וכן, עילג ומביך: כתוב בתפרים גסים, דידקטי להחריד, לא אמין, מתאמץ, מניפולטיבי ומעליב את האינטלקט, וכל זה בולט במיוחד נוכח העובדה ש*כל* האלמנטים האחרים בסרט – בימוי, צילום, תאורה, משחק, ארט, אפקטים, ממש הכל – עשויים עד כדי כך טוב. פשוט הוכחה חיה לקלישאה אודות תסריטים שאי אפשר להציל.

  12. רותם 22 פברואר 2008 ב - 9:12 קישור ישיר

    “זה ייגמר בדם” הוא סרט מאד קטן, שבמקרה בעל התרחשות ונפח אדירים.
    אם היו אומרים לי שהוא מבוסס על מחזה לשני שחקנים ועוד שלושה ניצבים, לא הייתי מתפלא.
    כמו שדן כתב, אצל האחים כהן קל להגיד למה הם גדולים, פה אי אפשר לשים את האצבע על משהו, אולי הוא פשוט מצליח לייצג דרמה ואנושיות (והעדרה) בצורה מושלמת ודחוסה.

  13. דוד מורן 22 פברואר 2008 ב - 11:42 קישור ישיר

    “זה ייגמר בדם” זועק יצירת מופת מכל פריים שלו. זה דבר אחד. דבר שני, פול תומאס אנדרסון הוא גדול הבמאים האמריקאים החיים היום. נקודה. וגם אם ממש הייתי רוצה לחבר אחד ועוד אחד ולקבל שניים, אני לא מצליח לקבוע באופן סופי ומוחלט שהסרט הספציפי הזה הוא יצירת מופת. מכל הסצנות המדהימות שבו, העוצמה הניבטת מבין הצילומים, הבימוי הגאוני של אנדרסון והמשחק הנדיר של לואיס, הסרט הזה אינו יצירת מופת, והוא אינו גדול הסרטים של אנדרסון.

    השכלתו הקולנועית של אנדרסון היא מרקיעת שחקים. בסרטו הגדול ביותר, “מגנוליה”, אותו ביים כשהיה בן 29 בלבד (!) ישנו קטע מחווה נפלא לסטנלי קובריק, בו מנוגנת היצירה “זרתוסטרא” על רקע שוט בו נראה האב החולה שוכב במיטה ומצולם מלמעלה, ממש כמו בסוף 2001 של קובריק. בכל אופן, “זה ייגמר בדם” נראה יותר כמו מחווה למאליק מאשר לקובריק. ההנגדה בין העוצמה המיתית של המדבר האמריקני הבלתי כבוש, ועוצמת נפשו של הגיבור מונגדת לטון הדיבור שלו וליופי הפיוטי של הצילומים. הסרט הזה מאוד אפל, אך גישת הצילום שלו כאילו מתנגדת לכך. וזה לגמרי מאליק. אך אסור לקחת מאנדרסון את גאוניותו ולרדד אותה למחוות לבמאים כאלה ואחרים. נדמה לי שזה קורה כי הסרט הזה הוא השונה ביותר בין סרטיו של הגאון הצעיר מבחינה אסתטית. וזה מה שמבלבל בו כל כך.

    אך הדבר הצורם ביותר בסרט הוא פס הקול. אני לא מוכן לקבל את הדבר הזה כמדאורייתא. זו מוסיקה פשוט גרועה, נקודה. מה זה צריך להיות? נדמה לי שהבמאי פשוט ישב והעריץ את המלחין שלו, ג’וני גרינווד מ”רדיוהד”, בלי שום יכולת להעביר עליו ביקורת. זהו בוודאי אחד הדברים הצורמים והמקלקלים שבסרט ולבטח פס הקול הגרוע ביותר ששמעתי זה שנים. אבל בלשון המעטה, הוא פשוט לא מתאים לסרט. שוו בנפשכם כי הייתה כאן מוסיקה יותר הרמונית או מקובלת, או אז איזו בומבה היינו מקבלים לפנים. איזו דרמה וטרגדיה היו מתפתחות כאן. פס הקול כאילו הולך עם העלילה והמלחין אמר לעצמו: “אם הדמות הזו אפילה ומורעלת, כדאי שאלחין מוזיקה שתביע זאת”. הממממ, מקורי.

    משחקו של לואיס מאפיל על כולם. אולי זו עוד סיבה לכך שנדמה שזה סרט של בנאדם אחד. פול דאנו מנסה ולא ממש מצליח. לפעמים הוא מבריק, כמו בסצנת גירוש השד, ולפעמים הוא סתמי ושטחי. אפשר לראות את הבעייתיות במשחק שלו בסצנה האחרונה בסרט, שמשקפת אולי את כל דרכו של דאנו כשחקן בסרט הזה.

    רציתי כל כך שיגיע ל”זה ייגמר בדם” לקחת אוסקר או שיהפוך ליצירה אמריקנית חשובה שיש לה מקום בפנתיאון. אך למרבה הצער, בגלל דברים קטנים, בחירות שגויות ומוסיקה גרועה זה לא יקרה. אם תשימו לי אקדח לרקה סביר להניח שאבחר ב”ארץ קשוחה” שייקח אוסקר. הוא בועט יותר ועשוי נכון יותר. אבל זה בהחלט קאמבק ראוי לאנדרסון אחרי “מוכה אהבה” המיותר.

  14. מאיה 22 פברואר 2008 ב - 14:42 קישור ישיר

    אני קוראת ולא מאמינה. הדבר האחרון שיכולתי לומר על הסרט הזה אתמול הוא *איך לעזאזל מישהו יכול לקרוא לזה יצירת מופת*

    ______________
    *** ספוילר ***

    מה החוכמה בלבנות את הרוע והשטניות של פליינויו (שאני אישית כבר תיעבתי אחרי 30 דקות של צפייה) לכל אורך הסרט ואז לא לעשות עם זה כלום. לא צילום, לא עריכה, מוסיקה או משחק יכולים לחפות על הזוועה התסריטית הזו. איזה מסר בדיוק עובר כאן? איך אפשר להפיק הנאה מלצפות בכל הדברים הנוראיים שהוא עושה? האם הייתם נהנים לצפות בו שוחט כלבלב חמוד, כי זה מראה עד כמה נורא ומפלצתי הוא? הרי ברור שלא יהיה שום קתרזיס, ושום עונש לא יזיז לו. אז מה הפואנטה כאן?!
    __________________
    *** סוף ספוילר ***

    בנוסף, הייתי מעריכה מאוד אם במקום לזרוק את המילים “מופת” / “אומנות” / “גאון” לכל עבר, הייתם מוסיפים קצת “למה”. למה PTA הוא במאי גאון, למה מגיע לדיי לואיס אוסקר על המשחק הזה (בהחלט דמות מוחצנת, אבל לא מי יודע מה מורכבת), ולמה הסרט הזה כל כך מוצלח.

  15. דוד מורן 22 פברואר 2008 ב - 15:48 קישור ישיר

    מאיה יקירתי, הנה תשובות לשתי השאלות החשובות שלך:

    1) גאוניותו של במאי קולנוע נמדדת לא על פי מוסריות סרטיו אלא על פי יכולתו לביים, כלומר ליצור מערך קולנועי שבו התסריט, הצילום, המשחק, העריכה והמוסיקה משתלבים יחדיו ויוצרים תלכיד בעל עוצמה ששמאיר חוויה מסוימת אצל הצופה. לפעמים זה עובד, ולפעמים לא. אפילו בסרטים של היצ’קוק יש עליות ומורדות, אך היצ’קוק היה גאון של שפת הקולנוע. אפשר להתרשם כך מצפיה בסרטיו “פסיכו”, “מזימות בינלאומיות”, “ורטיגו”, ו- “חלון אחורי”. אלו סרטים שאתה לא שוכח במהרה. “פסיכו” הוא סרט ענק אף על פי שהדמות המרכזית בו היא נתעבת. ההגיון הוא ליצור פיסת קולנוע מצוינת, על המוסר נתווכח אחר כך. וכשמדובר באנדרסון, יש בו את היכולות האלה והוא ממצה אותן עד המקסימום האפשרי.

    2) בהמשך לדברים אלה, נדמה לי שדווקא בגלל שהדמות המרכזית בסרט היא בסופו של דבר רעה, לא הצלחת ליצור בתוכך את ההפרדה ובכך גם את ההבנה של הסרט. כלומר, עם כל הכבוד לך, יש מאחורי הסרט הזה אמירה קשה מאוד על אמריקה. אנדרסון יצר כאן סרט אמיץ מאוד על המציאות האמריקאית שבנתה את הבסיס עליו מושתת העולם המערבי כמעט כולו: תאוות בצע שאינה יודעת גבולות, ונדמה לי שהסרט יוצא בדיוק בזמן, שעה שמאחורי כל החלטה שאנחנו מקבלים בחיינו עומד השיקול הכספי. זוהי תמצית האידאולוגיה האמריקאית ועל זה נסב הסרט. וכדי להרגיע את רוחך, אוסיף שככל הנראה אנדרסון והצוות כולו לא ממש היו רוצים להיתקל בפליינויו הגיבור בסמטה אפלה בלוס אנג’לס. ממש כמוך, גם הם שונאים אותו ואת מה שהוא מייצג.

    אם הסרט לא יזכה באוסקר, הרי שזו תהיה אחת הסיבות לכך.

  16. סטיבי 22 פברואר 2008 ב - 16:20 קישור ישיר

    למעוניינים, יש בהארץ כתבה של אורי קליין על “לא ארץ לזקנים”, “זה ייגמר בדם” ו”ההתנקשות בג’סי ג’יימס…”, שיוצאים לקראת סוף עידן בוש בארה”ב, ובטיים אאוט יש ביקורת של 6 כוכבים של יעל שוב על ההוא של פי.טי.
    (את שני אלה אפשר לקרוא ברשת)

  17. מאיה 22 פברואר 2008 ב - 16:25 קישור ישיר

    לגבי PTA – אני לא אומרת שהוא במאי רע – להיפך. הסרט היה עשוי היטב ושמר על עניין למרות שהוא היה מאוד איטי וארוך.

    ואני לא חושבת שהסרט הזה הוא על אמריקה, אלא על תאוות בצע ועל אנשים רעים הם רעים. וזה מסר מאוד סתום וחד מימדי בעיני. וכדי להסביר את עצמי אני אצטט ביקורת באנגלית של בחור בשם דן שמסכמת את זה טוב לדעתי:

    The only reason to give this movie a 1 is DDL. The movie is a pretentious, plodding, glacial study of good and evil…actually, of evil and evil. You are bludgeoned with blatant symbolism, annoyed with jarring music (I assume this was intentional?), bored with overly long sequences where nothing substantive happens – filmmaking 101 anybody? – and generally beaten down with the message, which as far as I can tell is: “Bad people are bad. So there.” Wait for this one to come out on DVD — oooh, an extended director’s cut. Oh, goody — and then convince your friend to rent it. Then stay home.

    ולמעריצים שביניכם – יש כבר פורום:
    http://idrinkyourmilkshake.com

  18. סטיבי 22 פברואר 2008 ב - 16:29 קישור ישיר

    אה, וגם המדור של גל אוחובסקי בעמוד האחרון של טיים אאוט עוסק בקולנוע.

  19. דן ברזל 22 פברואר 2008 ב - 17:10 קישור ישיר

    (***ספוילרים ל”זה יגמר בדם”***)

    מאיה – אם היה מדובר בסתם תיאור של רוע מפלצתי, שהולך ומתגבר – זה אכן היה דיי סתמי. את אולי תיעבת את פליינוויו אחרי 30 דקות. אני לעומת זאת, ונדמה לי שאני עם פת”א בעניין הזה, נקרעתי עד הדקה האחרונה בין תיעוב לבין הערצה לאיש הזה, אשר חרף הדברים הנוראיים שהוא עשה, הוא אדם דיי מדהים. יזם חריף, אמיץ, בלתי מתפשר, רב תושיה ומאוד מאוד ממוקד. בניגוד למה שדוד מורן כתב, אני משוכנע שפת”א אוהב את פליינוויו כשם שהוא נרתע ממנו.
    ובניגוד לדברייך, ולדברי הביקורת שציטטת, האלגוריה לארה”ב ולעולם המערבי שנברא בצלמה דווקא נוכחת, וזועקת לשמיים. ארה”ב הפכה לתרבות כה חזקה בגלל והודות לאנשים כמו פליינוויו, ואנשים כמו פול סאנדיי. העוצמה שלהם, שאיפשרה להם להצעיד את כולנו קדימה, מקורה באותה מניפולטיביות ואותה השחיתות שלהם, שמכערת את דמותנו. לא במקרה הסרט מעמת לרוב אורכו שתי דמויות ארכיטיפיות – הקפיטליסט מול התיאולוג. ולא במקרה קוראים לו “זה ייגמר בדם” – כל הסרט הוא ראש חץ שמשרטט איך המסורת החדשה של הקפיטליזם בולעת את המסורת הישנה של הדת, אך תוך כדי תיאור התהליך הזה הוא מצביע באופן מצמרר על כך ששתי המסורות בעצם מגיעות מאותו מקום, על הטוב והרע שיש בהן.
    את יכולה להחליט שלא לראות בזה אלגוריה. את יכולה גם להחליט שלא לראות ב”שיר אשיר בגשם” מחזמר, אלא קומדיה שיש בה כמה שירים פה ושם. זה פשוט יהיה סוג של עיוורון.

    ______________
    סטיבי – קליין טובע בים הטריוויה של עצמו, ומצליח כמעט להתבלבל. הוא טופח לממסד על השכם ומעיר ש’פארגו’ “*אף* היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר”, מבלי לציין שאותו ‘פארגו’ *אף* זכה באותה שנה, על התסריט והמשחק. הוא גם לא מציין פרט רלוונטי אחר – ‘מגנוליה’ גם היה מועמד על תסריט.
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=956762&contrassID=5&subContrassID=0&sbSubContrassID=0

  20. עידן אלתרמן 23 פברואר 2008 ב - 2:50 קישור ישיר

    ספויילר
    יאיר, מה חשבת בנוגע לשאלה שהטרידה אותי במהלך הצפייה – האם מדובר באחים תאומים? (פול ואיליי סאנדיי). כי זה מה שחשבתי כשנגמר הסרט, בלי בטחון ממשי. נכנסתי לאתר המעניין על הסרט http://idrinkyourmilkshake.com/
    ושם יש מגוון פרשנויות לשאלה (כמו ניתוחים מעניינים על משמעות משפט הסיום i am finished ועוד) . אחד המגיבים מצביע על העובדה שבסצנת הסיום כשאיליי מגיע לבית של דניאל הוא מוזג שלוש כוסות וויסקי, יעני, שבעצם פול ואיליי סאנדיי הם אותו אדם. וואו, לא ראיתי את זה מגיע. ועדיין, הסרט לא מספק תשובה ברורה.
    ואגב, בין שלל הניתוחים (המעניינים נורא) שקראתי אף אחד לא מזכיר את הרגע בסצנה המופתית בכנסייה כשדניאל דיי לואיס מוטבל ו”מקבל” את ישו ומיד אחר כך אנו רואים אותו אומר משהו לאיליי. משהו מאד לא אגבי, לפי שפת הגוף של שניהם. נזכרתי ברגע הזה כמה שעות לאחר הצפייה. האם הוא אומר לו שהוא ירצח אותו? אני חושב שזה היה משהו בכיוון הזה.
    סרט מעולה.

    וספויילר ל”קונטרול”:

    איאן קרטיס מת בסוף.

  21. בוב 23 פברואר 2008 ב - 4:44 קישור ישיר

    יופי, עוד סרט (“יצירה אמנותית” בעצם. גם היו יותר מדי ספרים שחפרו על הנושא הזה) שמזבל לנו את המוח על הקונפליקטים וההשלכות של הקפיטליזם תוך אי שמירה על ערכי המוסר החברתיים. כן, כוח משחית, ידה ידה ידה.
    במילה אחת: בולשיט. המסר הוא נדוש ונטחן בכל מדיום אפשרי כבר עשרות רבות של שנים, והוא אפילו לא נכון.

  22. רותם 23 פברואר 2008 ב - 10:25 קישור ישיר

    עידן למה זה בעצם משנה?
    הרבה התבלבלו אם זה אותו אדם, אבל מה זה בעצם משנה אם הם תאומים או לא – או אפילו זהים.
    ותודה שהרסת לי את “קונטרול” 🙂

    ובוב:
    יש סיבה למה הרבה כתבו על זה כבר בעבר, כי זה חלק מרכזי בחיינו. בכלל, אף יצירה, אפילו לא “הרובוטריקים” (שכבודו במקומו מונח) לא דן בנושא שלא נטחן כבר עד דק.
    אין חדש תחת השמש – השאלה היא רק איך מציגים אותו. אתה חושב שאיך שפת”א עשה אותו הוא לא משהו – סבבה. אבל רק בגלל שהוא נטחן להגיד שזה לא יצירת מופת, זו לא סיבה. אפילו ההפך, אם לוקחים נושא לעוס ומציגים אותו בצורה מפעימה וחדשנית (לדעת חלק מהצופים לפחות) אז זה רק מעלה את ערכו.
    לדוגמא “4 חודשים, 3 שבועות 2 ימים” עושה הפוך: לוקח אסתטיקה שראינו כל כך הרבה כבר, אבל מציג נושא שהס מלהזכירו: הפלות, ועוד בקטע הפיזי שלהן ועוד הלא חוקי והשלכותיו.
    אבל אם הסרט הזה היה דן באיך הקפיטליזם משחית את נפש האדם, או אפילו מרומם את רוחם של אלו שבשמה של הקפיטליזם עובדים 12 שעות בתנאים שלא היו מביישים מחנה פליטים (שגם שם, אני יודע, זה מלון 4 כוכבים לפחות, כל השמאלנים הצדקניים הללו סתם מגזימים)אז הסרט ההוא לא היה ראוי להתייחסות כמעט.
    דרכו של עולם הביקורת.

  23. הבלתי נסלח 23 פברואר 2008 ב - 23:35 קישור ישיר

    נקודה לתשומת לב- התרגום “זה ייגמר בדם” הוא מוטעה.

    השם המקורי “יהיה דם” מבהיר הרבה יותר טוב את האלגוריה המרכזית של הסרט- נוזלים. ובעיקר- השימוש התמידי והדיבור התמידי על נוזלים (ובהם נפט, מי קודש, מי ים, דם, וכמובן מילקשייק) שבהם עושה דמותו של פליינוויו כדי להיטהר כל פעם מחדש ולבנות את עצמו כל פעם מחדש מההרס שהוא כופה על העולם.

    שימו לב- כשפליינוויו מיטהר בכנסייה המאמינים שרים “להיטהר בדם השה” (קישור בוטה לעקידת יצחק, שהסיפור בין פליינוויו ובנו הוא גירסה מחודשת שלו, כשבערות הנפט הבוערות הן מעין מזבח). לעומת זאת כשבנו של פליינוויו מתחתן הכומר אומר- “לא תלך לשואב את המים, אלא המים יגיעו אליך”. מה שמתשמע מכך שבניגוד לאביו המיזנטרופ, הה.וו לא מאמין שעליו לקדוח ולהרוס את כל מה שסביבו כדי להרוות את צמאונו, אלא נותן לנוזלים לבוא אליו.

    במילים אחרות, זה לא סרט על אדם לא מאמין וציניקן. אלא על בנאדם סופר-מאמין שמתחזה לציניקן. הוא כל פעם מבקש לאתגר את אלוהים כי הוא מאמין שהוא ייטהר שוב ושוב בדם שעוד יבוא, בצימאון בלתי נגמר.

    סרט מבריק, מהפריים הראשון עד האחרון.

  24. אורון 23 פברואר 2008 ב - 23:53 קישור ישיר

    חזרתי לא מזמן מ”זה ייגמר בדם”. אני עדיין בשלבי הראשוני של העיכול, ולקרוא את הביקורת והפוסט הזה מאוד תרם לי. כמה נקודות, לפני שאגבש דעה סופית/אצפה שוב:
    1. כמה נחמד היה לגלות אולם מלא באנשים (וגם דג אדום וג’ירפה :-)) בפלאנט. הרגיש לי חוויתי הרבה יותר.
    2. אני אדם שנוטה להגזמות, אבל ההופעה של דיי לואיס הייתה אחד הדברים הכי מפחידים ועוצמתיים שראיתי בימי חיי. אלוהים ישמור.
    3. הפסקול איום ונורא. לא רק שהוא רע מוזיקלית, לטעמי, אלא פשוט לא מתאים בכלל לסרט. מצטער, לא הבנתי.
    4. עוד דבר שלא הבנתי – ומאוד מפריע לי – הוא שהסוף לא בלבל אותי. כך שאו שפספסתי את העיקר, או שפשוט לא חשבתי שהמכה המדוברת כה עוצמתית.
    5. בא לי מילקשייק.

  25. רותם 24 פברואר 2008 ב - 6:58 קישור ישיר

    איך “יהיה דם” הופך את האלגוריה לטובה יותר?
    זה הופך את זה לארסי יותר אולי. השם שניתן דווקא מדגיש התהליך שעוברות הדמויות ולא אלגוריות הנוזלים – שנראה לי יותר חשובות לסרט.
    ואיך שאתה מתאר את הסרט זוהי אולי ועקידת יצחק בגרסא הפוכה חשוב להדגיש.
    אבל אני לא רואה איפה דניאל מאתגר את אלוהים. הוא נראה לי מתחרה בו בכל קטגוריה אפשרית.

  26. אביגיל 24 פברואר 2008 ב - 8:17 קישור ישיר

    הבלתי נסלח, השה בשיח הנוצרי הוא שם נרדף לישו, שדמו מטהר את החוטאים. כמובן שיש נקודות דמיון רבות בין סיפורו של ישו לסיפור עקידת יצחק (פרט ל, נו, הפואנטה), אבל ההתייחסות הבוטה בסצנת ההטבלה היא למוטיבים נוצריים.

  27. דוד מורן 24 פברואר 2008 ב - 9:53 קישור ישיר

    רק רציתי להודות לאורון, שהוא אולי היחיד חוץ ממני שכתב שהמוסיקה בסרט הזה גרועה ולא מתאימה. עכשיו לך ספר את זה למעריצי רדיוהד…

  28. הבילתי נסלח 24 פברואר 2008 ב - 12:50 קישור ישיר

    היי רותם,
    אני יודע שאתה רגיש לתרגומי סרטים, אז בכל מקרה הכוונה שלי לא הייתה שמדובר באיזשהו ביזיון או משהו בלתי מתקבל על הדעת, אבוי למפיצים וכו’ וכו’.

    מה שכן, אני כן חושב שהמשפט “זה ייגמר בדם” מרדד את המחשבה על הסרט, כי הוא ישר זורק אותנו ל”זה ייגמר בבכי” -כלומר, תהיה בסוף אלימות, יהיה כאב, דם וירקות. אבל זו אמירה די אבסורדית בהתחשב בזה כי כבר מתחילת הסרט מראים לנו את הדם שגובה המקצוע של פליינוויו (שבירת הרגל, מות השותף ועוד).

    השם המקורי “יהיה דם” מכוון יותר לתהליך רפטטיבי ובעיקר לסטייט-אוף-מיינד תמידי של פליינוויו בעיני לגבי האפשרות לגאול את עצמו מחטאיו בעתיד.

  29. שחף 24 פברואר 2008 ב - 13:37 קישור ישיר

    מממש התאכזבתי לקרוא על האכזבה הלא מובנת של אנשים מהפסקול המדהים של הסרט,שלולא בעיות בירוקרטיות אף היה מועמד לאוסקר.
    ג’וני גרינווד הינו גאון מוסיקאלי יחיד בדורו, ומוסיקה הינה עניין של טעם…
    מצער שגאונים מוסיקליים בעולם הצליחו לקלוט את זה ורק כאן קיימת בורות צורמת כזו!

  30. רותם 24 פברואר 2008 ב - 13:55 קישור ישיר

    שמע היה לי את הדיון הזה עם סטיבי לגבי Once וזה ממש לא נכון, ולו בגלל שזה מה שעלה לי לראש ולא בכובעי כמפיץ אלא בתור בן אדם משכיל (או חושב שאני כזה). אתה נותן משמעות וחשבות לאיקס, אני אומר פוטטו.
    וד”א, אני ממש לא מעריץ של “רדיוהד”, וכשראיתי את הסרט לא ידעתי שזה מוסיקה של גרינווד – אבל אמרתי שהיא מדהימה, וכל כך מוסיפה לסרט.

  31. אורון 24 פברואר 2008 ב - 13:59 קישור ישיר

    דוד מורן – אז אני צריך ללכת ולספר את זה לעצמי? אודיע לך מה הייתה התוצאה של סיעור המוחין הזה.

    ואם אני כבר מדבר אם עצמי – אולי הגיע הזמן שאגבש כבר הימורים סופיים…

  32. דרורית 21 מרץ 2008 ב - 22:34 קישור ישיר

    באיחור ניכר ראיתי היום את TWBB וכנראה אני האדם היחיד ששוט הפתיחה והמוטיבים במוזיקה הזכירו לי דווקא את העבודה של ספילברג וג’ון ווילאמס במפגשים מהסוג השלישי (במיוחד חריקת הכינורות כשהחייזרים יורדים מספינת האם.
    ומאז יוקרה אני חושבת תמיד על תאומים, כך שכך גם חשבתי על פול ואיילי סנדיי. ואני דווקא חשבתי שמה שהוא לוחש לו אחרי שמטבילים אותו בכוח בכנסיה הוא חזרה על המשפט שהוא אומר לעצמו, בנימת ניצחון
    “יש צינור” או מה שזה לא היה שם, כלומר, ניצחתי בכל מקרה, גם אם אילצת אותי לעבור את הטקס המשפיל הזה בכנסיה.

  33. ישי 4 אפריל 2008 ב - 13:19 קישור ישיר

    מצטער להרוס את הקונצנזוס כאן .
    אבל , בחיאת ,הסרט על הפנים .איך בכלל אפשר להשוות את זה לקובריק. איך?
    בניגוד לבמאי של הסרט שפרס בפני העולם את מוחו המעוקל והמעוות במשך שעתיים וחצי !! אני אתמצת את הסרט לשורה אחת .
    זה היה מקביל לצפיה ביום שידורים (ארוך מאוד ) בערוץ הולמרק .
    הבחור כאן שצפה בסרט פעמיים- אתה פסיכופט.
    אנשים כאן כתבו ספוילר. -מה ספוילר?, לא קרה בסרט כלום !.
    תפנימו, רע רע רע מאוד . שוב פעם – רע רע רע .
    ועוד מילה על המוזיקה- כבר יצא לי לשמוע בחיי הקצרים צלילי כינור ,ביג דיל בכל מערבון יש כזאתי מוזיקה ,אם הם היו מתאמצים קצת הם היו יכולים לתאם את המוזיקה לשאר הסרט.

  34. עידן רוקח 13 אוגוסט 2008 ב - 18:05 קישור ישיר

    סרט מדהים, אחד הטובים שראיתי בחיי, אימה לאורך כל הסרט, פשוט סיוט מתמשך וחוויתי… סרט מצמרר עד בכי…. ראיתי אותו שלוש פעמיים בכדי להאמין שהוא אמיתי מרוב שהוא גרוע.. פשוט גאוני… במאי גאוני… ללא צל של ספק הסרט הגרוע של העשור הארון ומרוב שהוא כזה גרוע אז הוא כזה טוב…..וזאת המיוחדות של סרט האימה הבלתי נסבל הזה….. רק תספרו לי מה היה בחצי השני שלו כי בכל שלושת הפעמיים נרדמתי באמצע… תודה


השאירו תגובה