״מדינת הגמדים״ של יניב ברמן, פסטיבל קולנוע דרום
מבול הפסטיבלים מתחיל. פסטיבל דוקאביב ייפתח השבוע ועוד נעסוק בו כאן מחר, אבל מיד אחריו חוזרת כמדי שנה תאונת השרשרת של שלושה פסטיבלים משמעותיים, בכירים, מעניינים, מרובי אירועים שמתקיימים באופן כמעט חופף על פני 17 יום.
מתוך הקליפ של וניה הימן וגל מוג׳ה לקולדפליי
ב-2012 כתבתי פוסט שמתלהב מקליפים חדשים: קליפ של גל מוג׳ה לכהן@מושון וקליפ של וניה היימן לאסף אבידן. נתתי לפוסט את הכותרת ״יותר טובים ממישל גונדרי״. הגזמתי? מתברר שלא. ארבע שנים אחר כך מוג׳ה והימן מביימים יחד את הקליפ לסינגל החדש של – כן, כן – קולדפליי. הקליפ ל״Up&Up״ עלה לפני כארבע שעות וכבר הביא כמעט חצי מיליון צפיות והוא יגיע לעשרות מיליוני צפיות. מיליוני אנשים יושבים ברגע זה מול מסכי המחשב והסמארטפונים שלהם ואומרים ״וואו״. אלה 3:39 דקות מבריקות. אני צופה שכבר מחר מוג׳ה והימן כבר ישבו בפגישות מול מפיקים וראשי אולפנים לברר איזה סרט הם רוצים לביים. הימן כבר משך תשומת לב עולמית עם הקליפ האינטראקטיבי שלו לבוב דילן, אבל אני משוכנע שהקליפ הנוכחי לקולדפליי הוא מאותם רגעים שנקראים ״Breakthrough״. זה הולך להיות שיחת העיר בכל הערים בעולם. עד כאן ההייפ, הנה הקליפ:
״אש על המים״
זהו עידן מרהיב לקולנוע הדוקומנטרי, שלא מפסיק להתפתח משנה לשנה ולהגיע לשיאים חדשים, וגם השנה כמה מהרגעים הטובים ביותר של הקולנוע התיעודי העולמי העכשווי קובצו יחד לתוכנייה של פסטיבל דוקאביב, שייפתח ביום חמישי.
דיברתי על כמה מהסרטים שאהבתי, וגם על אלה שאכזבו אותי, בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. דלגו לדקה ה-23 לתחילת האייטם. אפשר להאזין כאן, או להאזין להוריד כאן
אם בשנים קודמות התפעלתי מכך שהקולנוע התיעודי עכשווי מציג את הדרמטורגיה ועבודת המבנה התסריטאי הכי טובה כרגע בקולנוע – עם סרטים כמו ״שוגרמן״, ״איש על חבל״ ו״חבורת הזאבים״, שמכילים החלפת מערכות כמו בקולנוע עלילתי – הרי שכעת אני עסוק בלהתפעל מכך שהקולנוע התיעודי גם הופך יותר ויותר ניסיוני. דיברנו על זה לפני שנה עם הבמאי ברט מורגן, שהיה אורח דוקאביב 2015 עם סרטו ״קורט קוביין, Montage of Heck״ והוא דיבר על כך שהקולנוע התיעודי נהנה כרגע מחופש יצירתי מוחלט, אין חוקים, אין מוסכמות, הכל מותר, והתוצאה היא פרץ אדיר של יצירתיות, ושבירה מוחלטת של חלוקה לקטגוריות הישנות שבין ״תיעודי״ ו״עלילתי״.
אני אדבר על כך מעל במת הסינמטק עם הבמאית עלמה הראל, שסרטה האמריקאי היפה ויוצא הדופן ״LoveTrue" הוא חלק מהמגמה הזאת. זה יקרה ביום חמישי הקרוב, ערב פתיחת הפסטיבל, ב-20:30 בסינמטק תל אביב. הנה דף האירוע בפייסבוק.
הנה מקבץ ראשון של סרטים.
שני קליין ב״ההר״ של יעל קיים. אוויר הרים צלול
דיברתי על ״ההר״ בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן
שלושה סרטים חדשים נכנסו היום לטבלה: ״ההר״, סרטה של יעל קיים, קופרודקציה ישראלית-דנית, שהעפיל כמעט לצמרת; ״שכנים 2״, סרט ההמשך ללהיט של סת רוגן מלפני שנתיים; ו״אנגרי בירדס״, סרט אנימציה על פי אפליקציה.
״ההר״ מציג לנו סטטיסטיקה מעניינת: למרות שהסרט מקבל פחות או יותר ציונים חיוביים מאוד מהמבקרים, עדיין שלושת המבקרים שנתנו לסרט את ציוניו הנמוכים ביותר הם גברים. כל המבקרות העניקו לו ציונים גבוהים מאוד, ורק הגברים התפצלו בדיעותיהם.
והנה סקירה קצרה על מה שקורה בשבועות האחרונים בקופות:
– ״ילד טוב ירושלים״ התחיל לאט אבל בשבוע האחרון הלך והתחזק, מה שאומר שהקהל מחבב אותו וממליץ עליו לחבריו. הסרט עומד כבר על 40,000 כרטיסים.
– ״גאליס: קונקט״ חצה את קו מאה אלף הכרטיסים, הסרט הישראלי השני השנה שעושה את זה אחרי ״אבוללה״. גם ״מיסטר גאגא״ של תומר הימן הולך ומתקרב למאה אלף צופים.
– ״ג׳נקשן 48״ (שאני כל פעם צריך לזכור לא לקרוא לו ״ערבים רוקדים״) יצא בשבוע שעבר. אין לי מספרים כמה אנשים ראו אותו בשבוע הראשון, אבל יש בידיי את הנתון המעניין הבא: 50 אחוז מכלל צופיו בשבוע הזה היו בבתי הקולנוע של חיפה והקריות. מה שאומר שהקהל הערבי מגיע לצפות בסרט.
יצאו מהטבלה: ״התכתבות״ של ג׳וזפה טורנטורה אחרי שלושה שבועות בחבד, אותם בילה במקום האחרון בטבלה; ״עין בשמים״ ו״דדפול״, שהיה הצלחה ענקית גם בישראל עם כמעט 300 אלף כרטיסים.
הנה טבלת המבקרים של היום:
היום תזכה נורית הירש בפרס ישראל לזמר העברי. נשאיר לתחנות הרדיו הרגילות לנגן את השירים המפורסמים שלה – מ״אבניבי״ ועד ״עושה שלום במרומיו״ ו״מי אוהב את השבת״ – ונתמקד לרגע קטן בתרומתה האדירה לקולנוע ולטלוויזיה.
את 15 הדקות הראשונות בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה הקדשתי להירש, עם כמה משיריה ושיחה איתה. האזינו או הורידו כאן
הירש הלחינה את שירי הפתיחה לתוכנית הטלוויזיה ״קרובים קרובים״, ״פרפר נחמד״, ״דלת הקסמים״, ״הבית של פיסטוק״ (וכל מי שגידל ילדים בשנות התשעים וה-2000 גרם להם להכיר את לחניה עם קלטות ״דיג דיג דוג״ ו״פים פם פה״). אבל היא לעד תהיה זכורה בישראל בתור מי שהלחינה את ״השוטר אזולאי״ של אפרים קישון (איתו היא גם עבדה על ״השועל בלו התרנגולות״), ובעיקר בזכות השיר מתוכו, ״בלדה לשוטר״. אהוד מנור כתב את המילים, אושיק לוי שר, וזהו ככל הנראה השיר האהוב ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. דיברנו עם הירש על ״בלדה לשוטר״, ״השיר של מימי״ (השיר השני מתוך ״השוטר אזולאי״ שאיש אינו זוכר) ו״תני לי יד״, השיר של בועז שרעבי מ״מאחורי הסורגים״, בפרק 10 של ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״.
אבל אם אתם רוצים לעשות הומאז׳ קטן ויפה לקריירה הקולנועית של הירש, הנה דרך לעשות את זה ב-45 דקות מהנות: צפו ב״הבחור של שולי״, שביים ב-1997 דורון צברי על פי תסריט מאת דורית רביניאן. הסרט, קומדיה רומנטית המבוססת על טעות בזיהוי, מתרחש ב-1977. צברי ורביניאן רצו לעשות מחווה לקולנוע הישראלי הפופולרי של שנות ה-70, ולכן היה להם ברור שמי שצריכה להלחין את הסרט היא נורית הירש. אז הנה, המילים של דורית רביניאן, הלחן של נורית הירש. דני שטג ואסתי ירושלמי בתפקידים הראשיים. סרט מושלם ליום העצמאות. חג שמח.
ביום ראשון תתקיים במסגרת שבוע המבקרים בקאן הקרנת הבכורה העולמית של ״שבוע ויום״, סרט הביכורים הארוך של אסף פולונסקי (ממש במקביל תתקיים הבכורה העולמית של ״מעבר להרים והגבעות״ של ערן קולירין). ועכשיו, אפשר לטעום ממנו קצת בזכות הפוסטר, שאייר האמן פולני מרצין פודולץ׳, והטריילר שעלה אתמול.
בסרט, שפותח במחזור הראשון של חממת התסריטים הבינלאומית של סם שפיגל (המחזור של ״הגננת״ של נדב לפיד ו״ראן״ של פיליפ לקוט, שהוצגו במסגרות השונות של שני פסטיבלי קאן הקודמים), משחק שי אביבי בתפקיד אב שקם מהשבעה אחרי מות בנו בן ה-25, ומוצא איזושהי נחמה בחברות עם השכן הסטלן ועם המלאי של מריחואנה רפואית שהבן המת השאיר מאחוריו. דיווחנו על צילומי הסרט כאן. אגב, בין התפקיד הראשי בסרט הזה והתפקיד הראשי בסרטו החדש של שבי גביזון, האם אפשר להכריז על הקאמבק הקולנועי של שי אביבי?
הנה הטריילר. צפו בו, הוא מפתיע מאוד:
ג׳ון סטיוארט, השבוע באוניברסיטת שיקגו. ״אני מעדיף להצביע למיסטר טי על פני דונלד טראמפ״
ג׳ון סטיוארט פרש מהגשת ״הדיילי שואו״ רגע לפני שהפוליטיקה האמריקאית נהיתה מעניינת. כלומר, מטרידה עד אימה. אפשר רק לדמיין איך סטיוארט וצוותו היו מסקרים את מסע הבחירות הקולני של דונלד טראמפ (טראמפ וסטיוארט כבר התנגשו בעבר). אני מזכיר: אנחנו ב״סינמסקופ״ חובבי ג׳ון סטיוארט ותיקים ונמרצים. תזכורת: בתחילת ימי הבלוג ניסיתי לעשות מנהג להעלות מדי כמה ימים את תוכניות ״הדיילי שואו״, כשאנשי קומדי סטנרל רק התחילו לאפשר אימבוד של קטעים מהתוכנית באתר שלהם.
לפני יומיים הגיע סטיוארט לאוניברסיטת שיקגו להקלטת התוכנית ״Axe Files״ של דיוויד אקסלרוד, לשעבר עוזרו הבכיר של אובמה (נשמע כמו קטע מתוך סדרת הדרמה ״מיליארדים״, שם יש דמות בשם אקסלרוד שמנהלת חברת בשם ״אקס״) ובמשך למעלה משעה, סטיוארט שפך החוצה את כל מה שהוא שמר בפנים בתשעת החודשים מאז ירד מהאוויר – על טראמפ, אבל גם על סנדרס והילארי, אבל בעיקר על התקשורת:
מתוך ״אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה״ של יובל המאירי
״אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה״, סרטו הקצר (9 דקות) של יובל המאירי, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, עשה השבוע היסטוריה קטנה כשנבחר להיות מוצג במסגרת התיעודית של ״הניו יורק טיימס״, ״Op-Docs״, משבצת שזכתה לתשומת לב באתר של ״הניו יורק טיימס״ בזכות הסרטים הקצרים שארול מוריס יצר עבורם. סרטו של המאירי נוצר ב-2012 ובינואר 2014 זכה בפרס הסרט התיעודי הקצר בפסטיבל סאנדאנס. זה סרט שמאתגר סיווגים ורובריקות: תיעודי? עלילתי? ניסיוני? ואולי בעצם אנימציה? מה שכן, כשראיתי את ״תמונה חסרה״ של הבמאי הקמבודי ריתי פאן, סרט שזכה לשבחים, פרסים ומועמדות לאוסקר, הוא הזכיר לי את הסרט הקצר הזה של המאירי, שכבר שבר את ליבי לפני כשלוש שנים. באמצעות חפצים, אליהם המאירי מתייחס כאל בובות, הוא מנסה לשחזר את הצילום האחרון שלו עם אמו, צילום שנמחק. זה לא רק סרט על זכרון ורגשות אשמה, אלא סרט שגם עוסק בכך שהצילום הפך עבורנו תחליף טכנולוגי לזכרון, וכשהצילום נעלם אזי גם החשש – אולי הבהלה – שלנו מדעיכת הזכרון. האופן שבו המאירי המבוגר משחזר את נקודת מבטו של הילד שהוא היה, כשהוא הופך את ניסיון השחזור והתיעוד למעין משחק ילדותי, מוסיף לתמהיל האמוציונלי של הסרט, שמתחיל מצחיק ושטותי, ואז נהיה קודר ועצוב. צפו בסרט כאן:
מתוך ״Daydreaming״, קליפ/סרט של פול תומס אנדרסון ורדיוהד
שבוע חלף מאז ש״סינמסקופ״ ו״מאקו״ התפצלו ותראו מה קורה בעולם: אתר הקולנוע ״אינדיווייר״ החליט לחסל את הבלוגים שלו. המו״ל ג׳יי פנסקי, שכבר רכש את ״וראייטי״ ואת ״דדליין הוליווד״, קנה באחרונה גם את ״אינדיווייר״ והתחיל לעבוד עם צוות האתר על השקה מחודשת שתתרחש בקרוב. בין השאר התקבלה ההחלטה להיפרד מהבלוגים באתר. מי שעמדה מאחורי הבלוגיה של ״אינדיווייר״ היא אן תומפסון, שהעבירה לשם את הבלוג שלה ״Thompson On Hollywood״, אותו היא השיקה באתר של ״וראייטי״. בשנים האחרונות היא ליקטה לאתר כמ וכמה בלוגים מעניינים ביניהם את ״The Playlist״, ״נשים בהוליווד״ הפמיניסטי ו״Shadow And Act״ המוקדש ליוצרים שחורים. גם מבקר הקולנוע הוותיק לנארד מולטין קיבל שם בלוג.
תומפסון הודיעה שחיי הבלוג שלה הגיעו לסיומם, אבל היא תמשיך בתפקידי עריכה וכתיבה ב״אינדיווייר״. ״The Playlist״ עבר לכאן, ״Shadow And Act עבר לכאן ו״נשים בהוליווד״ עבר לכאן.
תגובות אחרונות