פורסם ב"פנאי פלוס", 4.1.2012
איפה הילד? ואיפה הבת? ואיפה הבעל? מה קרה לה, לאווה, שהיא מסתובבת בעולם הזה כל כך לבד, בבית קטן ועלוב, והרי רק לפני שנייה היתה לה משפחה ובית גדול ונוח. מה קרה שם? ב"חייבים לדבר על קווין" העלילה נעה על כמה וכמה צירי זמן במהלך חייה של אווה (בגילומה המצמרר של טילדה סווינטון), עד שסיפורה המלא והמבעית נחשף במלואו. הסרט מתחיל כמו דרמת יגון, סיפורה של אשה המתמודדת עם טרגדיה ורגשות אשמה (כמו "21 גרם", נגיד) וניסיונות לשיקום חייה, ממשיך כדרמה משפחתית, אבל נגמר כמו סרט אימה, מהסוג שהופך את החיים הכי פשוטים לסיוט מזרה פחד ושיתוק, ומתח וחרדה, שהולכים וגדלים ומפעילים על הסרעפת לחץ ומועקה, כשמתחיל להתחוור שמה שחשבנו שהוא הנורא, אינו הנורא מכל, אלא יש עוד. וכל זה מנוהל ביד אמן מופתית המתיכה את צירי הזמן אלה לתוך אלה כמסע נזיל בתוך תודעה – לא רק זכרונות אלא גם תחושות, צלילים ומעברים אסוציאיביים בין צבעים וחפצים. זה לא רק הסיפור אלא האופן המפעים שבו הוא מסופר שהופך את "חייבים לדבר על קווין" לשוטטות עוכרת שלווה אך מופתית בתוך ראשה של אשה שכל חייה ניסתה להדחיק, וכעת הכל פורץ החוצה.
לפני כמה שבועות שיבחתי את פסטיבל סרטי הנשים ברחובות על שערכו מחווה מוצדקת לבמאית הסקוטית לין רמזי. בשני סרטיה העלילתיים הראשונים רמזי הוכיחה שלמרות שהיא נמשכת אל הקודר, העגום והטרגי, היא מצליחה לעשות את זה באמצעות מבט קולנועי שיש בו פיוט וחמלה רבים, לצד אלימות וחוסר רחמים. וכעת, עת צפיתי בסרטה השלישי – והטוב ביותר שלה עד כה, וגם הראשון שמגיע (בשעה טובה) להקרנות מסחריות בישראל – התמיכה שלי בה רק מתגברת. דומני שרמזי היא הטובה בבמאיות תבל כרגע.
"חייבים לדבר על קווין" הוא סרט בריטי שעלילתו מתרחשת באמריקה. הצופה החד, זה שאינו מצפה שסרטים יאכילו אותו בכפית אלא שיאפשרו לו לדלות את פרטי העלילה מתוך הפאזל הנפרש מולו (ואז יכו עליו בקורנס של רגשות), מבין תוך חמש דקות שמשהו נורא קרה שם, ואף מבין היטב במה מדובר, כאילו נתלש הסיפור מכותרות העיתונים האמריקאיים. אנו מבינים שקווין, בנה של אווה, ביצע פשע איום ונורא, שהביא לפירוק משפחה ולבידודה של אווה מהקהילה, בה היא ממשיכה לחיות. למה היא לא עוזבת את העיר? אולי כדי שמעשי השטנה אותם היא סופגת יזכירו לה את חלקה בטרגדיה ויעזרו לה להתמודד עם האשמה, ואולי בעצם אף פעם לא ללהשתחרר ממנה.
שימו לב בקרדיטים בסוף הסרט לשמו של סטיבן סודרברג, החתום כאחד מבין כתריסר מפיקים. שמו העלה חיוך על פניי, כי במהלך הסרט חשבתי עליו מבלי לדעת שהוא קשור לסרט. משהו באופן שבו הסרט בנוי וערוך הזכיר לי מאוד את סרטיו המוקדמים של סודרברג, ובעיקר את "קפקא" שלו. רמזי, כמו סודרברג (שבעצמו הושפע מבמאים כמו מייק ניקולס), מערבבת בין צירי זמן באופן מרתק. ראשית הם עושים זאת על ידי סאונד. הגיבורה נמצאת על ציר זמן אחד, ומתחיל צליל כלשהו, ורק כשהשוט נגמר ועוברים לשוט הבא אנחנו מבינים שהצליל בעצם מגיע ממנו, מהשוט השני, מאי שם בעבר או בעתיד של הדמות, פלאשבק של סאונד שמניע פלאשבק ויזואלי. זו בניה המשחזרת מבנה של חלום בקולנוע, בו צלילים מן החוץ מפעפעים לתוך עולם חלום. אבל זה מסתיים רק בסאונד. האופן שבו צירי הזמן בנויים ב"קווין" הוא כזה שאנחנו מרגישים שכולם דרים בעת ובעונה אחת בתוך ראשה של הגיבורה ורק צליל או צבע (בעיקר אדום) או שבירה של אור גורמת לתודעה שלה להבהב בין זכרון אחד לשני.
האם הכל היה מושלם עד שקווין נכנס לחייה, או שהמשבר שלה התחיל עוד קודם? האם קווין היה פשוט ילד רע, מהרגע שנולד? האם שכן בו, בהשאלה מסרטי אימה על טבעיים, זרע השטן שרק חיכה להתפרץ ורק אימו ראתה את הרוע שבו מההתחלה אבל לא אמרה דבר? ואולי זה יותר מסובך מזה. אולי קווין הוא בעצם החצנה של כל הרגשות הכי מודחקים ועצורים של האם עצמה? ואולי כל מה שהוא ניסה לעשות זה במשך כל חייו למשוך את תשומת ליבה של אמו, למצוא דרך להתקרב אליה, בשעה שהיא נותרה קרה ומרוחקת ממנו ומשאר משפחתה, ושאולי היא באמת מעולם לא אהבה אותו? בקיצור, ברור לה לאווה שהיא אשמה במעשיו של קווין, אבל איך בדיוק?
זה מה שהופך את "חייבים לדבר על קווין" לסרט כה עוכר שלווה וכה מאיים, סרט אימה במובן הכי עמוק והכי פנימי של המילה. אין בו הפחדות והבהלות, ובאופן מפתיע הוא גם לא סרט שהאלימות בו גרפית במיוחד, הכל מאוד מרומז, מאוד מטאפורי, אבל הולך ומצטבר לתחושה של חרדה קיומית שתזעזע כל מי שהוא הורה, או כל מי שחושב להיות הורה לעתיד. זה סרט שבו כל נגיסה של ליצ'י, כל הכנת כריך ריבה, הופכים לייצוגים של אלימות מרומזת, שתהפוך לאלימות ממשית.
האמת, זו שאלה טובה: למה קווין עשה את מה שעשה? בגלל שאני רואה יותר מדי סרטי אימה כמו "תינוקה של רוזמרי" ו"אות משמיים" אני מיד חושב על הכיוון הדתי/מיסטי'על טבעי: בקווין יש זרע של רוע. יש אנשים כאלה, אני מניח, שפשוט נולדים רעים, שיש בהם אלימות ורצון להרע. ואפשר לראות את הסרט גם ככזה: לא יעזור כמה הבית שלך היה "נורמטיבי", יש ילדים שיש בהם רוע מלידה. זה לא קשור לחינוך או למעמד. זה מהאוויר, מהשמיים. מפחיד. אבל יש משהו הרבה יותר מפחיד מזה. כי הסרט הרבה יותר מתוחכם מזה והתהליך שקווין עובר מעיד שהעניין שלו אינו קשור במיסטיקה או בשטן, אלא בקשר שבין ילד ואמו. יש משהו חלול בתוך אווה, משהו מת בתוכה, עוד הרבה לפני שקווין הגיע לעולם והתחיל במעשיו האיומים, וקווין היה המראה שלה, מראה שהיא סרבה לראות. אבל בהדרגה אנחנו הצופים רואים את זה: קווין כנער מתחיל להידמות יותר ויותר לאמו, זה ניכר בעיקר בתסרוקות, אבל גם בביגוד. לרגעים, מרחוק, אף קשה להבדיל ביניהם. ולמרות שאווה היא מופת של דומסטיות מאולפת, לרגעים אנחנו נחשפים לאכזריות שאצורה בתוכה, אכזריות שמפתיעה אפילו את קווין, שאמור להיות זה שיגדל להיות רוצח סדרתי. אבל אנחנו מתחילים להבין מאיפה זה בא. זו נקודה לא קלה בסרט, הרגעים שבהם הסרט מפליל את האם במעשי בנה, וההבנה שלנו – וגם שלה, ולכן מסע הייסורים שהיא מעבירה את עצמה כניסיון לתיקון – שקווין מוציא מהכוח אל הפועל את כל מה שחבוי ומודחק אצל אמו, כל מה שהיא אפילו לא רואה בעצמה. אפשר לבוא ולטעון שמעשיו של קווין הם תוצאה של ילדות בצל של אם שפשוט לא אהבה אותו. אני מניח שגם זה קורה: אם יולדת ילד ומרגע הלידה היא פשוט לא אוהבת אותו. אבל זה לא מסביר את החלק השני של הסרט, את המסירות שלה לבנה אחרי מעשיו. להפך, יש כאן סיפור על קרבה נפשית – האחת מודחקת, השניה מוחצנת עד כדי פסיכוטיות – ושל ילד שבסופו של דבר מבין שזה הוא ואמו נגד העולם.
פחד מוות.
תגובות אחרונות