כמו בכל שנה, גם השנה היה מפרך להשיג את נתוני מכירות הכרטיסים של הסרטים הישראליים. תשאלו את המפיץ תקבלו מספר אחד, את המפיק תקבלו מספר אחר. אין אפילו סטנדרט אחיד. מילת הקסם היא "מספר צופים", כלומר כמה אנשים ראו, במספר הזה מצרפים מפיקים גם את שלל המוזמנים, הצופים שראו את הסרט בפסטיבלים והקרנות טרום בכורה והקרנות סגורות (ועדי עובדים, מועדוני הרצאות). בשעה שאני רוצה לדעת כמה כרטיסים הסרט מכר בקופות.

אז האם יש בכלל מספר אחד סופי ורשמי? מספר שמדווחים עליו למישהו? המספרים הבאים הגיעו והוצלבו ממקורות אמינים. השתדלתי שהם יהיו מספרי כרטיסים ככל האפשר, לפעמים זה מספרי צופים (הנתונים של "כלבת" היו הכי שנויים במחלוקת מבין כל המקורות שקיבלתי). ואם יש אי דיוקים בנתון כזה הוא אחר, מדובר במשהו באיזור העשרה אחוז, לא משהו שמשנה באופן דרמטי את התמונה הכללית: והתמונה הכללית היא שהיה השנה סרט אחד שהצליח יפה, כמה סרטים שהצליחו באופן בינוני, והמון סרטים שלא הצליחו כלל.

ושוב, הצלחה זה עניין יחסי. ה-20,000 של "גיא אוני" עם עותקים בודדים הם בעיניי הצלחה עצומה, יותר מ"מבול" שהיה לו את הגב של יונייטד קינג וסינמה סיטי, כמות עותקים נכבדת, ומספר צופים בלתי מספק.

מכירות הכרטיסים לסרטים הישראליים בתשע"א

"הערת שוליים": 220,000 כרטיסים

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש": 80,000 כרטיסים

"הדקדוק הפנימי": 54,000

"בוקר טוב, אדון פידלמן":  40,000 (עדיין מציג)

"כלבת": 33,000

"התגנבות יחידים": 32,000

"מבול": 30,000

"גיא אוני": 20,000

"אחותי היפה": 15,000 (עדיין מציג)

"המדריך למהפכה": 10,000

"סלסה תל אביב", "בין השמשות", "וביום השלישי", "ציון ואחיו", "התפרצות איקס": כ-5,000 כל אחד

עדכון: הנתון של "הדקדוק הפנימי" עודכן בעקבות תיקון שהועבר לי מיונייטד קינג. הוא כעת במקום השלישי.

הסרטים שאמורים לצאת בתשע"ב:

"השוטר" (חד ובועט)

"אורחים לרגע" (מקסים וצובט לב)

"פלייאוף" (לא טוב)

"2 בלילה" (חמוד ממש)

"חתולים על סירות פדלים" (פסיכי)

"אודם" (די מעניין)

"נמס בגשם" (ככה)

"הנותנת" (גדל עליי)

"עמק תפארת" (עדין)

"לא רואים עליך"

"למלא את החלל" (יש לי תחושה שזה זוכה פסטיבל ירושלים הבא)

"ברקיע החמישי"

"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן"

"אנחנו לא לבד"

"ההתחלפות" (החדש של ערן קולירין)

"העולם מצחיק" (החדש של שמי זרחין)

"בלדה לאביב הבוכה" (החדש של בני תורתי)

"המשגיחים", מני יעיש

"ד"ר פומרנץ", אסי דיין

הסרטים עליהם יעבדו בתשע"ב:

"רווקה פלוס", דובר קוסאשווילי

"פלאות", אבי נשר

"הבן של אלוהים", ארז תדמור וגיא נתיב

"אפס ביחסי אנוש", טליה לביא

"צירלסון יוצא לפנסיה", מיכה לבינסון

"פנתר לבן", דני רייספלד

"בלתי נמנע", יונתן גורפינקל

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.9.2011

continue reading…

קוראיי היקרים. תודה רבה על עוד שנה מקסימה בבלוג. שנת תשע"א מגיעה הערב לסיומה, ותכף מתחילה שנת תשע"ב. ביומיים הקרובים נסכם כאן את שנת הקולנוע הישראלי החולפת.

אבל הנה ההתחלה: זה הפוסט הכי נקרא השנה ב"סינמסקופ". אין לי את כל הסטטיסטיקות מכל השנים, אבל להערכתי זה גם אחד משלושה או חמישה מהפוסטים הכי נקראים בתולדות הבלוג הזה. אחוז ניכר מצופי "הערת שוליים" ביקר בפוסט הזה לפני או אחרי הצפייה בסרט.

ואני מעביר את הבלוג לידיכם ליממה הבאה. איך אתם מסכמים את שנת תשע"א?

(הוותיקים אולי זוכרים שבראשית ימי הבלוג הייתי מרבה בפריימים עם עצים מתוך סרטים לברכות החג. למשל זה. רציתי גם השנה פריים עם עץ. אז הפריים הנ"ל הוא מתוך "אף פעם לא מאוחר מדי" שיוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה הקרוב).

את פרסי אצבע הזהב התחלתי ב-2006. זה התחיל כפתרון מאולתר לבעיה שהתעוררה כשהתחלתי לעבוד ב"פנאי פלוס": פרסי אופיר מתקיימים בראש השנה וגיליון ראש השנה תמיד נסגר מאוד מוקדם, אז לא היה לי איך לסכם את מה שקורה בפרס אופיר. אז המצאתי פרס משלי. קודם כל, על הפרס הווירטואלי הזה מתמודדים רק הסרטים שהוצגו מסחרית בבתי הקולנוע באותה שנה. כמו שאני חושב שגם באופיר צריך להיות. לא מצאתי ערך בחלוקת פרסים בין סרטים שקהל קוראיי מעולם שמעו עליהם או לפחות קראו עליהם במדורי לאורך השנה החולפת. ובגלל שזה פרס שאני המצאתי אין בו שום תקנון או חוקים, אני בוחר לבד את הקטגוריות, שלאו דווקא נשארות זהות משנה לשנה, ואני בוחר את הפרסים. לפעמים הבחירות שלי דומות לאלה של האקדמיה, לפעמים לא.

כך זה היה בשנים קודמות: תשס"ו, תשס"ז, (בתשס"ח שכחתי), תשס"ט, תש"ע.

ומה יהיה השנה? אם אתם קוראי "פנאי פלוס" אתם כבר יודעים. ואם לא, מחר תמצאו כאן את פרסי אצבע הזהב לשנת תשע"א בגרסה מורחבת.

================

כמה אירועים מסקרנים בשבועיים הקרובים:

סינמטק הרצליה מקיים רטרוספקטיבה לטרנס מאליק החל מהשבוע הבא ובמהלך אוקטובר. יוקרנו "שבילי זעם", "ימים ברקיע", "הקו האדום" ו"העולם החדש". אבל רגע, איפה "עץ החיים", סרטו האחרון? אה, הוא יוקרן ביום שני הקרוב דווקא בסינמטק תל אביב, אז אם תקפצו בין תל אביב להרצליה תוכלו לצפות בכל הפילומגרפיה של מאליק.

אגב סינמטק הרצליה: במוצאי סוכות (13.10) יוקרנו שם שתי הגרסאות של "סולאריס": זו של אנדריי טרקובסקי וזו של סטיבן סודרברג. זה רעיון אדיר בעיניי, מרתון של ספרות השוואתית (קולנועית). אני אוהב את שני הסרטים במידה כמעט שווה. ואולי לכן נתבקשתי לבוא ולדבר על הסרטים האלה בהפסקה שביניהם. אז אתם מוזמנים להצטרף.

וביום שני (3.10) ב-20:30 תתקיים במועדון זאפה הופעת יום הולדת חגיגית של עידן אלתרמן (שחוגג יום הולדת 40), עם המופע שלו אלט+שיפט עם המג'יקל מיסטרי טור ועם המון אורחים (גרייניק, כהן@מושון ועוד). למה אני מספר לכם אחרי שכבר בעבר התלהבתי מההופעה המבדרת הזאת? כי הפעם כל ההכנסות נתרמות לעמותת כנפיים של קרמבו. כך שזו מסיבת יום הולדת בה בעל השמחה הוא זה שנותן את המתנה, ובעיניי זה רעיון מקסים. ולמרות שכבר ראיתי את ההופעה, אני אהיה שם.

=============

פסטיבל ניו יורק מתחיל בעוד יומיים (30.10), וככל שאני יודע לראשונה בתולדותיו יוקרנו שני סרטים ישראלים: "הערת שוליים" ו"השוטר". אריק קוהן באינדי-ווייר ממליץ על חמישה סרטים מאתגרים ופרובוקטיביים מתוך התוכניה ובראשם על "השוטר" של נדב לפיד.

==============

לי אונקריץ' (הבמאי של "צעצוע של סיפור 3 ") דיווח בטוויטר שלו שהוא התחיל לעבוד על הסרט הבא שלו לפיקסאר. הוא כמובן לא פרט מה הסרט, אבל הוא השיק לכבוד העניין טאמבלר משלו בו הוא מבטיח לעדכן עם תמונה אחת בכל יום במשך ארבע השנים הבאות עד בכורת הסרט. בינתיים יש שם רק את ארוחת הצהריים שלו ואת מקלדת המק שלו. נקווה שבהדרגה נקבל הצצה יותר מעניינת לתוך תהליך העבודה ותוצריו (אם כי ארוחת צהריים זה חשוב. ואולי זה כתב חידה ולתפריט הצהריים הזה יש רמיזה לגבי תוכן הפרויקט…). בכל אופן, היות וזה ערב ראש השנה ולי אונקריץ למיטב ידיעתי יהודי, זו הזדמנות טובה לסור לבית הכנסת ולעשות התרת נדרים, כי תמונה אחת ביום במשך ארבע שנים זו חתיכת הבטחה מחייבת.

בשנים האחרונות יצא שבראש השנה, ולפעמים גם בפסח, אני בוחר פריים יפה שריגש אותי, לרוב מסרט, ואיתו מאחל לקוראיי כאן בבלוג איחולי חג שמח. ב-2008, למשל, זה היה מ"הקורבן". ב-2009 מ"למעלה". ב-2010 זה היה זה. ואם אני זוכר נכון, אז ב-2007 זה היה מתוך "The Fall" של טרזים, אבל אני לא מוצא את זה. באופן כללי הפריימים האלה, אני מבין בדיעבד, מכילים עץ או שמיים יפים (רצוי עם עננים). יש לי קטע עם עצים ועם שמיים.

השנה התלבטתי בין שני פריימים. במה בחרתי לבסוף? תראו מחר בצהריים. בינתיים, תוכלו להתענג על הפריים שלא בחרתי, מתוך "Never Let Me Go" של מארק רומאנק, סרט משנה שעברה שראיתי לראשונה רק השבוע, לקראת הקרנתו בפסטיבל חיפה. זה אחד הסרטים היפים ויזואלית שראיתי השנה, ובכלל סרט מצוין. הצלם הוא אדם קימל.

ראיתי היום את "מורעלים", סרט הזומבים/חיילים שביים דידי לובצקי ושיוקרן גם באייקון וגם בפרינג'ידר בפסטיבל חיפה. באפריל כתבתי על הסרט, על פי תקציר שלו את המשפט: "חיילים הופכים לזומבים בליל הסדר בבסיס, נשמע לי כמו טייק-אוף על 'האח של דריקס'", ורק הים קלטתי כמה קלעתי בול. סרט משעשע מאוד, אכתוב עליו עוד בקרוב.

אבל רק היום התברר לי שדידי לובצקי הוא אחיו הקטן של אריק לובצקי, מה שאומר שהאחים לובצקי יחגגו השנה כהוגן בפסטיבל חיפה: הבכור יציג את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" בתחרות הרשמית והצעיר יציג את "מורעלים" במסגרת העצמאית.

(אגב, מישהו ב"קולנוע פרינג'" צריך לנסח קצת יותר את המושג "עצמאי", כי כמו שאני מבין את זה, סרט בן 40 דקות שהופק כסרט גמר באוניברסיטת תל אביב בתמיכת קרן רבינוביץ וקרן סנונית הוא לא עצמאי, אלא ממומן לחלוטין על ידי הממסד).

(ועוד אגב, אריק לובצקי יציג בחיפה את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" אבל סרטו הקודם, "אמא של ולנטינה" – שבוים יחד עם מתי הררי – שהיה אמור לעלות למסכים ביום השואה האחרון, מעולם לא הופץ. יש לי הרבה מה להגיד בקשר לזה, אבל קודם אצפה בסרט).

================

ימי החגים והטרום-חגים מכניסים את אנשי העיתונות למצב של ג'ט-לג תמידי: אנחנו חיים מחוץ לאיזור הזמן שלנו. עוד לא ראש השנה ואני כבר כותב מדורים ליום כיפור ולסוכות; עוד לא סוכות ואני כבר רואה סרטים של פסטיבל חיפה ושל אייקון; ובגלל החגים קשה להבדיל אילו מהסרטים בהקנות העיתונאים עולים כבר מחר ואילו יעלו רק בעוד שבועיים ויותר. וכך קרה ש"יעד סופי 5 " כבר עלה בבתי הקולנוע ואני לא שמתי לב. אז רציתי להגיד לכם בקשר אליו שכותרות הפתיחה שלו הם הדבר הכי מוצלח שיש עכשיו בקולנוע. למעשה, כותרות הפתיחה של "יעד סופי 5 " (שעושים ספוילר לכל הסרט כולו) עושות לסרטי האימה את מה ש"פינה" של וים ונדרס עושה למחול: לתרגם ז'אנר שלם למונטאז' אבסטרקטי תלת מימדי.

המשך הסרט הוא שידור חוזר לארבעת סרטי הסדרה הזאת, סדרה שאני מאוד מחבב – עם עליות וירידות מאז הסרט הראשון שהיה מבריק בעיניי – וגם אם זה נהיה טרחני לפרקים, חובבי הסדרה ישתעשעו כהוגן מהסוף השנון למדי (שיעבוד היטב גם בדי.וי.די).

הכותרת על כך שאיילת זורר הוקפצה לגלם את אמו של סופרמן בגרסה החדשה שמצלם זאק סניידר בימים אלה מגשת אותי מכמה וכמה כיוונים: גם כי אני מחבב את זורר, וגם כי אני מחבב את סופרמן. זורר הוזנקה להחליף את ג'וליה אורמונד, שלוהקה לתפקיד הזה במקור ולא ברור למה נדרשה לה החלפה. הסרט מצטלם בימים אלה. כריסטופר נולן מפיק. ואם הסרט לא יהיה גרוע, לזורר מובטח עכשיו עתיד שמלא כולו ביקורים בפסטיבלי קומיקס. היא תהיה גדולה כמו לפחות… סוזנה יורק.

==============

אפרופו פסטיבלי פנטזיה: למקרא הטוויטר של אהרון קשלס אני מבין שהיתה להם הקרנה נהדרת של "כלבת" בפנטסטיק-פסט באוסטין.

==============

טרי גיליאם יתחרה בקטגוריית הסרט הקצר בתחרות האקדמיה האירופית לקולנוע עם סרטו בן 20 הדקות The Wholly Family". ומי יתחרה מולו? רועי רוזן, עם סרטו "צא".

==============

עוד ארבעה ימים לדד-ליין להגשת הסרטים הזרים לאקדמיה האמריקאית, ויש כבר כמה שערוריות. תודה לאל, אף אחת מהן לא קשורה לישראל. אבל יוצרי הקולנוע באלבניה מעוצבנים מכך שהסרט שנבחר לייצג את המדינה באוסקר בוים על ידי אמריקאי ולא על ידי אלבני; וברוסי יש מי שמעוצבן על כך שהפלופ הענק "שמש בוגדנית 2 " הוא הסרט שנבחר. וכו'.

================

שתי תוספות לפסטיבל חיפה: ג'ון מאדן, הבמאי של "החוב" (וגם של "שייקספיר מאוהב"), יגיע לפסטיבל. ו"סוס שחור", סרטו החדש של טוד סולונדז, צורף ברגע האחרון לתוכנייה.

===========

"מטורף, טפש, מאוהב" הוא ככל הנראה הסרט הכי נצפה השבוע בארץ. אחריו "ידידים פלוס" ואחריו "אין לי מושג איך היא עושה את זה". שלושת הסרטים האלה מופיעים במקום בשני, שלישי ורביעי גם בטבלת הנמכרים באתר של סינמה סיטי וגם בטבלת המבוקשים באפליקציית יס פלאנט. אבל שימו לב לסרטים שנמצאים במקום הראשון פה ופה: ביס פלאנט הסרט במקום הראשון הוא "חטיפה", המופץ על ידי פורום פילם, שבבעלות בעליה גם יס פלאנט; בסינמה סיטי הסרט במקום הראשון הוא "יחידה עלית", המופץ על ידי יונייטד קינג, שבבעלות בעליה גם סינמה סיטי. שני הסרטים האלה לא נמצאים ברשימת המבוקשים של הרשת המתחרה. וכך אנחנו רואים איך בעל הבית מקדם את הסרטים של עצמו ברשת שבבעלותו, על חשבן סרטים מתחרים. ואם זה לא מצב שדורש את התערבות הממונה על ההגבלים העסקיים (הם כבר היו במשרדי תנובה הצמודים לסינמה סיטי אתמול!), אני לא יודע מה כן.

1.

אם תבדקו מה הסרט הישראלי המצליח ביותר בשבועות האחרונים בארץ – לא מבחינת כמות צופים אלא מבחינת הצפיפות באולמות – תגלו שזה לא "בוקר טוב, אדון פידלמן" או "אחותי היפה" אלא "הדירה", סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר, שזכה ביום חמישי בפרס אופיר לסרט התיעודי. בארבע ההקרנות הראשונות של הסרט בסינמטק תל אביב נמכרו כל הכרטיסים. הקהל צובא על הקופות. וזה קהל משונה מאוד – מבוגר למדי, אשכנזי מאוד, לא מעט ממנו יקה. במשך כעשרים דקות בתחילת הסרט הקהל הזה גם לא מפסיק לדבר: הסיפור שגולדפינגר מספר על סבתו המנוחה מעורר הזדהות אצל כולם, הדירה שלה גורמת לכולם להיאנח ולהיזכר בדירה של האמא שלהם, שהיתה בדיוק ככה. צחוקים של הזדהות, ומירפוקים של "זה בול כמו אצלנו" גורמים לקהל להראות מאחור כמו ים סוער שנע ונד מצד לצד בהתפעמות גדולה. אבל אז, בבת אחת, במחי תגלית אחת, גולדפינגר מצליח לסתום לכולם את הפה. ומרגע מסוים הס מושלך באולם. איש כבר לא מעז להזדהות עם הסרט. לפני רגע "זה בול כמו אצלנו", דקה אחר כך זה כבר "חס ושלום, זה רק אצלם".

"הדירה" הוא סרט מבריק מכמה וכמה כיוונים. ראשית, זה לא פחות מנס שסיפור כזה נפל לידיו של קולנוען כמו גולדפינגר שהוא במקרה הנכד של גיבורי הסיפור. מה אם הסיפור הזה היה קורה בביתם של אנשים שצאצאיהם לא קשורים לעולם הקולנוע ואולי נטולי סקרנות כמו גולדפינגר? וזה מביא אל השאלה השנייה: עד כמה הסיפור שגולדפיגר מציג או פרטי ויחידני, ועד כמה הוא נפוץ בהרבה ומושתק?

את תקציר הסרט אולי כבר קראתם, הגילוי של גולדפינגר אינו כה סודי והוא מגיע בשלב יחסית מוקדם בסרט (אבל אם אתם רוצים טריים ונקיים לסרט ולהסתחרר מפיתוליו, דלגו על הפסקה הזאת): בעת פינוי דירתה של סבתו ברחוב גורדון מגלה גולדפינגר מכתבים שכתבה ובה מתברר שבמשך שנים רבות היו סבא וסבתא שלו בקשרי ידידות צמודים עם מי שהיה בעבר בכיר במנגנון הנאצי לפני וכנראה שגם תוך כדי מלחמת העולם השנייה. הזוג הישראלי, שמעולם לא התרגל לישראליותו, התחבר בעוז עם האיש, למרות שהסבתא-רבתה של הבמאי נרצחה על ידי הנאצים בשואה, עוד עובדה שהושתקה והודחקה.

יש כמה וכמה שאלות שנשארות פתוחות ונקודות לפולמוס בסרט. אני, למשל, חשבתי שהדמות המרכזית שגולדפינגר פוגש בחיפושיו משקרת כל הזמן; זוגתי האמינה שהיא באמת לא ידעה מה עשו הוריה במלחמה והעדיפה לא לשאול. אני גם חושב שהסבא והסבתא ידעו היטב עם מי הם מתרועעים, וזה פשוט לא הזיז להם.  אבל השאלות הכי גדולות הן אלה שמלוות אותנו כמו רוחות רפאים בצאתנו מהקולנוע: האם גולדפינגר מספר סיפור פרטי, או סיפור מייצג? אן במילים אחרות: כמה אנשים כמו גיבורי הסרט חיו כאן, והצליחו להדחיק את השואה במהירות שיא, ממש למחרת הגעתה לסיום.

מעבר לעובדה שגם בסרטו התיעודי השני (אחרי "קומדיאנטים" המעולה, אותו יצר בשיתוף אושרה שוורץ) גולדפינגר מתגלה כבמאי יסודי ומדוקדק מאוד (כעת אני מבין שהוא פשוט יקה), מה ש"הדירה" עושה זה להצליח לגעת באפן מדויק מאוד, קליני ממש, באיושהי הפרעה נפשית קולקטיבית שמגדירה את ההווייה הישראלית, ואת האופן שבו השואה עיצבה את החיים כאן. אל מול אלה שהחליטו לנתק כל קשר עם הזהות הגרמנית שלהם, היו כאלה שדווקא השואה גרמה להם איכשהו להסדיר מחדש את יחסיהם עם גרמניה, אנשים שחיו בגעגוע לתרבות הגרמנית ממנה באו, ושרוצים להאמין שלא רק שהיו גם גרמנים טובים בשואה, היו גם יהודים טובים.

2.

אמש (מוצ"ש) התחיל בערוץ 1 שידורה של הסדרה התיעודית "האמונה שלי" שיצר אורי גרודר. הסדרה הזאת מצולמת ונערכת בפורמטים שונים מאז 2006 בערך. אני מודה שלמרות האמונה הפרטית שלי הגעתי לסדרה הזאת בסקפטיות, אבל אחרי שצפיתי בכארבעה פרקים, מתוך ה-12, אני מודה שהיא התחבבה עלי מאוד. גרודר קיבץ חבורה מגוונת מאוד של דמויות, שכל אחד מדבר על אמונה מהזווית שלו. חלקם אנשים שהייתם מצפים לשמוע מדברים על אמונה – אנשי דת כאלה ואחרים – אחרים מכיוונים שנראים כמו מגיעים מהצד של הפך האמונה במשהו שהוא מעל לטבע – אנשי רפואה ומדע, למשל. יש לסדרה הזאת תחושה של סדרת בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, אלא שבמקום לצאת לחפש זן נכחד של זוחל נדיר בג'ונגלים של דרום אמריקה, יוצא גרודר לחפש את איפה נמצאת הנשמה, ואיך אפשר לתאר ולאתר אותה. האם היא משהו רוחני, מיסטי, או אולי קליני לחלוטין. ובאופן מפתיע לסדרה שהייתם חושבים שהיא תהיה נורא רוחניקית, היא גם מאוד ארצית ושימושית. גרודר בוחר דוברים רהוטים מאוד, אף אחד מהם לא מעופף או מטורלל, וכולם אנשים עם גישה מאוד פרקטית לענייני הרוח והנפש, והדרך למצוא אותה ולהתקרב אליה. כך שזה לרגעים גם כמו סדרת טלוויזיה מדעית ממש, כמו "תצפית" למי שזוכר, אבל שנוגעת באיזורים הכי חמקמקים של התודעה, עד כדי כך שיהיו שיגידו שזה לא קיים כלל, קצת כמו אותו חלקיק שיכול לנוע מהר יותר ממהירות האור. הגישה הכמעט מדעית של "האמונה שלי" היא זו שמשאירה אותי, גם אחרי שאני שומע אנשי דתות שאינם יהודים מדברים על רוחניות, תוהה ביני ובין עצמי שמא באמת יש כאן משהו. עסק לא פשוט כי כשאני יושב מול הטלוויזיה אני תמיד הכי ציני והכי סקפטי, גם בדברים שאני לכאורה אמור להיות הכי מאמין בהם.

במסגרת המעקב שלנו בבלוג אחר דרכו של "אף פעם מאוחר מדי", הגיע הזמן לפנות אליכם שוב. הרי הסרט הזה התחיל כפרויקט קהילתי, עם גיוס כספים באמצעות בלוגים ופייסבוק. ועכשיו, כשלושה שבועות לפני בכורת הסרט בפסטיבל חיפה, במקום עדכון מספר 13, פונה אליכם במאי הסרט, עדו פלוק, ומציע לכם להשתתף בשלב הפיניש של הסרט:

בשעה שאנחנו מתכוננים להקרנת הבכורה בפסטיבל, ומתמודדים עם המירוץ לסיים את עותק הפילם של הסרט בזמן, וניסיון למצוא את המינון הנכון של יחסי הציבור, כזה שישאיר טעם למנה נוספת עם צאת הסרט לקולנוע, החלטנו, במיטב המסורת לשיתוף הקהילה, לייצר גם עבורכם סיבה לעבוד. לכן אנחנו קוראים לכם, מעצבים ואנשי קונספט – עיזרו לנו לעצב פוסטר לסרט! אמנם את הפוסטר הרשמי מעצב עבורנו המעצב עודד בביוף, אבל מי אמר שלסרט צריך להיות רק פוסטר אחד?

בדף הפייסבוק שלנו ניתן להוריד את כל החומרים הדרושים כדי לעצב את הפוסטר. החומרים האלה כמובן הם רק בגדר הצעה. העיצוב פתוח לפרשנות כיד הדמיון הטובה עליכם. את העיצובים אפשר להעלות לפייסבוק, או לשלוח במייל ל- office@greenproductions.co.il

ויש כבר פוסטרים ראשונים שהתחילו להגיע.

אתמול יצא לאור הגיליון האחרון של "רייטינג". וחשבתי שבתור מבקר הקולנוע הראשון של העיתון, אני צריך להגיד כמה מילים לזכרו.

ב-1999 גרתי בניו יורק, וכתבתי משם למוספים השונים של "מעריב", כולל את הגלגול הראשון של "סינמסקופ" ב"זמן תל-אביב". ואז יום אחד התקשר אליי יובל נתן, אותו היכרתי מהימים שהוא ומולי שגב הזמינו אותי לכתוב למדור התרבות שהם ערכו ב"במחנה", והציע לי להיפגש. נפגשנו בקפטריה, מסעדה חיננית על השדרה השביעית לא רחוק מהצ'לסמור, שם גרתי. ושם הוא הציע לי להיות מבקר הקולנוע של עיתון חדש שהוא עמד להשיק. נתן יזם את "רייטינג" וגייס לצידו את תמי מוזס ואת עופר נמרודי.

רייטינג הושק ב-23.6.1999, באותו תאריך בדיוק, חמש שנים אחר נולדה בת השבע. העניין הוא שבתור מבקר הקולנוע של העיתון נדרשתי לא רק לכתוב ביקורות, אלא גם המלצות לסרטים בטלוויזיה (פעם מזמן, היו מדריכי טלוויזיה עם לוחות השידורים מודפסים בתוך העיתון), ועוד שלל המלצות למדורים שונים, ובמקביל להמשיך את "סינמסקופ" ואת הכתבות ל"תרבות מעריב" ו"סופשבוע". במילים אחרות, כתבתי מסביב לשעון קרוב ל-15,000 מילים בשבוע. במילים עוד יותר אחרות: גרתי בניו יורק, אבל לא יכולתי יותר לצאת מהבית כדי ליהנות מהעיר, הייתי צריך לשבת ולכתוב.

זה נמשך כשלושה חודשים. בספטמבר קיבלתי טלפון אחר, מאמנון רבי, לבוא להצטרף ל"העיר". ארזנו את החיים בניו יורק, עזבתי את "מעריב" וחזרנו לתל אביב. וכך, למשך שלושה חודשים, הייתי מבקר הקולנוע הראשון של רייטינג.

במבט לאחור, חיי איכשהו המשיכו להתפתל סביב "רייטינג". את מקומי על כסא המבקר תפסה דבורית שרגל, שהיתה זו שהביאה אותי בכלל ל"זמן תל אביב". את מקומו של יובל נתן תפס ב-2005 מני אבירם, שהתחיל את דרכו בעיתונות התרבות והבידור במדור התרבות שלי ב"העיר". וב-2005 עברתי מ"העיר" ל"פנאי פלוס", כשנירית וייס ואור קניספל הובאו לעיתון להזריק בו דם טרי, מהלך שללא ספק הושפע מכך ש"רייטינג" הכניס שפה חדשה – צינית, חצופה, לא דופקת חשבון, טראשית, בלתי אפולוגטית, ההפך מממלכתית – בטיפול העיתונאי בטלוויזיה (השפה הזאת, אגב, נעלמה מהעיתונות מהסיבה שבשנים האחרונות היא נוכסה על ידי הטלוויזיה עצמה).

הייתם מצפים שבתור מי שעובד ב"פנאי פלוס", שהוא לכאורה המתחרה של "רייטינג" אפצח בריקוד מלא שמחה לאיד על סגירת העיתון. אני לא. ראשית, כי לאורך השנים עבדו שם לא מעט חברים, מכרים, שכנים וסתם אנשים שאני מעריך. ובעיקר, כי סגירתו של כל עיתון הוא בבחינתו סוג של ממנטו-מורי: תזכורת למוות. תזכורת לזה שכל עיתון מתישהו נסגר. כל עיתון. מתישהו. בין אם זה אחרי 12 שנה או אחרי 120 שנה. אבל עיתונים אינם חיים לנצח. ועיתונאים עוד פחות מזה.

ועכשיו טיפול תרבות ב"מעריב" עובר לידיו של עמית שהם. זה יהיה מעניין.