1. זה אחד הסרטים הכי טובים מפסטיבל חיפה שראיתי בינתיים. 2. ככה נראה סרט תיעודי העשוי לטעמי. 3. בין "איש על חבל" (עליו זכה באוסקר) ובין "פרויקט נים" (עליו, אני מניח, הוא יהיה מועמד לאוסקר), יש לי תחושה שג'יימס מארש קצת מכור לכותרות העיתונים של סוף שנות השבעים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.10.2011

ג'יימס מארש, שזכה באוסקר על סרטו התיעודי "איש על חבל", חוזר עם סרט תיעודי נוסף: "פרויקט נים". המדהים הוא שהסרט נראה בדיוק כמו החצי הראשון של "כוכב הקופים: המרד". באחד זו עלילה (מדע-)בדיונית עם השלכות קטסטרופליות לבני האדם, בשני זהו סיפור אמיתי שבסופו לא הושמדה האנושות, אבל האנושיות הועמדה במבחן, ולאו דווקא שיגשגה בו. בשני המקרים זהו סיפורו של קוף שימפנזה שבהיותו רך בימים נחטף מאימו באכזריות, מאומץ על ידי בני אדם ועובר לגור בבית כבן משפחה ולומד לתקשר בשפת הסימנים.

נים הוא קוף שימפנזה שנולד ב-1973 ובגיל שבועיים הופרד מאמו ועבר לגור עם משפחה אנושית בניו יורק כחלק מניסוי מדעי שנוהל על ידי המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה. תפקיד המשפחה המאמצת לא היה להתייחס לנים כאל חיית מחמד אלא כאל בן בית וללמד אותו אוצר מילים בשפת סימנים. מטרת הניסוי: האם חיה מסוגלת ללמוד לא רק אוצר מילים אלא גם דקדוק ולהצליח לנהל שיחות עם בני אדם? הניסוי היה לינגוויסטי-התנהגותי – איך נבנית שפה – אבל הפוטנציאל שלו היה יכול להיות מרחיק לכת: האם בני אדם יכולים לתקשר עם חיות באופן עמוק – רגשי? אולי אף פילוסופי? – מעבר לתקשורת העוסקת בצרכים פיזיים/חייתיים?

ג'יימס מארש, כמו קווין מקדונלד ("לתוך האינסוף") הוא תלמיד מצטיין של אסכולת ארול מוריס לבימוי קולנוע תיעודי: זה לא רק עניין אסתטי, של צילום המרואיינים באולפן מוקפד ושזירת קטעים דרמטיים משוחזרים לקטעי הארכיון, זה גם עניין תימאטי: בעולם של מארש – גם ב"איש על חבל" וגם כאן, וממש כמו בעולם של מוריס – כל דמות הנכנסת לסיפור מתחילה את החוויה אצלנו כאילו היא מטורללת לגמרי, אבל עד מהרה הסימפטיה שלנו אליה משתנה והיא מתחבבת עלינו. או להפך. ובעיקר, הסרט ערוך בצורה כה מדויקת שעיקר כוחו הוא בנראטיב הדינמי שנפרס מולנו, וכמו בסרט עלילתי, בכל עשר דקות קורה משהו משמעותי שלוקח את הגיבור שלנו למקום חדש.

הסרט מתחיל כולו מקסים ומתוק: מי לא היה רוצה שימפנזה חמודה כבת בית. זה נראה כמו רעיון לסיטקום. אבל עד מהרה מתברר שאנשי המחלקה לבלשנות ולפסיכולוגיה אולי מחבבים חיות, אבל לא ממש מודעים לצרכיהם האמיתיים. שוב ושוב הם מגלים ששימפנזה אינה בן-אדם, ושוב ושוב היצר התוקפני, הג'ונגלי, של חיית הבר הכלואה בסביבה שזרה לה לחלוטין (גם אם היא נראית נוחה ומפנקת בעינינו) מרים את ראשו ומסתיים בנשיכות ותקיפות. אבל יש צד מעניין יותר שהסרט נוגע בו: צוות המחקר אמנם עקב אחר התנהגותו של נים, אבל הסרט מאפשר לנו להסתתר מאחורי הקוף ולהשקיף דווקא על הדינמיקה החברתית של בני האנוש. וכאן, התצפית מרתקת עבורי כפליים. קשה לי להחליט האם אלה תוצאות המאפיינות את האקלים התרבותי של שנות השבעים, או שככה זה פשוט בכל דינמיקה קבוצתית אנושית, אבל יש לנו מרצה אחד שבאופן די סדרתי מנצל מינית את האסיסטנטיות שלו (זה מוצג באור מעט יותר רומנטי), חוקרת אחת שהרגישה קרבה אינטימית וסקרנות מינית כלפי הקוף (שמצידו עשה ככל יכולתו לדחוק הצידה את בעלה), זוגות שנרקמו תוך כדי הטיפול בקוף. בקיצור, המון סקס הלך שם. וגם גראס. כשעוקבים אחרי כל הדינמיקה הזאת, הג'ונגל האמיתי הוא זה של בני האדם, שראו בקוף שעשוע חביב, אבל לא באמת הבחינו בו ובצרכיו הייחודיים. או בזולתם. מכאן הסיפור הולך ונהיה קודר ואלים יותר, והופך לסיפור של ניצול – בין בני אדם, ושל בני אדם את הטבע. זה בעיקר סיפור של חוסר כבוד משווע – לאדם, לחיה ולסדרי הבריאה. ובתוך כל זה, צצים פתאום כמה גיבורים לא צפויים, כאלה שנראו מאיימים בתחילה והופכים למושיעים לבסוף. ועל הדרך מצליחים להפוך את נים למישהו שבכל זאת שינה משהו באופן שבו בני האדם למדו להתייחס לחיות בר, ובעיקר לקופים, בעשור האחרון (הסרט מסתיים בשנת 2000).

ואם למדתי משהו מהסרט זה את זה: אם כבר לשלב קוף לתוך תרבות אנושית, מתברר שהמסגרת הקהילתית שהכי מתאימה לקופים היא של היפים. תנו להם כאוס ג'ונגלי שלתוכו הם יוכלו להשליט את ההיררכיה שכה חשובה להם, וג'וינטים, שמהם הם ממש מתמוגגים, ויש לכם קוף מאושר. רגע, אולי זה דווקא אומר משהו על בני האדם.

מחר, חמישי, מוצאי סוכות, אתם פנויים? כי אם כן, יש לכם לא מעט אירועים להתלבט ביניהם. למשל, לנסוע לפתיחת פסטיבל הקולנוע בחיפה. אבל לא לסרט הפתיחה. אותו אתם יכולים לראות ליד הבית כבר קודם. סעו לסרט אחר. או, אם אתם באיזור הרצליה ואתם חובבי מדע בדיוני, בואו לראות דאבל פיצ'ר יוצא דופן: שתי גרסאות של "סולאריס" בזו אחר זו – תחילה זו של סטיבן סודרברג, ואז זו של אנדריי טרקובסקי. בהפסקה ביניהן אני אדבר קצת על שני הסרטים והעיבוד שלהם מספרו של סטניסלב לם (שהשנה מלאו חמישים שנה לפרסומו). זה מתחיל ב-19:00. ואם אתם דווקא במצב רוח מוזיקלי, אז מחר מתקיימת עוד הופעה של חברי, עידן אלתרמן, עם המג'יקל באנד, בערב נורא מצחיק שכולו רווי אהבת מוזיקה. ראיתי את ההופעה הזאת כבר פעמיים והיא כיף אדיר לחובבי מוזיקה והומור. זה קורה ב-22:30 בתיאטרון תמונע. כלומר, תיאורטית אתם יכולים להגיע ל"סולאריס" ב-19:00. לשמוע אותי מדבר אחר כך עד 21:45 בערך, להישאר אפילו לחצי השעה הראשונה של "סולאריס" של טרקובסקי ומשם לנסוע לתיאטרון תמונע.

אבל הערב? אני מקווה שתמצאו סוכה לאכול בה. מומלץ.

==============

ועוד פרומו קטן לחברים: כזכור, בשבוע הבא תתקיים הקרנת הבכורה של "אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק בפסטיבל חיפה. בשנתיים האחרונות אנחנו עוקבים כאן אחר גיוס הכספים, הליהוק, חיפוש הלוקיישנים, החזרות, הצילומים, העריכה, תהליך הפוסט ואפילו ההלחנה. אבל בסרט יש מרכיב מרכזי נוסף שעד כה לא דיברנו בו: הסרט גדוש מוזיקה ישראלית משנות השבעים. מי שיעץ לפלוק בבחירות המוזיקליות היה גבי טרטקובסקי, שכתב כעת בבלוגו על כמה מהשירים הבולטים, והלאו דווקא מוכרים, ששולבו בפסקול הסרט.

================

"כלבת" סוף: ג'פרי רדיק, התסריטאי המקורי של "יעד סופי" הראשון, כתב לאהרון קשלס ולנבות פפושדו, יוצרי "כלבת" אימייל קצר ומקסים על כמה הוא אהב את סרטם. ולראיה, הוא העניק להם פרס עליו בפסטיבל סרטי אימה בקולורדו.

אבל יותר חשוב: קשלס מריץ את הרולר עם הקרדיטים והתודות על הסיבוב הבינלאומי של "כלבת" מאז בכורתו לפני כעשרה חודשים. הפפשולסים תולים את נעלי הטיסה שלהם, מפסיקים את ההתרוצצות סביב "כלבת" ועוברים כעת למצב עבודה מלא על סרטם הבא.

תמיד מרתק בעיניי לקרוא חוויות של יוצר סרטים מהצד שלו, לא משלב היצירה אלא משלב המגע של סרטו עם קהל ועם התקשורת. זה תמיד מפתיע אותי כמה השלב הזה אמוציונלי. בגלל שתל אביב היא עיר כה קטנה יוצא לי להיתקל פה ושם עם לא מעט במאים שסרטיהם זכו להצלחה גדולה בארץ ו/או בחו"ל, אבל עדיין הם זוכרים ולמבקרים אחרים כל מילה לא-מספיק-טובה שאי פעם כתבנו עליהם. המפתיע הוא שגם אם הביקורת היתה טובה, הם זוכרים בעיקר את המילים הרעות. ולא פעם שאלתי אותם, איך זה ייתכן. איך יתכן שסרטיהם הוצגו מול מאות אלפי צופים בארץ, או נסעו בפסטיבלים בכל העולם וזכו לשבחים מהמבקרים הכי חשובים בעולם, ועדיין ביקורת של עיתונאי זניח מישראל לא מרפה מהם. והנה מגיע קשלס ומנסח את התשובה:

כן, חברים וחברות, הגיע הזמן להודות: זה נחמד להצליח בעולם, זה אדיר לקבל הצעות עבודה מפתות בחו"ל, אבל שום דבר – ש-ו-ם ד-ב-ר  לא ישווה לאהבה שתקבל מארצך-מולדתך.

כה פשוט. כה אמיתי. כה טבעי. ובחיי, טומטום שכמוני, כה הגיוני.

הפוסט הזה של קשלס המסכם את המסע הבינלאומי המפעים של "כלבת", הוא קריאת חובה. למבקרי קולנוע הוא שיעור בענווה. ליוצרי קולנוע הוא שיעור באמביציה.

=================

אפרופו סרטי אימה ומדע בדיוני: פספסתי בזמן אמת את הראיון הזה של ג'ו קורניש, הבמאי של "השכונה נגד חיזרים", עם אבנר שביט ב"וואלה". שימו לב מה הוא אומר על "אי.טי" ועל "מפגשים מהסוג השלישי":

"אם מסתכלים על הסרטים של סטיבן שפילברג משנות השמונים, רואים שהם הזכירו מבחינות רבות את אלה של מייק לי וקן לואץ'".

באמת? אתה אולי הראשון שעושה את ההשוואה הזו.

"אבל זה ממש כך, כי גם נקודת המוצא של שפילברג היתה חיים פשוטים של אנשים פשוטים שגרים במקומות צנועים, ורק מן הבסיס הזה הוא פיתח את הפנטזיה.

ולבסוף, הוא ממליץ לכם – יוצרי הקולנוע בישראל – לעשות סרטי מדע בדיוני:

"אני לא מכיר סרטי מד"ב ופנטזיה תוצרת ישראל… וחבל שכך. אני יודע שאתם במצב מדיני קשה, ודווקא בגלל זה חשוב שתעשו סרטים כאלה, כי הם יכולים להיות דרך מופלאה להתמודד עם המציאות ולטפל בפחדים".

===============

ארון סורקין כותב על שיחות הטלפון שלו עם סטיב ג'ובס, ועל הפעם ההיא שהוא התקשר להציע לו לכתוב סרט לפיקסאר.

===============

ג'ושוע מרסטון ("מריה הלבנה") נפסל בפעם השניה מהאוסקר בשפה זרה, כעת עם סרטו השני. בפעם הקודמת מרסטון האמריקאי ביים סרט בקולומביה שהאקדמיה לא הסכימה לקבל כנציג קולומביה, והפעם הוא ביים סרט אלבני, שהאקדמיה לא הסכימה לקבל כנציג אלבניה. הטיעונים שמרסטון מעלה להגנתו ראויים עיון והרהור.

עוד המלצות לזיפזופ בין פסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון במהלך סוכות. הנה המקבץ הראשון. והנה עוד חמישה סרטים:

"ארץ אחרת" (פסטיבל אייקון). הסרט הזה, בבימויו של מייק קייהיל, זכה בשני פרסים בפסטיבל סאנדאנס האחרון, ולמרות שהוא מוקרן בפסטיבל אייקון אני לא בטוח שאני יכול להגדיר מה הז'אנר שלו. בואו נגיד שזה, עד כה, המהלך הכי קרוב שעשתה תנועת המאמבלקורלכיוון סרטי המדע בדיוני (ובכן, זה לא לגמרי מדויק: "פריימר" היה סרט מאמבלקור מד"בי, ויש ב"ארץ אחרת" משהו מהעולם הקולנועי של "פריימר": פשטות קולנועית קאמרית שמסתירה רעיונות מדעיים שמחביאים רעיונות מוסריים ואנושיים. הסוף של "ארץ אחרת" בכלל מזכיר את "פריימר"). ואם כבר מאמבלקור, אז "ארץ אחרת" מציג נסיכה חדשה לז'אנר: בריט מארלינג, כוכבת הסרט הזה ושותפתו של קייהיל לכתיב, היא יורשת ראויה לגרטה גרוויג, שהיתה השחקנית בסרטיו של ג'ו סוונברג ושותפתו לכתיבה, לפני שנחטפה להוליווד.

העלילה של "ארץ אחרת" היא כזאת: ביום שבו אסטרונומים מגלים כוכב לכת חדש שהוא זהה לחלוטין לכדור הארץ, חייה של נערה צעירה עם עתיד אקדמי מבטיח מקבלים תפנית עגומה – היא נכנסת לכלא אחרי שהרגה אשה וילד בתאונת דרכים. ארבע שנים אחר כך היא יוצאת מהכלא כבויה לחלוטין ורק מחםשת דרך מילוט מהייאוש ורגשות האשם שאופפים אותה. שני נתיבי מוצא מהייאוש הזה מציגים את עצמם בפניה, ומציבים מולה שתי אופציות – לברוח או להתמודד. וכאן, הסרט קצת מתחיל להזכיר לרגעים (בעלילה בלבד, בכלל לא בסגנון) את "גאטקה" של אנדרו ניקול, שבו הגיבור מתמודד עם דילמות דומות (ההשוואה הזאת, אגב, חושפת את החולשות של "ארץ אחרת", כי "גטאקה" היה מורכב ומסעיר יותר).

כעיקרון, "ארץ אחרת" הוא בכלל לא סרט מדע בדיוני, אלא עוד אחד ממקבץ סרטים על יגון, אבל, התמודדות ורגשות אשמה שהציפו את הקולנוע האמריקאי בשנה האחרונה. אבל זה גם סרט שמלמד אותנו שיעור מעניין בתסריטאות: העלילה הראשית היא זו שמניעה את הדמויות ונושאת את המטען רגשי העיקרי של הסרט, אבל זו עלילת המשנה שמחזיקה את המשמעות האמיתית של הסרט, את סיבת קיומו, את כל הסאבטקסט. כי הרי באופן תיאורטי אפשר היה לקצוץ החוצה את כל העלילה על כדור הארץ התאום שמתגלה (ואז היינו מקבלים אח קטן ל"21 גרם"), ואכן יש מקום לתהות האם העליל הזאת ריאליסטית בעולם של הסרט או היא סוג של הזיה, איזו משאלת לב של הגיבורה ששואפת לחזור אחורה בזמן ולפצל מחדש את נתיבי הזמן כדי לתקן את מעשיה ולדלג על האסון ועל רגשות האשמה. עלילת המשנה המד"בית מלווה בקטעי קריינות של המדען ריצ'רד ברנדזן, שמתפקד גם קצת כמו מספר הסיפור, אבל בעיקר נותן לאספקטים המדע-בדיוניים אסמכתא של מדע-ממשי, והופך את "ארץ אחרת" לסרט שקרל סייגן היה עשוי לאהוב.

ומכיוון שפסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון פחות או יותר מתחרים זה בזה, העובדה ש"ארץ אחרת" מוצג באייקון ולא בחיפה הוא סוג של שיחוק לפסטיבל הקטן יותר.

"אריראנג" (פסטיבל חיפה). אם אנחנו כבר עוסקים בייסורי מצפון, הנה הסרט החדש של קים קי-דוק. הבמאי הקוריאני הזה היה בעשור האחרון אחד הבמאים הכי פוריים ויצרניים בעולם. בעיני, עד כדי הפרזה. מבמאי שהערכתי אותו (למשל ב"אביב, קיץ, סתיו, חורף, ואביב") לבמאי שכבר תש כוחי ממנו (ב"זמן", למשל). אבל אז הוא נעלם. וכשם שהוא היה יכול לייצר שלושה סרטים בשנים, כך הדממה שהוא נטל על עצמו למשך שלוש שנים נראית קיצונית לא פחות. ב"אריראנג", שזכה בפרס בקאן במסגרת "מבט מסוים", קים קי-דוק לא ממש מביים סרט, אלא יותר פודקאסט וידיאו באורך מלא בו הוא מדבר אל מצלמה בבית הנידח אליו גלה ובו הוא מסביר מה עבר עליו בעשור האחרון. ההצלחה, ההפיכה למותג ואז ההתמודדות עם כמעט-אסון שהתרחש על סט סרטו האחרון.

בגלל שקים קי-דוק הוא במאי בעל שם, יש משהו מרתק בהאזנה לווידוי שכזה, שקצת מסביר משהו על המפגש שבין הצלחה ובין שאיפות אמנותיות והיחס אל הצופים ואל הביקורת. אלא שהמונולוג הזה אל המצלמה הופך את "אריראנג" די מהר לסרט גחמני למדי, שדי קשה לשרוד אותו. (אורי קליין, לעומת זאת, אהב אותו הרבה יותר ממני).

"הטוב, הרע והמשונה" (אייקון). ואם כבר קוריאני: זו פדיחה איומה שהסרט הזה לא הוקרן עד כה בשום מקום בארץ, ושעד בואו לאייקון אני לא ישבתי לצפות בו. זה פשוט טירוף של סרט. אין בו שוט אחד שהוא לא פסיכופתיות של בימוי וצילום מופלאים. וכבר השם מסגיר שזה גרסה קוריאנית למערבון ספגטי, אבל על ספידים.

"היו זמנים באנטוליה" (פסטיבל חיפה). אם אי פעם היתה הצדקה להקרין בהקרנה נוספת סרט שכבר הוקרן בירושלים, הסרט זה הוא ההצדקה. אם אתם רואים סרט אחד השנה, זה הסרט לראות. וחוץ מזה, שני הומאז'ים לשמות סרטים של סרגי'ו ליאונה בסוכות אחד, אלי הספגטי מחייכים אלינו השבוע. כתבתי על הסרט האדיר הזה של נורי בילגה ג'יילון עוד כמה מילים ספורות במהלך פסטיבל ירושלים. גם כאן: מוות, גופה וייסורי מצפון.

"אלנה" (פסטיבל חיפה). סרטו השלישי של אנדריי זוויאגינצב ("השיבה") זכה בפרס השני של מסגרת "מבט מסוים", אחרי "אריראנג". סתם אנקדוטה: ב-2003 יצא "השיבה" וגם "אביב, קיץ וכו'". בשמונה השנים האלה זוויאגינצב ביים שלוה סרטים, וקים קי-דוק ביים שמונה סרטים (ולקח שלוש שנות הפסקה). העניין הוא שההיקסמות שחוויתי מ"השיבה" כבר די פגה לי. אין ספק, זוויאגינצב יודע להעמיד שוטים יפים. והוא יודע שאני אוהב שוטים ארוכים-ארוכים. אבל "אלנה" היא מלודרמה מייגעת על אשה שזוממת להשתלט על ירושת בעלה החולה, אבל היא מבוימת כמו סרט פיוטי. משהו בחיבור הזה נראה עקום, משונה ודי מצועצע. הייתי מבטל את "אלנה" לחלוטין מפאת חוסר עניין, אילולא זוויאגנצב הצליח להציל את עצמו עם שליפת אס מבריק מהשרוול: הוא נתן לפיליפ גלאס להלחין לו את הסרט. אני חושב, אגב, שהוא מיקם את רוב קטעי המוזיקה לאו דווקא במקומות הנכונים, אבל ניחא: המוזיקה של גלאס כל כך אפקטיבית, שהיא מצילה את "אלנה" מלהיות סרט בלתי נסבל.

רוצים עוד המלצות? אבנר שביט ב"וואלה" ואורי קליין ב"הארץ" ראו כמה מהסרטים בפסטיבל קאן, אז הם יכולים להמליץ על דברים שאני לא מכיר. סימנתי בעזרתם את תוכנייתי.

================

ואולי מישהו יכול להסביר לי את העניין הבא: סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה הוא "משחקי השלטון" של ג'ורג' קלוני שיוקרן באודיטוריום בחיפה ביום חמישי ב-21:00. הקרנה חגיגית. בכורה. רגע, בכורה? ובכן לא: הסרט עולה עוד באותו יום ברחבי הארץ – כולל בחיפה! תוכלו לראות את סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה בחיפה (ביס פלאנט בעיר) כבר ב-12:00 בצהריים. לפסטיבל סרטים צריך להיות האגו והסמכות להכריז שסרט פתיחה צריך להיות מוקרן אצלם בבכורה ארצית (לפחות). אם הוא עולה, שיעלה למחרת. מי שנוסע לחיפה כדי לראות את "משחקי שלטון" מבזבז את זמנו.

הרעיון הזה, לחבר בין יום כיפור וסוכות ולתת לתלמידי בתי הספר היסודיים שלושה ימי גשר הוא פשוט קטסטרופה מנקודת מבטם של הורים עובדים. נסו לכתוב פעם בלוג ולהעסיק ילדים משועממים במשך יום שלם. זה יוצא בערך מילה לשעה וחצי.

למרבה המזל, הקולנוע עוזר. או בהעסקת ילדים, או כברילה מהעסקת ילדים. לכן, לבלוגרי קולנוע קצת יותר קל בימי חופשה. הנה המלאי שלי מהיומיים האחרונים.

"פלדה אמיתית". קוראי הבלוג יודעים שכשזה מגיע לרובוטים, הסטנדרטים שלי די נמוכים. אומרים לי שיש סרט על רובוטים שהולכים מכות ואני אומר "למה לא!" ומצפה ליהנות כילד קטן בחנות צעצועים (של רובוטים). לכן, משונה היה לי שעם מעט הציפיות שהיו לי והכל כך מעט שרציתי כדי לספק את תאוותיי הפרימיטיביות, "פלדה אמיתית" עדיין הצליח לאכזב אותי. למעשה, הייתי מבסוט אם הסרט היה רק שומר אמונים לשמו ומציג סרט שהוא פלדה אמיתית, אבל הסרט הזה הוא למעשה פלדה חלודה. (סיפור צדדי שמסביר משהו: שהייתי ילד בשנים בהם גרתי בארצות הברית לקחו אותי חברים לדבר שנקרא Demolition Derby, קרי – מפגן בהמי וחסר עכבות של הרס מוחלט בו מכוניות מתנגשות זו בזו עד ריסוק, ועד שהאחרונה נשארת נוסעת. בין לבין יש שם גם את אירועי המונסטר-טראק, מוטציות של טרקטורים עם גלגלי ענק שעוזרים בחגיגת ההרס לרסק עוד מכוניות. בעיניים של ילד בן עשר זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מימיי. ובמידה מסוימת סרטי אקשן רבי מרדפים ופיצוצים הם איזשהו רצון שלי – ושל מיליונים כמוני – לשחזר את החוויה נטולת האיטלקט אך רבת האדרנלין שבצפייה בהרס מוחלט, ורועש להפליא. ביניני ובין עצמי קיוויתי ש"פלדה אמיתית" יהיה דבר כזה).

כבר סיקוונס כותרות הפתיחה כייל מחדש לחלוטין את הציפיות שלי, ודווקא כלפי מעלה. לא טרחתי להתעמק בסרט, לכן איכשהו פרח מראשי (או שלא ידעתי) שעל ההפקה חתומים בין השאר רוברט זמקיס וסטיבן ספילברג. גם לא ידעתי שהתסריט של ג'ון גייטינס מבוסס על דראפטים קודמים שכתבו דן גילרוי (אח של טוני גילרוי) וג'רמי לבן (במאי-תסריטאי שהקסים אותי עם "דון חואן דה מרקו" ומאז אני מחכה לקאמבק שלו, כלומר – עם סרט טוב). וכותרות הפתיחה הציגו עולם אורגני לחלוטין, של נופי כפר, שקיעה ויריד דרומי כמו של פעם, למרות שהוא מתקיים בשנת 2020. בפסקול, בלדת לואו-פיי עדינה. כלומר, למרות השם, הפתיחה משדרת אווירת אמריקנה הוליוודית, רגשית, עשויה היטב, סוחפת. איך נכנסים לכאן הרובוטים?

ובכן, זו הבעיה: הם לא. "פלדה אמיתית" הוא סרט על מאצ'ו טמבל שפתאום צריך לגדל בעל כורחו את בנו הביולוגי. בין לבין, הבן והאב צריכים לעשות את האיחוד המשפחתי רב בחשדנות בזמן שהאב מארגן רבות אגרוף לרובוטים שלו.

ובאופן משונה, כלום בסרט לא עובד. הרובוטים לא מלהיבים, הקרבות ביניהם לא מעניינים, הרובוטים לא הופכים לדמויות שיהיה לנו אכפת האם הם ינצחו או יפורקו לרסיסים, ומשום מה בני האדם צועקים לרובוטים "קאם און!" בכל פעם שהם רוצים שהם יתאוששו, למרות שהרובוטים בסך הכל נשלטים על ידי שלט רחוק ולא בעלי תודעה עצמאית. התסריט כה מופרך, הוא נאלץ להתניע את עצמו עם שתי סצינות זהות בהן יו ג'קמן מפסיד את הרובוט שלו בגלל שהוא אידיוט ואנחנו מבינים שהוא חייב הרבה כסף להרבה אנשים. והעלילה המרכזית על האב ובנו צפויה כמו סרט שאין בו אפילו רובוט אחד. מה כן יש? צילום לא רע.

"חיים בהחלפה". מדי פעם אני מצר כאן על כך שהקולנוע ההוליוודי אוהב לדבר גסויות בקומדיות שלו מהשנים האחרונים, אבל נשאר צנוע כמו נזירה פרנציסקנית. אז "חיים בהחלפה" בא לאתגר לי את הפוליטיקלי קורקט: חי נפשי אם זה לא אחד הסרטים המטונפים וגסי הרוח שראיתי כבר די הרבה זמן מהוליווד. הנשמה המתקתקה של ג'אד אפטאו עם הקינקיות של האחים פארלי. התוצאה: אשתו של ג'אד אפטאו בעירום. זה גרסת הבנים ל"שישי הפוך", בו רווק מושבע צריך להתמודד עם החלפת חיתולים ונשוי מרובע צריך להתמודד עם נשים בעלות ליבידו. והסרט הזה – בבימויו של דיוויד דובקין – מחליט לחשוף את כל הסודות: ממה קורה בתוך חיתולי התינוקות ועד על מה מסתכלים גברים כשהם לבד. וכמו "רווקים לשבוע" החשש הגדול שלי הוא שכל הסודות הכי מביכים של הג'נדר הגברי יחשפו. עוד כמה סרטים כאלה ונשים יסרבו להיראות עם גברים בפרהסיה. אבל הסרט די מצחיק, ובשתיים שלוש סצינות שלו הוא מצליח אפילו להיות די חד אבחנה (עד כדי הסמקה).

"ספיי קידס 4 ". כבת השבע היתה קטנה יותר היא נורא אהבה סדרת פעוטות בריטית בשם "מספרי משימה". ובכן, "ספיי קידס 4" היא כמו הגרסה הקולנועית לסדרה היא: העלילה נראית זהה, וכך גם האפקטים. והרעיון עם כרטיסי הגירוד שאיתם מריחים את מה שמריחות הדמויות בסרט הוא גימיק מביך (שאמנם מוצג בתור "לראשונה בקולנוע", אבל כולנו יודעים שזה שקר). והרי ברור שברגע שמוסיפים ריח לסרט קולנוע, כל מה שאנחנו מקבלים זה גרביים מסריחות וואריאציות שונות של פלוצים והפרשות. אני הפסקתי להריח אחרי ארבעה מספרים. וכרגיל, הילדים נהנו. אני חייב ללמד אותם להיות קצת יותר סלקטיבים.

בהמשך לפוסט הזה מהבוקר, עוד כמה מחשבות: אם "החבובות" יופץ בישראל רק בדיבוב לעברית אני אישית עומד בכניסה לאולמות הקולנוע ומשכנע אנשים לא להיכנס לסרט. אני ממש מקווה שאנשי דיסני בארץ יתייחסו לסרט הזה בכבוד של מבוגרים.

אגב, צפייה עם חבורת ילדות צעירות בטריילרים: את "החבובות" כולן רצו לראות, את "טין טין" אף אחת מהן לא רצתה לראות. אופס, זה הולך להיות פלופ בארץ.

ובינתיים, הנה "החבובות" מלמדות את הצופים באמריקה איך מתנהגים בקולנוע:

גיל עשר. זה הגיל שבו הצופה הישראלית נהיית מודעת לכך שהיא נמצאת תחת דיקטטורה של מפיצי קולנוע ושיש מקום לתרעם על כך. בת העשר מחבבת את סדרת "ספיי קידס". את שלושת הסרטים הראשונים היא ראתה בדי.וי.די. הסרט השלישי היה בתלת מימד הרבה לפני שזה נהיה טירוף עולמי, והיא היתה צופה בו במשקפי הקרטון האדומים-כחולים שחולקו עם הדי.וי.די. לכן, כשהיא ראתה באחד מביקורינו בקולנוע את הטריילר ל"ספיי קידס 4 " היא ממש התלהבה. ויותר מזה, היא ראתה בכך הזדמנות להכרזת עצמאות: את הסרט זה היא רוצה לראות בגרסה האנגלית, לא בגרסה העברית. היא ראתה את "הדרדסים" פעם אחת בעברית ופעם אחת באנגלית וגילתה שהיא הגיעה לגיל שבו היא מוצאת את הגרסה באנגלית מהנה יותר (יש לזה גם משמעות פסיכולוגית/חברתית: סרטים מדובבים מזוהים אצל בני גילה עם תינוקיות, ילדותיות, בעוד שסרטים באנגלית מזוהים עם המעבר שלהם לבגרות, עצמאות). אתמול, כשחיפשנו מועד לצפייה ב"ספיי קידס 4 " והיא גילתה שהסרט מוקרן רק בעברית, היא פשוט פרצה בבכי. התוכניות שלה התרסקו. הכרזת העצמאות שלה נבלמה באו"ם.

היא ידעה כבר שמפיצי הקולנוע בארץ לא נוטים לטובתה אחרי שכבר פעמיים הם גנזו את סרטי "יומנו של חנון", המבוססים על הספרים שהיא כה אוהבת. אבל הפעם זה כבר היה בלתי נסבל עבורה. היא החליטה שאת "ספיי קידס 4 " היא פשוט לא מוכנה לראות בעברית. המלצתי לה שתרתום את התסכול שלה למעשים. שתכתוב מכתב למפיצים, ואולי אף שתחתים עליו את חברותיה שחשות כמוה, אולי זה יביא לשינוי בעתיד (נראה לי שאמליץ לה גם לא לחתום עם שם המשפחה שלי, כדי שיתייחסו לזה עם מעט יותר כבוד).

אבל הנה, בלי תיאוריות, בלי פילוסופיות, מתוך התבוננות פשוטה בחייה של צרכנית קולנוע צעירה (שלא קוראת את הבלוג של אבא שלה) ראיתי מול עיניי איך המפיצים בארץ מפספסים שוב ושוב את קהל היעד שלהם, ואיך כבר בגיל צעיר נוצרים ניכור, איבה וחשדנות בין צרכני הקולנוע ובין מי שאמורים לספק להם את השירות בארץ.

היה לנו טיזר שנון לפני כחודש וחצי, ועכשיו מגיע הטריילר בסגנון עדות הגריינדהאוס. "חתולים על סירת פדלים", קומדיית האימה המטורללת של יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר-אילן (שחקן-תסריטאי-במאי, תסריטאי-במאי, תסריטאי-מפיק בהתאמה), תצא למסכים בארץ בפסח הבא, אבל ביום ראשון הקרוב הסרט יוקרן בטרום בכורה במסגרת פסטיבל אייקון בסינמטק תל אביב. ככה זה נראה:

כן, זה גידי גוב בתפקיד הקריין.

"פרינג'ידר" הוא שמו המעט אידיוטי של אירוע מקסים מאין כמוהו שיתקיים ב-20.10 במסגרת פסטיבל חיפה: מרתון סרטים ישראליים עצמאיים ואלטרנטיביים שנבחרו על ידי מרט פרחמובסקי, אלעד פלג ואביטל בקרמן. במשך 12 שעות מ-14:00 עד 2:00 תוכלו לצפות בחמישה סרטים, שתי הופעות מוזיקליות ולפגוש את כל היוצרים. וכל זה באווירה קולנועית יוצאת דופן: בפאב הביט שיהפוך למועדון קולנוע אנדרגראונדי ליום אחד (ככל הנראה עם הקרנת היי-דפינישן). פרחמובסקי, פלג ובקרמן בחרו סרטים שהופקו באופן עצמאי, ו/או כאלה המציגים עשייה קולנועית (בסגנון ובתוכן) שמהווים אלטרנטיבה לקולנוע הישראלי הממוסד. זו השנה ראשונה למיזם, והשנה הם בחרו בקומדיית אימה, סרט בהשראה מוזיקלית של מאיר אריאל, דרמה אקספרימנטלית וסרט חרדי (לדעתי, לראשונה אי פעם בפסטיבל קולנוע כלשהו). ובסוף היום: הענקת פרס "אביר הפרינג'" לגור בנטביץ' (בכל שנה ייבחר יוצר אחד לקבלת התואר). בתור אביר הפרינג' לשנה זו בנטביץ' יקיים כיתת אמן קצרה על יזמות קולנוע עצמאית (אני קווה שהא ישים דגש על איך להפיץ את סרטך, דבר שיהיה רלוונטי לכל משתתפי היום הזה), יקרין את סרט הבכורה הארוך שלו, "הכוכב הכחול" בהקרנת חצות מיוחדת, ולבסוף יעניק פרס מיוחד לאחד מסרטי היום, על פי בחירתו (פרס האביר).

בין לבין יופיעו נילי פינק ובני המה (ההרכב הנוכחי של אהד פישוף).

ממילא המחיר של האירוע – 80 שקל לכל המרתון כולו – זול להפליא בחישוב פר דקה. אבל קוראי "סינמסקופ" יכולים להיכנס אפילו יותר בזול מזה: יש לנו כמות מוגבלת של שני כרטיסים במחיר אחד. כלומר, עם אותם 80 שקלים, אתם נכנסים בזוג. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשלוח מייל ל- cinema.fringe@gmail.com להגיד להם שהגעתם מ"סימסקופ" ושאתם רוצים שני כרטיסים במחיר אחד, והם יחזרו אליכם עם הוראות. וכל מה שנותר לכם, זה לשריין את ה-20.10 מ-14:00 ולהגיע לחיפה (אם אתם חיפאים, בכלל זה מושלם לכם).

והכי חשוב מבחינתי: אם אתם כבר שם, ספרו לנו בתגובות כאן, איך היה. אפשר אפילו בין סרט לסרט.

(אגב, הדרך היחידה שבה אני יכול לדמיין שהשם "פרינג'ידר" הוא לא סתם גחמה, אלא שם שיש לו צידוק תוכני, זה אם יקפיאו את המועדון וידאגו שהערב הזה יהיה פשוט קר כקרח, כולל רק משקאות קפואים ובלוקים של קרח מסביב, וחלוקת חרמוניות וצעיפים בכניסה. זה דווקא יכול להיות חינני בעיניי, לקרוא לכל המשתתפים והקהל להגיע עם מעילים, כובעי צמר וכפפות).

הנה פירוט מלא ומדויק של כל אירועי הפרינג'ידר:

סרט הפתיחה – מורעלים

בימוי: דידי לובצקי

משחק: דוד שאול, אורנה שיפריס, רודי סעדה

ישראל 2011, 43 דקות, תרגום לאנגלית

קומדיית אימה פרועה. דני הוא עובד רס"ר בבסיס של יחידת העילית "נחליאלי" אי שם בדרום הארץ. כאשר דני חוזר לבסיס מעבודות רס"ר ליליות הוא מגלה שהחיילים הפכו לזומבים רצחניים.

מופע פתיחה: נילי פינק

חיבור בין מוזיקה לרחוב ולאמנות הוביל את נילי פינק להפיק שני פסטיבלי רחוב ב"שביל המפעל" ולהשתתף באירועי אמנות משולבים. כעת, לאחר הפסקה ארוכה, עם הרכב חדש וסאונד שהתעבה והשתנה, נילי פינק חוזרת עם אלבום בכורה שהגיע הזמן שהעולם ישמע.

ריח פועלים

בימוי: גודיס שניידר, שונית אהרני, רוני אורון, איילת ורשל

משחק: אושרי סהר, עמיאל שפירא, ריקי בליך

ישראל 2011, 75 דקות, תרגום לאנגלית

סרט עלילתי/תיעודי עצמאי וניסיוני בהשראת אלבומו העצמאי והניסיוני של מאיר אריאל "רישומי פחם".

הצגה יומית

בימוי: עינת פרנבך

משחק: טל קלאי, מירב אוסופסקי, הילה פרוכטר

ישראל 2011, 76 דקות, תרגום לאנגלית

שלושה סיפורים אורבנים פיוטיים על שלוש נשים על סף התמוטטות נפשית.

טאקע מאמע

בימוי: אריאל כהן

משחק: זהר כהנוב, ענבל גלאם, חני פרץ, הדס קלדרון

ישראל 2011, 73 דקות, תרגום לאנגלית

מלודרמת מתח מפתיעה, שנוצרה במקור עבור הקהל הנשי החרדי, לפי כל כללי הז'אנר (נשים בלבד, חוקי צניעות חמורים ומסר יהודי ערכי), וכעת מוצגת לראשונה בפני הקהל הרחב.

מופע מיוחד לפרינג'ידר: בני המה

אהד פישוף וישי אדר הקימו ב-1986 ביחד עם אלון כהן ותמיר אלברט את להקת "נושאי המגבעת". לאורך השנים המשיכו השניים לעבוד במשותף בפרויקטים של סאונד, מחול, פרפורמנס ווידאו, אבל רק עם הקמת "בני המה", חזרו השניים לראשונה מאז ימי "נושאי המגבעת" לכתוב ולבצע שירים משותפים בעברית.

המוסיקה של בני המה היא תערובת חדה ומרוכזת של ארט-פופ ומינימליזם אלקטרוני, בתוספת הרוח והאנרגיה של הפוסט-פאנק. על הבמה הם מהווים התגלמות רועשת ואקצנטרית מהמקובל של צמד סינת-פופ.

*בשיתוף הלייבל אנובה

הקרנת חצות מיוחדת – הכוכב הכחול

בימוי: גור בנטביץ'

משחק: אלון אבוטבול, זהר דינר, גור בנטביץ'

ישראל 1995, 86 דקות, תרגום לאנגלית

הסרט העצמאי דל התקציב שהפך לתופעת פולחן מטורפת, והוקרן בהקרנות חצות בסינמטק תל אביב במשך שבע שנים. סיפור כמעט אמיתי על בן אדם כמעט נורמלי, שכמעט והגיע לכוכב הכחול.

כל ההקרנות יתקיימו בנוכחות היוצרים, ויכללו שיחה איתם בתום הקרנת סרטם.

ערב יום הכיפורים הגיע וזה הזמן שלי לבקש סליחה מכם. סליחה אם בזבזתי לכם את הזמן, אם שעממתי, אם עצבנתי, אם טעיתי, אם לא אהבתי את הסרטים שאתם אהבתם ואהבתי את הסרטים שאתם לא אהבתם.

אני מודה, להיות בלוגר ומבקר קולנוע זה לאו דווקא העבודה הכי רוחנית שיש. ובכל זאת, אני ממש משתדל אף פעם לא לכתוב לגופו של אדם מסוים, אלא רק לגופה של יצירה. אני מאמין שיצירה לא אמורה להיעלב אם לא מתלהבים ממנה. אלא שהמציאות מורכבת, כידוע, וגם עם הסייגים האלה אני מניח שאם אני כותב באופן צונן על סרט מסוים הרי שיוצרי הסרט ובני משפחותיהם רואים בכך עלבון אישי כלפיהם. יותר מסובך מזה: אם אני מחמיא ליוצר מסוים, יש יוצרים עמיתים ומתחרים שגם כאן נעלבים מכך שהעדפתי את האחד על פני השני. ובכן, על כל זה אני מבקש כעת סליחה. אם פגעתי – בין אם בזדון או בשוגג – אני מתנצל ומבקש את מחילתכם.

ויום כיפור אינו רק יום לבקש בו סליחה, אלא גם יום לסלוח. הנה הרמב"ם, כותב על איך סולחים ביהדות:

אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה. ואפילו היצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה.

אז אם פגעתם בי השנה – בפניי או שלא בפניי – ואתם רוצים לבקש סליחה, דעו שאני סולח בלב שלם ובנפש חפיצה. ויותר מכך: הֲרֵֽינִי מוֹחֵל לְכָל-מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי בֵּין בְּאֹֽנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר לְכָל-בֶּן-אָדָם וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִיבָּתִי.

אוקיי?

ואני רק מקווה שאין כאן גבעונים מבין קוראי הבלוג.

שתהיה לכם שנה טובה, גמר חתימה טובה, ושהשנה הבאה תהיה עדינה יותר.

מי היה מאמין: מבול סרטי אימה ומדע בדיוני מציף את ישראל. תגידו, "נו, ודאי, פסטיבל אייקון מתקרב". אמת, אבל המבול הזה לא מגיע רק בזכות אייקון, אלא הוא נמצא גם בפסטיבל חיפה, וגם בבתי הקולנוע. כן, לדעתי, "העור שבו אני חי" של אלמודובר הוא סרט אימה לכל דבר. בהחלט יתכן שהנוכחות של אייקון בסוכות גורמת לכך שפתאום גם פסטיבל חיפה מאוד מחזר אחרי סרטי אימה.

בכל אופן, אני מתנצל בפני הפסטיבלים השונים שמנסים למצג את עצמם ולבדל את עצמם. מבחינתי, סוכות הוא פשוט פסטיבל קולנוע אחד גדול המתרחש ברחבי הארץ, והנה מקבץ המלצות לסרטי מד"ב ואימה שמוצגים באייקון, בפסטיבל חיפה ואפילו בבית הקולנוע. כמה מהם, אגב, מהמעניינים והאיכותיים מסרטי הקולנוע שנעשו השנה, בכל ז'אנר.

אני כמובן אנסה להמשיך ולעדכן עוד המלצות משני הפסטיבלים, אבל בינתיים הנה התוכניה של אייקון, והנה התוכניה של חיפה. חפשו משהו מעניין.

פורסם ב"פנאי פלוס", 5.10.2011

מי היה מאמין שסוכות הפך לחג של מדע בדיוני ואימה. בתחילה היה פסטיבל אייקון, ואז פסטיבל אייקון התפצל לשני אירועים שונים, מתחרים (ועוינים זה לזה) שנקראים אייקון והמתקיימים בו בזמן וכמעט גם בו במקום (האחד מתמקד בסרטים, השני בכנסים עוסקים בספרות מד"ב ובמשחקי תפקידים ומחשב), ואז פתאום התחלנו לשים לב שפסטיבל חיפה המתקיים במקביל מתחיל לשבץ גם הוא סרטים שהיו מתאימים להיות משובצים באייקון, והשנה אייקון כבר הופך לאירוע בן 12 יום המתרחש ברחבי הארץ, ובנוסף לכל זה, מבול של סרטי מדע בדיוני ואימה שהיו יכולים בקלות לאכלס את אייקון יוצאים להקרנות סדירות בבתי הקולנוע בשבועות האלה ויוצרים מיני-פסטיבל אימה/מד"ב משל עצמו. קחו למשל את סרט הנעילה של פסטיבל חיפה: "התפשטות" של סטיבן סודרברג. סרט איכות או סרט אימה? נדמה לי שהביקור בשני הפסטיבלים האלה מעיד שבעוד לסרטי האימה והמדע בדיוני יש תדמית של סרטים טראשיים, יש כאלה שהם איכותיים, מרתקים ומעניינים יותר מכל מה שנתפס כסרט "איכות" אמיתי. אז במקום לעשות פריוויו לפסטיבל, הרשו לי לאצור לכם תוכניית מדע בדיוני ואימה חביבה, שתאלץ אתכם לנדוד בחול המועד סוכות ברחבי הארץ (או ללכת לספריית הדי.וי.די הקרובה לביתכם, כי כל הסרטים האלה כבר יצאו באמריקה בדי.וי.די ובבלו ריי).

1. "פול" (פסטיבל אייקון).

על "פול" כתבתי כאן לפני כחודשיים במקביל ליציאת הסרט "סופר 8". "פול" יצא אז בדי.וי.די מיובא (מכיוון שלאולפני יוניברסל אין כרגע נציגות בשוק הדי.וי.די בישראל, אין שום סיכוי שהוא ייצא בדי.וי.די ישראלי בקרוב) וכמו "סופר 8" גם הוא טריפ נוסטלגי מקסים לסרטי המדע בדיוני של סטיבן ספילברג, ובעיקר ל"מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי". גרג מוטולה ("סופרבד") ביים לפי תסריט של סיימון פג וניק פרוסט ("שוטרים לוהטים", "מת על המתים"), שגם מככבים, וקריסטין וויג – רגע לפני "מסיבת רווקות" – גנבה מכולם את ההצגה. והתוצאה בעיניי היתה משעשעת מאוד, עם המון הברקות מקסימות. פג ופרוסט ממשיכים לעבור בין כל הז'אנרים האמריקאיים הכי גיקיים – סרטי זומבים, סרטי בלשים, סרטי חיזרים – ולהציע את הטוויסט שלהם, שהוא בחציו פרודי, ובחציו הדבר האמיתי. אני חושב שזה סרט נהדר וההזדמנות לצפות בו על מסך גדול עם קהל נלהב בפסטיבל אייקון היא בעיניי הברקה. (ולא מעט מסרטי אייקון הם סרטי מפיצים שנגנזו בארץ, מה שהופך את הפסטיבל הזה לגואל סרטים).

2. "השכונה vs. חיזרים" (בבתי הקולנוע מסוף השבוע).

גם "השכונה vs. חיזרים" ("Attack the Block" במקור, ואני מתרגל נשימות ומדיטציה תוך כדי כתיבה כדי לא לכתוב כמה השם עברי איום בעיניי) הוא לכאורה פרויקט של סיימון פג וניק פרוסט: פג חתום כמפיק, פרוסט מופיע בתפקיד משנה, והבמאי/תסריטאי הוא ג'ו קורניש, חבר של השניים וקומיקאי בזכות עצמו. ונדמה שאכן קורניש התקנא בסרט כמו "מת על המתים" ויצר מין ואריאציה משלו, שגם היא עובדת על התמהיל שבין לצחוק על הז'אנר ובין לציית לחוקיו ברצינות גמורה. ואכן "שכונה/חיזרים" הפך לאחד מסרטי האימה/מד"ב האהודים והמדוברים של העונה האחרונה: סרט קטן מאוד במידותיו, שמכיל כמה רגעים לא רעים של צחוק ומתח. "שכונה/חיזרים" מתרחש בשכונת עוני לונדונית, בבניין שיכון, מהסוג שקנדימן היה שמח להטיל בו טרור. חבורת פושטקים צעירה מטילה טרור על הרחוב, שודדת בחורה צעירה וגונבת ממכוניות, כשלפתע נוחת חפץ מן השמים. הם מיד מבינים מה קורה: זו פלישת חיזרים. ואכן, חבורת חיזרים שחורים עם מלתעות זוהרות באפילה מראה לכנופיה הזאת מי הם השחורים הכי קשוחים בגלקסיה. הרעיון הבסיסי שנון להפליא: במקום מלחמה אינטר-גלקטית, קרב כנופיות רחוב. יש כאן צדק פואטי: הכנופיה משליטה טרור על הרחובות, אז היא זוכה ללקח הגון כשמגיעה כנופיה קשוחה יותר לכסח להם את הצורה, ולטרוף אותם.

אבל למרות שהסרט מהנה ומשעשע למדי – בעיקר כי יש בו משהו מאוד לא יומרני – הוא סובל משתי בעיות עיקריות: האחת, שהוא לא מותיר שום רושם אחרי הצפייה בו. הסרט נמחק מהזכרון מרגע היציאה מהסרט. השניה, אם חושבים עליו עוד דקה וחצי עולה התחושה הלא נעימה שהסרט הזה גזעני למדי. אם הוא מנסה ליצור איזושהי הקבלה בין החיזרים (חיות שחורות שמונעות רק על ידי טירוף וליבידו) ובין חברי הכנופיה (שלמרבה המזל לא כולם בה שחורים, כדי לרכף את האנלוגיה) הרי "חיזרים/שכונה" לא באמת מכיל מסרים חברתיים על מצוקה ודיכוי, אלא מציג את אלה ואת אלה כחיות טורפות שכובשות ומחריבות כל פיסה טובה. בעייתי.

3. "מפלצות" (פסטיבל אייקון)

עוד במאי בריטי שעוסק בחיזרים בהפקה קטנה וצנועה, ובאופן משונה משהו מהרעיונות של "שכונה/חיזרים" נמצא גם ב"מפלצות", אבל בטון אחר לגמרי. זהו סרט רציני שמשתמש בז'אנר המדע בדיוני כדי ליצור אנלוגיה חברתית נבונה למדי. שני אנשים, גבר ואישה, צריכים לחצות את מקסיקו כדי לגנוב את הגבול לתוך אמריקה. לא, זה לא הסרט הריאליסטי "ללא שם" או סרט תעודה על מקסיקנים שחומקים לתוך אמריקה כמהגרים בלתי חוקיים בחיפוש אחר חיים חדשים. הסיבה שלהם אחרת: איזור גבול מקסיקו-ארה"ב נכבש על ידי חיזרים ארוכי גפיים המפטרלים באיזור הכבוש. הבמאי גארת אדוארדס, איש אפקטים בדרך, כלל בוודאי התכוון לומר כאן דבר מה על השימוש במילה "Aliens" לתאר גם חיזרים וגם מהגרים בלתי חוקיים. עכשיו ה"חיזרים" באיזור הזה הם האמריקאים, שצריכים לחוות את מה שהמהגרים המקסיקנים עוברים כל השנים האלה. גם כאן יש כמה וכמה מחוות לעבר ספילברג: "מלחמת העולמות" שלו היא השראה מובהקת – החיזרים מהווים רק רקע לעלילה בין בני האדם.

4. "לעולם אל תתני לי ללכת" (פסטיבל חיפה)

אחת ההפתעות הגדולות שראיתי באחרונה. סרטו של מארק רומאנק ("לחיות בתמונות") משך קצת תשומת לב לפי שנה בעיקר בזכות הליהוק הבריטי הצעיר שלו (קארי מוליגן, קירה נייטלי, ג'יימס גרפילד) אבל נעלם במהרה לתוך עננה של אכזבה קולקטיבית. עכשיו כשסוף סוף ראיתי אותו אני מבין במעט מה היתה הבעיה עם הסרט. בכל תקציר שקראתי עליו דובר על ילדים בפנימיה, שהופכים לנערים, שהופכים למבוגרים וצריכים להתמודד עם תלאות חייהם. זה נשמע כמו עוד דרמה בריטית על פנימיות. אלא שאיש לא סיפר לי שזהו בעצם סרט מדע בדיוני. ככזה, הוא נפלא. קודם כל, כי יש לו צילום פשוט אדיר. כל פריים בו מושלם. איטי. באורך של נשימה עמוקה. והנה מה שמגלים בדקה ה-24: זו לא סתם פנימיה, זה בית גידול. אי שם באנגליה קיימת פנימיה שבה לומדים ילדים שהונדסו ושובטו גנטית ונוצרו באופן מלאכותי רק כדי שבשלב מאוחר יותר יהיה אפשר לקצור את איבריהם ולהשתיל אותם בבני אדם רגילים. כך אין יותר מחסור באיברים להשתלה, והגיע הקץ למוות ממחלות חשוכות מרפא. והילדים? הם כמו סוג של תרנגולים או בקר. מגדלים אותם כדי להשתמש בבשרם. אלא שככל שהילדים מתבגרים הם מגלים שגם אם כל הקיום שלהם הוא מלאכותי, שגם אם האיברים שהם משובטים מבני אדם אחרים, עדיין יש בהם נפש ורגשות שהם יחודיים להם, ושהם טבעיים לחלוטין. יש משהו בסרט שמזיר בפילוסופיה שלו קצת את "בלייד ראנר", על אנשים מתועשים שלמעשה מגלים שהם לא פחות אנושיים מהאנשים "הרגילים". רומאנק מביים את הסרט כמו בתוך חלום, כמו פיוט. כאילו דווקא הנערים האלה חווים את העולם בשיא יופיו, על כל פרטיו, דווקא הם יודעים להעריך כל ענן, כל עלה דשא, כל דקה שחולפת. ורייצ'ל פורטמן ("ללכת עד הסוף" "אמה") הלחינה כאן את הפסקול היפה בקריירה שלה.

5. "קבור" (אייקון), "הבית השקט" (חיפה)

שני סרטי אימה עם רעיונות דומים, שניהם מגיעים מיוצרים דוברי ספרדית. שניהם מבוססים על קונספטים מעניינים. אבל שניהם לא ממש עובדים. "הבית השקט", שמגיע אלינו טרי מפסטיבל קאן האחרון, הוא סרט אימה מאורוגוואיי שכל מה שעומד לזכותו היא העובדה שמדובר בשחקנית אחת, בבית אפל אחד, בסרט שמצולם כולו בשוט אחד (אבל בגלל שבכותרות הפתיחה יש קרדיט לעורך, אנחנו מבינים שזה לא באמת שוט אחד, אלא סוג של תעלול). אחרי הצפייה בו אני יכול להגיד מפורשות: סרטי אימה זקוקים לעורך. יש בסרט הזה כל כך הרבה אוויר מת שכל הרעיון של סרטי אימה בזמן אמת מתמסמס. לעומת זאת, "קבור" ערוך היטב, אבל גם הוא מתרחש בזמן אמת: איש אחד שקבור בתוך ארון, אי שם בעירק (כנראה), יש לו טלפון סלולרי ומצת, והוא צריך למצוא דרך להילחץ מארון הקבורה זה לפני שהחמצן שלו אוזל. יש בסרט כמה רגעים יפים שבהם התסריטאי צריך למצוא דרך להניע את העלילה קדימה מבלי לשבור את הקונספט: איש אחד, ארון אחד, זמן רצוף. וברגעי התפנית האלה, בהם ריאן ריינולדס לא עסוק בלצרוח על העולם, וא מצליח לשכנע כמי דנמצא במצוקה אמיתית. אבל גם כאן, כמו שם, המגבלה הסגנונית לא מצליחה להחזיק סרט שלם.