שלום לקוראי "סינמסקופ" מהעתיד, שמגיעים לפוסט הזה על ידי חיפוש בגוגל או שיטוט רנדומלי בבלוג בשנת 2021. היום, 18.10.2011 כל מדינת ישראל יושבת מרותקת מול מסכי הטלוויזיה, עם פעימות לב מואצות, עוקבת אחר הדיווחים על שחרורו של החייל גלעד שליט אחרי חמש שנים וחצי בשבי החמאס.

ובינתיים, יש גם אירועים קולנועיים משמעותיים בחזית פסטיבל חיפה, אבל הם מתגמדים היום אל מול כותרות האקטואליה. כך, למשל, הבכורה הישראלית לרימייק הישראלי של "החוב" שהתקיימה אמש בפסטיבל חיפה. לפני שנגיע אליה, הנה מה שאמר במאי הסרט, ג'ון מאדן ("שייקספיר מאוהב") לאבנר שביט מ"וואלה" על עסקת גלעד שביט, אני חושב שמעניין מאוד האופן שבו הוא – ובוודאי אנשים רבים בעולם – מבינים ומעבדים את המשמעות של כל זה:

"לפחות בעיניים זרות, התנאים של העסקה הזו מזכירים לנו מחדש את הפער בין מה שישראל היתה אמורה להיות ובין איך שהיא נתפסת בעולם. כיום, לאו דווקא באשמתה, נהוג לראות בישראל כמדינה תוקפנית, כזו שרוצה לכבוש ולחיות על שלטון אחרים. אבל העובדה שהיא מוכנה לשחרר אלף טרוריסטים תמורת חייל יהודי אחד, מזכירה לנו שוב שישראל הוקמה לאחר שואת היהודים, וזאת כדי להגן עליהם ולהבטיח שזה לא יקרה שוב. העובדה שחיים של חייל יהודי אחד כל כך חשובים לה, מוכיחים זאת מחדש".

סרטו של מאדן הוא בעיני אחד האירועים המשמעותיים, ואף המרגשים, שקרו לקולנוע הישראלי בכל תולדותיו. נשאלות פה מדי פעם שאלות בתגובות על חשיבות (או אי-החשיבות) של זכייה של סרט ישראלי באוסקר. אז הרימייק ההוליוודי בעיניי הוא רגע כמעט חשוב כמו זכיה באוסקר. זה רגע שהופך את הקולנוע הישראלי ממיזם אמנותי פנים-לאומי, לאירוע תרבותי בעל השלכות בינלאומיות. וההשלכות האלה מרחיקות לכת: יש להם גם חשיבות כלכלית, כמובן (שגם אם תורגש בעיקר בכיסיהם של היוצרים והמפיקים, ורק שבריר ממנה – אם בכלל יחזור לקןפת הקרנות שמימנו את הסרטים) עדיין זו מהווה צמיכה בקולנועני ישראל; יש לזה חשיבות בכך שנראטיבים מקומיים מאוד (מוסד, נאצים, טראומת השואה) זוכים לאמפליפיקציה במערכת הגברה גלובלית; יש לזה גם חשיבות טכנית שתביא לשדרוג ושכלול ומיקצועו של הקולנוע הישראלי (בעיני, "החוב" האמריקאי/בריטי הוא קודם כל סדנה מעולה לעריכת תסריט. גם במקומות שבהם התסריט האמריקאי המשודרג משפר את המקור, וגם לשים לב למקומות שבהם השכתוב דווקא מחליש את המקור).

אבל בעיקר, "החוב" הוא גרסה מהוקצעת ומשופצרת ומשודרגת של הסרט המקורי של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום, וזו גרסה שעושה המון כבוד לגרסה המקורית. אני מתכנן לכתוב על הרימייק ביתר הרחבה לקראת עלייתו למסכים בשבוע הבא (אני חשבתי שהוא מוצלח ומהנה למדי), אבל עד אז, הנה הביקורת שלי ל"החוב" המקורי מלפני ארבע שנים. המדהים הוא שהרימייק פותר כמה מהבעיות המבניות שהיו לי עם המקור, והשאיר על כנו את כל מה שאהבתי במקור.

=============

ג'ון מאדן התגלה כבמאי שנון ומשעשע ללא שום גינוני כוכבות, ויצא לנו לפטפט באגביות סמול-טוק חסר חשיבות בחדרים ובמדשאות בפסטיבל. נראה שמאדן – שכוכבו דרך בהוליווד בזכות "הוד מלכותה גברת בראון" ו"שייקספיר מאוהב", אבל אז כבה לחלוטין אחרי שהפיאסקו של "המנדולינה של קפטן קורלי" – דווקא שמח לקצת תשומת לב. אבל בשיחה שלנו הוא דווקא הבחין בפרט המצער שתגי השמות של משתתפי הפסטיבל כתובים כולם בעברית בלבד. והוא, שמתקשה לקלוט שמות זרים אם הוא לא רואה אותם כתובים, מתקשה לזכור מי מציגים בפניו. אמרתי לו שאולי החל מהשנה הבאה אכן כל התגים יהיו גם בעברית וגם באנגלית (כמו בפסטיבל ירושלים…), ושמעתה יקראו לזה "נוהל ג'ון מאדן", שבזכותו ינפיקו תגי שמות חדשים לאורחי הפסטיבל. זהו. זו היתה רמת השיחה בינינו. כל מה שחשבתי אולי לשאול אותו על "שייקספיר מאוהב", סרט שאני נורא אוהב (ביחוד בזכות התסריט של טום סטופארד), מעולם לא נשאל.

==============

ואפרופו האופן שבו העולם רואה את ישראל: קראו את הראיון של אבנר שליט שביט עם אנדרה ווילמס, כוכב הסרט "חוף מבטחים" של אקי קאוריסמקי (לא רק שווילמס נורא דומה בעיני לברונו גאנץ, גם הסרט דומה בעיני בעלילתו הכללית ל"נצח ויום" של אנגלופולוס, בו גאנץ מתיידד עם ילד פליט ומנסה לעזור לו לגנוב את הגבול). ווילמס וקאוריסמקי הם שניהם אנשים מצפוניים מאוד, הפועלים לעולם שיוויוני וצודק, ובעיניים שלהם ישראל היא ההפך מזה. הוא אומר על תנועת המחאה שצמחה הקיץ בארץ: "האמת היא שהפתעתם אותנו בעצמכם במחאה הזו, זה היה מרשים ומעורר השראה… למען האמת, לא חשבנו שאתם מסוגלים לזה… היינו משוכנעים שיש בישראל ממשלת ימין ולכן שום דבר לא יכול לקרות בה. ואז פתאום ראינו בחדשות איך האוהלים גודשים את הרחובות וכיצד אנשים בני כל הדורות יוצאים להפגין. עשו מזה עניין גדול בצרפת, ובצדק – זה היה דבר מרהיב ואפשר רק לקנא בכם. הלוואי שמשהו כזה היה קורה גם אצלנו".

================

יונה יהב שלום. אי אפשר לראות יותר סרטים באודיטוריום. איכות ההקרנה (ובעיקר איכות הסאונד) כה ירודים שזה פשוט סבל. לא הגיוני שזה פורום ההקרנה הבכיר והחגיגי של הפסטיבל ושככה הוא נשמע. השנה שודרגה מערכת הקרנה באולם רפפורט, ובשעה טובה הותקנה שם מערכת הקרנת היי דפנישן (DCP), ואכן ההקרנות הדיגיטליות שראיתי שם היו מצוינות. צריך לשדרג גם את האודיטוריום. לאו דווקא במקרנה דיגיטלית, אלא דווקא במקרנת פילם חזקה יותר, חדה יותר ומערכת סאונד חזקה וצלולה יותר. הסאונד שם שרט לי את האוזניים.

===========

ואגב, לקולנוענים הישראליים: זה שעכשיו כמעט כל הסרטים מצולמים דיגיטלית ומוקרנים דיגיטלית בארץ בוודאי עוזרת לכם עם עלויות. אבל צריך גם להיות זהירים עם זה. הצילום וההקרנה הדיגיטליים של "ההתחלפות" נראו נהדר. ב"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" זה נראה נורא. זה נראה כמו סרט וידיאו שצולם בצלמות VHS ישנות של חתונות. עם חדות הוווידיאו הזולה והמששיונת, ללא שום ריכוך. אם הסרט היה עובר לפילם, זה היה מרכך את הסרט. אבל כמו שהוא כרגע, הוא נראה כמו סרט וידיאו מקסטה.

"דרייב", שראיתי אתמול בפסטיבל חיפה, התגלה כאחד הסרטים הקולים (במובן הכי קריר וצונן של המילה) שנראו באחרונה. כל מי שמעריץ את "גנב" של מייקל מאן ישתולל על הסרט הזה, שביים ניקולס וינדינג רפן (שסרטיו הקודמים, "ברונסון" ו"ואלהאלה עולה" הוקרנו בפסטיבלי חיפה הקודמים). ובכלל, זה נראה כמו מיקסטייפ מטורף בין סרטי המכוניות של שנות השבעים וסרטי הסמים של שנות השמונים. הלוק כולו אייטיזי לגמרי. עד רמת הפונטים של הכותרות. זה סרט שכולו סגנון ואווירה. יש לו תחכום עלילתי של מנורת לאבה, אבל כמוה הוא מהפנט לצפיה. אבל הכי חשוב: אם יש לאחת מחברות התקליטים בארץ את הזכויות לפסקול הסרט הייתי עומד עם דוכן מכירה של הפסקול ביציאה מכל אולם שבו הסרט יוקרן (הסרט יעלה בארץ בתחילת נובמבר). אני מתקשה לדמיין גבר שיוצא מהסרט ולא רוצה מיד שיהיה לו את הדיסק הזה באוטו כדי לנהוג באווירת ריאן גוסלינג. הנה השיר "גיבור אמיתי" של קולג' (יחד עם אלקטריק יות'), השיר הכי בולט בפסקול, ועם צליל הסינתיסייזר שאני הכי אוהב בעולם:

והנה, מפתיחת הסרט, הרכב בשם קאווינסקי עם שיר דאפט-פאנקי בשם "Nightcall":

אתמול פגשתי בפסטיבל את הדס נוימן. נוימן קראה כאן בבלוג על המבצע של פסטיבל חיפה שחיפש להעניק לשני פריקים של קולנוע תגים לכניסה חינם לכל אירועי הפסטיבל, וחדר במלון בחיםה חעשרה ימים כדי שבזמן הזה הם יראו כמאה סרטים וידווחו עליהם בסרטונים קצרים ביו-טיוב. קראה, שלחה וזכתה. לצידה זכה גם מוטי קמחי. נוימן בת ה-27, היא קולנוענית, בוגרת מכללת ספיר; קמחי הוא סטודנט למשחק. ובהתאמה, הוא המוחצן מבין השניים, והיא יותר נחבאת אל הכלים (ואיתם נועם נאומובסקי, שעורך ומצלם את הסרטונים).

כשפרסמתי את המבצע ההוא התלהבתי ממנו. דמיינתי את עצמי מפנטז לזכות בכזה דבר כתיכוניסט או כחייל, ואולי אפילו בסטודנט. אבל חמישה ימים אחרי פתיחת הפסטיבל ונדמה לי שהרעיון המצוין מתמוסס עם ביצוע לא מלהיב. בשביל מה להתיש את צמד שפני הניסוי עם מאה סרטים אם בסופו של דבר הם רק מדווחים על מסיבות קוקטייל ומראיינים מפורסמים כאילו זה מחנה אימונים לתוכנית בוקר חדשה? רואים עשרה ביום? תנו לי בבקשה עשרה משפטים קצרצרים על כל אחד. שבו מולי – כצופה – עם תוכניה של מחר ועזרו לי להתלבט מה כדאי לראות ועל מה כדאי לוותר. אתם הרי כבר ראיתם. תנו להם לריב קצת על הסרטים. מין הסתם היא אוהבת משהו והוא לא אהב. שיעשו פודקאסט חצי יומי בווידיאו עם ווב-קאם מלאפ-טופ עם מה שהם ראו, בלי עריכה וקליפים.

אבל בעיקר: אם הם כבר שם, למה מסתירים אותם? גיליתי במקרה שיש דף של הפסטיבל שעוקב אחרי השניים, וגם הוא כבר יממה כמעט לא עודכן. לכן פשוט היכנסו לערוץ היו-טיוב של הפסטיבל לראות את הסרטונים לפני הסדר, ולהיחשף לאמת המרה שאין לסרטונים האלה צופים. האחרון שלהם מאמש: הם (כלומר הוא) מראיינים את ג'ון מאדן. אני מאיץ בכם להיכנס ולראות את הסרטים גם כי הם שניהם חביבים מאוד (ויש לי תחושה שעוד נשמע עליהם) אבל בעיקר כי אם פתאום ייו להם צופים, אולי בחצי השני של הפסטיבל האנרגיות יחודשו והפורמט ימציא את עצמו מחדש למשהו שהוא יותר סינפילי, ופחות פלרטוטים עם שחקנים במסיבות קוקטייל מיץ תפוזים.

==============

והבוקר, כדי לאזן את הסרטים המייגעים והבינוניים שנפלו עלינו אתמול יצאנו אבנר שביט ואני להרפתקאה חיפאית: לראות בקולנוע את "ג'וני אינגליש חוזר". ממש הרגשנו שאנחנו מבריזים לשעתיים מבית הספר ומטלות הצפייה המדכאות שלו (אם עוד פעם אני רואה סרט על הורים שמגרשים את בנם מהבית, לכדי תוצאות טראגיות, אני צורח). אמנם, יס פלאנט חיפה נמצא לא רחוק, בית הקולנוע הכי טוב בארץ, אבל אני התעצלתי לנסוע עד אליו (וגם חששתי שנלך לאיבוד), אז נסענו לגלובוס סיטי במרכז הקונגרסים – בית קולנוע שהתיישן כל כך מהר ובאופן טראגי ממש, הכל בו עכור ואפלולי – שם קיבלנו שני כרטיסים במחיר אחד (תודה, לאומי ויזה) וקיבלנו אמנם הקרנה דיגיטלית צלולה, אבל סאונד חלשלוש, בני נוער פטפטניים והפתעה – הפסקה באמצע! כן, בחיפה עדיין עושים הפסקה. גם בהקרנה דיגיטלית. פשוט לוחצים pause, התמונה קופאת, האור נדלק, הקהל יוצא למזנון, חוזר, הפריים עדיין קפוא, לוחצים play והסרט ממשיך. לפחות מאותה נקודה ממש. זה מנהג כה משונה, הפסקה בסרט. מי היה מאמין שאיפשהו זה עדיין קיים.

ואיך הסרט? חביב. יותר מדי ג'יימס בונד מדולל ופחות מדי מיסטר בין מועשר, אבל היו בו כמה בדיחות סבירות. וגם נוכחות ישראלית מרשימה: מארק איווניר מגלם סוכן קג"ב, וטוגו איגאווה, שגילם את קיטנו ב"סיפור גדול", הוא השחקן היפני שמגלם את הגורו הטיבטי של ג'וני אינגלש.

שני סרטים יצאו עם פרסים מאירוע הפיצ'ינג שהתקיים אתמול בפסטיבל חיפה. אבל יותר מהכותרת הזאת, על שני הסרטים האלה, רשימת הפרויקטים והיוצרים באירועי הפיצ'ינג הזה מניבה לא מעט בשורות ואבחנות לגבי רפרטואר הסרטים שייעשה כאן בשנה-שנתיים הקרובות.

הסרטים שזכו הם "ברלין 5.5" של רוני קידר בהפקת מוש דנון, ו"הנה באה השמש" שכותב גיא מאירסון ("צעד קטן") יביים איתן ענר ("סיפור חצי רוסי") ויפיק גל גרינשפן ("אף פעם לא מאוחר מדי").

הבשורה על רוני קידר משמחת מאוד. לפני דקה וחצי היא היתה סמל האינדי-גררל של הקולנוע הישראלי עם "ג'ו ובל" הכמעט מחתרתי, ושניה אחרי זה היא כבר חוברת למפיק עם שוברי קופות וסרטים מועמדים לאוסקר ברזומה שלו, בהפקה בינלאומית שגורמת למפיקים הזרים באירוע הפיצ'ינג להתגלגל מצחוק. יש לזכור: זכיה באירוע הפיצ'ינג אינה מבטיחה שמפיק כלשהו יחטוף את הסרט לקופרודוקציה, אלא פשוט טפיחה על השכם שזה היה הפיץ' הכי מעניין מבחינת המאזינים. בסרט, המבוסס על סיפורה האישי של קידר, עוזבת הגיבורה (צלמת אירועים) את הארץ אחרי מערכת יחסים כושלת ונמלטת להירגע בזרועות ברלין, שם היא מגלה שהעיר עצמה מנהלת איתה מערכת יחסים לא פחות אינטנסיבית.

הסרט השני מבוסס על סיפורו הפרטי של התסריטאי גיא מאירסון. גיבור הסרט, אבנר מנדלסון, חוזר משהות בת 20 שנה בארצות הברית עם אשתו האמריקאית ובתם בת ה-4. הם מחליטים לקיים בישראל חיים אקולוגיים ומצפוניים, להתיישב בנגב ולהקים חוות אנרגיה סולארית בשיתוף אוכלוסיה הבדואית באיזור. אלא שאז מתחילים הקונפליקטים בין המתיישבים החדשים ובין הבדואים, וניצתת מלחמה טריטוריאלית שזורקת הצידה את כל הערכים והמצפון (ובתווך יש גם פליט סודני). הסרט מתואר כמערבון מתח. לי זה בכלל נשמע כמו חומר לקומדיה. כך או כך, נשמע מסקרן.

עניין מדהים ומשונה: 14 פרויקטים הוצגו למפיקי ומנהלי הקרנות האירופאים. מתוכם ארבעה עוסקים בבדואים. פתאום בבת אחת בדואים הם הנושא הם של הקולנוע הישראלי. ועוד יותר משונה, יחסית לפרויקטים אחרים – שעוסקים באופן מפורש יותר בסכסוכים ישראליים – נדמה ששני הסרטים שנבחרו היו שני הסרטים הקלילים בחבורה. אמנם בדואים באחד וגרמנים בשני, אבל נדמה שהגישה היא יותר קומית/אישית ולא פוליטית/טראגית/רוויית מסר.

מעיון ברשימת הסרטים ששהוצגו, כולם בשלבי פיתוח וכתיבה ראשוניים, עולים כמה שמות מעניינים. למשל, מתברר, שיעל אבקסיס הקימה חברת הפקות חדש שהציגה באירוע שני סרטים. וגם חברת ההפקות של סער יוגב ונעמי לבארי הציגו שני פרויקטים. כוחות טריים בשוק ההפקה המקומי.

אילו סרטים הכי מסקרנים אותי?

בראש ובראשונה "יונה", מה שמסתמן כסרטו הבא של ניר ברגמן, סיפור חייה של יונה וולך. ברגמן כתב את התסריט יחד עם דיתה גרי (יוזמת הפרויקט ומי שכבר התחילה לפתח אותו לפני כניסתו של ברגמן לפרויקט). חיליק מיכאל ("כלבת", "מבול") מפיק. ביוגרפיות קולנועיות הם ז'אנר מרתק שבארץ לא ממש עושים, בין השאר בגלל ענייני שיחזורי תקופה שעולים כסף רב. הנה תפילה שברגמן ושות' יצליחו לפצח את זה.

"ארלוזרוב", סרטו של דני לרנר ("ימים קפואים", "קירות") מתואר כמותחן, המבוסס על חקירת הרצחו של חיים ארלוזרוב בתל אביב של שנות ה-30. סער יוגב ונעמי לבארי מפיקים. פילם נואר ישראלי המבוסס על סיפור אמיתי? אני בעד!

"מוסד", אלון גור אריה מרחיב את "המוסד הסגור" שלו לסרט באורך מלא. קומדיה פרועה בעברית בסגנון "סודי ביותר"? אני בעד!

ובכלל, נדמה שהקולנוע הישראלי גילה סוף סוף את הז'אנרים הקולנועיים, וסיפורי הקונפליקט העתיקים מקבלים עכשיו צביון נראטיבי חדש. ב"אמת אבסולוטית" (רוקיה סבאח מביימת, איתי תמיר מפיק) בלש מנסה לפענח מי היהודי שרצח ערבי בעכו, רגע אחרי מהומות בעיר. ב"פיפטי פיפטי" (ניב קליינר וג'מאל חלאילה מביימים, ליאור ששון ובאחר אגבריה מפיקים) הוא סרט מסע שבמרכזו שחקן פלסטיני ועוזר צלם יהודי. וב"באב אל גהינום" (עודד רסקין מביים; יואב שוטן, איילת גונדר ועירד רובינשטיין כותבים; סער יוגב ונעמי לבארי מפיקים) נראה כמו שילוב בין סרט אימה על טבעי ובין סרט צה"לי על מסע ניווט לילי (באיזורי הבדואים…) שמשתבש לחלוטין. כל אלה נראים לי כמו רעיונות טובים ועדכניים ומרתקים לטפל בסוגיות שהן יחודיות לטריטוריה הישראלית, אבל בכלים של הקולנוע העולמי, ולא סתם על ידי דרמה סוחטת דמעות של מצוקה ומסרים.

עוד בדואים? ב"סיפור אהבה בדואי" חייהן של שלוש נשים בדואיות מתרסקים כשאבי המשפחה מתחתן עם אשה חדשה (במאית עלית זקצר, מפיקים חיים ואסתי מקלברג); ב"בלתי נראים" מנהל צעיר בדואי רומן עם תלמידת תיכון יהודיה (מושון סלמונה מביים, מרק רוזנבאום מפיק).

ויש גם פרויקטים חדשים לדויד דזאנשווילי ("מפטיר"), שנקרא "נוהל חניבעל". סרט על נער ליווי אתיופי בבימוי של שלום הגר והרחבה לפיצ'ר של סרט הסטודנטים הקצר, "שירה" של מרים אדלר (שני האחרונים בהפקת יעל אבקסיס והילל רוזמן).

הנה תקצירי כל הסרטים. אם אתם הייתם מפיקים, באיזה מהם אתם הייתם משקיעים?

*) כל המידע שלי מבוסס על חוברת שיווקית שהוכנה על ידי הפסטיבל, אלא שהיא כולה באנגלית. אם טעיתי באיות השמות או בתרגומם, אנא תקנו אותי.

לפני ארבע שנים, כשראיתי לראשונה את "ביקור התזמורת" כתבתי עליו שהבימוי של ערן קולירין מזכיר לי את סרטיו של אקי קאוריסמקי. ארבע שנים אחר כך, אני פוגש את הסרטים החדשים של קאוריסמקי ושל קולירין באותו ערב. "חוף מבטחים" וא סרטו הראשון של קאוריסמקי מזה חמש שנים. בארבע השנים האלה מישהו הלך והחליף בין קולירין לקאוריסמקי. עדיין תמצאו דמיון ביניהם – באופן בו שניהם משתמשים בשוטים סטטיים, במיזנסצינות לא שגרתיות, ובהומור שנראה כאילו הוא בעצם ההפך מבדיחה – אבל נדמה שקאוריסמקי ניסה לעשות מעין "ביקור התזמורת", סרט קליל, אופטימי, מהנה, הכי קרוב ל-feel good שהפיני המדוכדך הזה אי פעם עשה; ואילו קולירין אולי הושפע מ"אורות בין ערביים" של קאוריסמקי ויצר סרט שהוא ההפך המוחלט ל"ביקור התזמורת".

האתגר בגדול בכתיבה על "ההתחלפות" של קולירין הוא לנסות לא להזכיר את "ביקור התזמורת". כי אם "ההתחלפות" היה סרט בכורה של במאי אנונימי, הייתי כותב מיד שמדובר בסרט נדיר ויוצא דופן, עם נקודת מבט כה ייחודית על החיים בישראל, עם צילום, העמדת מצלמה, נקודת התבוננות וחדות אבחנה שהם פשוט חדים כתער ולרגעים מופלאים. ועם התעוזה ליצור יצירה שמאתגרת את הצופה במקום להתחנף אליו, יצירה שאולי מתאימה יותר להיות מוצגת במוזיאונים ובגלריות (או פסטיבלי קולנוע) ולאו דווקא בבתי קולנוע, בהם התרגלו הצופים לקבל פינוקים וחיים רגשיים קלים.

אבל כשזה מגיע מהבמאי שיצר את (ככל הנראה) הסרט הישראלי המצליח בכל הזמנים (או לפחות אחד מהם), הפנייה לכיוון כזה היא סוג של זעקה. הפניית עורף מופגן ומוצהר, אפילו בוטה, להצלחה, לקהל. בכך, למעשה, עוסק הסרט: באדם שעוצר ושם את כל חייו המובנים מאליו (והבורגנים עד נעימות) למבחן מחודש.

יש בסרט שתי נקודות שראויות לשימת לב כדי להקל על פיענוחו. הגיבור הוא דוקטורנט לפיזיקה. הוא מדבר על אפשרות שינהל פרויקט במצפה הכוכבים במצפה רמון. ואכן, הסרט עצמו הוא כמו עבודת מעבדה תצפיתית. אנחנו צופים בו צופה בחייו. לרגעים אנחנו מצפים שהסרט יעבור לאיזור על-טבעיים, שהגיבור יחמוק לתוך מימד אלטרנטיבי ויצפה בעצמו חי את חייו. אבל לא, הסרט שומר על עצמו בתחומי הריאליזם. הוא מנהל תצפיות, ואנחנו מתצפתים עליו. וכמובמצפה כוכבים, התנועות הן איטיות ולעיתים בלתי נראות. הדקות הראשונות של הסרט מוקדשות לתיאור שגרת יומו של עודד סיון, איש אקדמיה, נשוי טרי, אותה שגרת יום שאותה הוא יתחיל לפורר, במהשנראה כמו משבר גיל עמידה שהקדים להגיע (וגם מגיע באופן מתון למדי, בתור אדם שיורד מהפסים הוא לא ממש עושה הרבה).

כל ההתחלה הזאת נעשית ללא מילים. למעשה, המילים הראשונות שנאמרות בסרט הן של אותו דוקטורנט בעת שיעור שהוא מעביר באוניברסיטה ובו הוא מסביר לסטודנטים על EPR. או בשמו המפורש יותר: פרדוקס איינשטיין, פודולסקי, רוזן. מדובר באחד הפרדוקסים המפורסמים של פיזיקת הקוואנטים בו התגלה שעצם ההתבוננות והמדידה משפיעה על מושא המדידה. וזה בדיוק נושא הסרט. כך שלמעשה יהיה נכון להתבונן ב"ההתחלפות" כסרט מדע בדיוני. ואולי לא בדיוני.

השאלה שתישאל, לפיכך, הכי הרבה היא מה מייצג את עולמו הקולנועי של קולירין יותר, "ביקור התזמורת" הקומוניקטיבי או "ההתחלפות" הלא-קומוניקטיבי? ובכן, כדי לענות לשאלה הזאת צריך להיזכר ש"ביקור התזמורת" לא היה סרטו הארוך הראשון של קולירין. זה היה דווקא "המסע הארוך", סרט שהופק לכבלים (אבל לא הופץ מסחרית, מה שלא מנע ממנו לזכות בפרס הסרט הטוב בפסטיבל אילת המנוח). "ההתחלפות" הוא קרוב משפחה של "המסע הארוך", גם סרט על דמויות שחשות מנוכרות לחייהן. אם קולירין יקדיש את הקריירה שלו מעתה ליצירת סרט אחד קומוניקטי (ומלא מוזיקה) ואחריו סרט אחד אישי-פנימי-איזוטרי (וכמעט נטול מוזיקה), ובכן – דיינו.

================

ו"חוף מבטחים"? ובכן, דמיינו סרט של האחים דארדן – ילד פליט נרדף, מצחצח נעליים עני, אשתו הגוססת מסרטן – אבל במקום נקודת ההשקפה העגומה, "המציאותית", הפסימית, המחוספסת של האחים דארדן, נקודת השקפה שכולה אופטימיות, אהבת אדם, ופנטזיה (ומלאת מוזיקה). זה שסרטם האחרון של האחים דארדן זכה בפרס בכיר בקאן ואילו "חוף מבטחים" לא, מעיד על הטעם השליט בפסטיבלי הקולנוע. אני מעדיף את האירוניה האופטימית של קאוריסמקי. (הסרט יעלה בארץ ב-27.10, אבל כבר בסוף השבוע הקרוב יעלה בלב תל אביב בטרום בכורה).

אתמול בראבא הוציא אותי מהארון. מול קהל שהגיע לאודיטוריום חיפה כדי לראות את "חוף מבטחים" של אקי קאוריסמקי ונקלע במקרה לטקס הענקת פרס מבקרי הקולנוע, עלה שלמה בראבא לבמה לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר ולאסוף את הפרס ל"הערת שוליים" בתור הסרט הטוב ביותר (יוצרי הסרט בפסטיבל ניו יורק), והוד לבנו, עידו, שלימד אותו מה זה כיבוד הורים, והודה לאחותו הפילולוגית. ואז סיפר לכולם שאני אמרתי לו כבר מזמן שכל זה הולך לקרות.

אכן. את בראבא, אתם בוודאי זוכרים, אני מכיר כבר מזמן. עבדנו פעם על כמה פרויקטים (למשל זה. וגם זה. את שניהם ביים אמנון וינר), אבל כבר יותר מעשור שאנחנו סתם מיודדים, לעיתים יותר, לעיתים פחות. על "הערת שוליים" שמעתי ממנו לא מעט אחרי שהסרט צולם, וכן על החששות שלו איך סרט כזה – שעוסק בחוקר תלמוד שתקן וקשיש – יתקבל בכלל. את "הערת שוליים" ראיתי בהקרנת טרום בכורה בסינמטק חולון בחודש מאי, בערב בו הוא הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן. למחרת כתבתי עליו את זה. אבל ביציאה מסינמטק חולון, עדיין בפלאזה סימסתי לבראבא שכל חששותיו מיותרים: זה התפקיד הקולנועי הכי טוב שלו, וחזיתי לו שהוא יזכה בפרסים על הסרט, ושהסרט יזכה בפרסים, יזכה בהצלחה, שפסטיבל קאן לא יהיה הפסטיבל האחרון שהוא יוקרן בו, ושבכלל הסרט הזה יגיע רחוק וגבוה.

ביום שישי אחרי הצהריים סיפר לי בראבא שהוא הוזמן להגיע לפסטיבל חיפה כדי לקבל את פרס השחקן והזכיר לי את התחזיות שלי. אתמול מעל הבמה הוא הפך שיחה אישית לשיחה פומבית. אז אני מחזיר.

אגב, לא רק בראבא ו"הערת שוליים" זכו. גם "אומץ אמיתי" של האחים כהן זכה בפרס סרט הזר (עקף על חודו של קול את "שם תואר, משטרה"). ותמר אלקן זכתה בפרס השחקנית על "גיא אוני".

ועוד אגב: אנחנו העיתונאים, וגם בראבא עצמו, מזכירים שוב ושוב שהוא עשה שני סרטי קולנוע בהפרש של 25 שנה זה מזה ("נישואים פיקטיביים" ו"הערת שוליים"). אבל כולו שוכחים שלפני כמעט שנתיים הוא השתתף בדרמת טלוויזיה של הוט בשם "חצי טון ברונזה" שכתב וביים יפתח חוצב. בראבא מגלם בו את נכדו של אלכסנדר זייד שמגלה יום אחד שהפסל המפורסם של סבו נגנס על ידי גנבי מתכות, והוא יוצא (עם בנו, מיכאל הנגבי) להציל את הפסל ואת המורשת. יש לסרט המון מגרעות: הוא לא מבוים מספיק טוב, בראבא לא מספיק מדויק בו, ולא כל הרעיונות התסריטאים מפותחים עד הסוף, אבל זה סרט עם אוסף רעיונות פשוט נהדרים, חלקם מצחיקים מאוד, חלקם מבריקים באופן שבו הם מתארים לאן הידרדרה הציונות בימינו. בקיצור, סרט מהנה עם פוטנציאל אדיר ולא לחלוטין ממומש, שממש כדאי לצפות בו, בעיקר כי הוא מהנה מאוד. צפו בו כאן.

אמש הגעתי לפסטיבל חיפה. אני צריך בקרוב להתחיל לכתוב על מה שראיתי, אבל עד שזה יקרה, אתם מוזמנים לעקוב אחר הדיווחים התמציתיים שלי בפייסבוק ובטוויטר. כתבתי שם מילים ספורות על החדשים של קולירין וקאוריסמקי. אנסה להרחיב עליהם בהמשך היום. עכשיו, למסיבת העיתונאים עם ג'ון מאדן, הבמאי של "החוב", הרימייק הבריטי/אמריקאי לסרט הישראלי של אסף ברנשטיין. ואם מישהו נמצא באיזור חדר העיתונות של הפסטיבל ויש לו מטען לאייפון להשאיר לכחצי שעה, שייגש אליי.

הרשימה הרשמית נסגרה. אלבניה היתה צריכה מועמד. בריטניה הצליחה להשתחל פימה עם סרט וולשי דובר וולשית וספרדית. ובסופו של דבר 63 סרטים זרים ינסו להתמודד כעת על חמשת המועמדויות לאוסקר הזר. התהליך הוא כזה: כל 63 הסרטים מחולקים לקבוצות אקראיות, ועדות שיפוט רואות את הסרטים (כל ועדה צופה במקבץ של כעשרה סרטים) ומדרגת את הסרטים. ששת הסרטים עם הניקוד הכי גבוה עולים לשלב הבא. ועדה נוספת מטעם יו"ר ועדת הפרס – המפיק מרק גורדון – בוחרת שלושה סרטים נוספים, בעלי פרופיל בינלאומי גבוה, כדי להוסיף לשישה. ועדת היו"ר נוסדה כדי למנוע ביקורות על סרטים בעלי פרופיל בינלאומי גבוה שלא עברטו את סף השיפוט הראשון. בתחילת ינואר מתפרסמת רשימת התשעה. ואז מתכנסת ועדה נוספת לסוף שבוע אחד של צפייה בכל התשעה, ממנה בוחרים את חמשת המועמדים הסופיים, שיוכרזו ב-24 בינואר.

אלה 63 הסרטים שמתוכם יזכה אחד באוסקר על הסרט הזר (מתוכם – לראשונה, לדעתי – שני סרטי המשך, תוצרת ברזיל ורוסיה, וסרט אחד בתלת מימד, תוצרת גרמניה):

Albania, “Amnesty,” Bujar Alimani, director

Argentina, “Aballay,” Fernando Spiner, director;

Austria, “Breathing,” Karl Markovics, director;

Belgium, “Bullhead,” Michael R. Roskam, director;

Bosnia and Herzegovina,“Belvedere,” Ahmed Imamovic, director;

Brazil, “Elite Squad: The Enemy Within,” José Padilha, director;

Bulgaria, “Tilt,” Viktor Chouchkov, Jr., director;

Canada, “Monsieur Lazhar,” Philippe Falardeau, director;

Chile, “Violeta Went to Heaven,” Andrés Wood, director;

China, “The Flowers of War,” Zhang Yimou, director;

Colombia, “The Colors of the Mountain,” Carlos César Arbeláez, director;

Croatia, “72 Days,” Danilo Serbedzija, director;

Cuba, “Havanastation,” Ian Padrón, director;

Czech Republic,“Alois Nebel,” Tomás Lunák, director;

Denmark, “Superclásico,” Ole Christian Madsen, director;

Dominican Republic,“Love Child,” Leticia Tonos, director;

Egypt, “Lust,” Khaled el Hagar, director;

Estonia, “Letters to Angel,” Sulev Keedus, director;

Finland, “Le Havre,” Aki Kaurismäki, director;

France, “Declaration of War,” Valérie Donzelli, director;

Georgia, “Chantrapas,” Otar Iosseliani, director;

Germany, “Pina,” Wim Wenders, director;

Greece, “Attenberg,” Athina Rachel Tsangari, director;

Hong Kong,“A Simple Life,” Ann Hui, director;

Hungary, “The Turin Horse,” Béela Tarr, director;

Iceland, “Volcano,” Rúnar Rúnarsson, director;

India, “Abu, Son of Adam,” Salim Ahamed, director;

Indonesia, “Under the Protection of Ka’Bah,” Hanny R. Saputra, director;

Iran, “A Separation,” Asghar Farhadi, director;

Ireland, “As If I Am Not There,” Juanita Wilson, director;

Israel, “Footnote,” Joseph Cedar, director;

Italy, “Terraferma,” Emanuele Crialese, director;

Japan, “Postcard,” Kaneto Shindo, director;

Kazakhstan, “Returning to the ‘A,’” Egor Mikhalkov-Konchalovsky, director;

Lebanon, “Where Do We Go Now?” Nadine Labaki, director;

Lithuania, “Back to Your Arms,” Kristijonas Vildziunas, director;

Macedonia, “Punk Is Not Dead,” Vladimir Blazevski, director;

Mexico, “Miss Bala,” Gerardo Naranjo, director;

Morocco, “Omar Killed Me,” Roschdy Zem, director;

Netherlands, “Sonny Boy,” Maria Peters, director;

New Zealand,“The Orator,” Tusi Tamasese, director;

Norway, “Happy, Happy,” Anne Sewitsky, director;

Peru, “October,” Diego Vega and Daniel Vega, directors;

Philippines, “The Woman in the Septic Tank,” Marlon N. Rivera, director;

Poland, “In Darkness,” Agnieszka Holland, director;

Portugal, “José and Pilar,” Miguel Gonçalves Mendes, director;

Romania, “Morgen,” Marian Crisan, director;

Russia, “Burnt by the Sun 2: The Citadel,” Nikita Mikhalkov, director;

Serbia, “Montevideo: Taste of a Dream,” Dragan Bjelogrlić, director;

Singapore, “Tatsumi,” Eric Khoo, director;

Slovak Republic,“Gypsy,” Martin Sulík, director;

South Africa,“Beauty,” Oliver Hermanus, director;

South Korea,“The Front Line,” Jang Hun, director;

Spain, “Black Bread,” Agusti Villaronga, director;

Sweden, “Beyond,” Pernilla August, director;

Switzerland, “Summer Games,” Rolando Colla, director;

Taiwan, “Warriors of the Rainbow: Seediq Bale,” Wei Te-sheng, director;

Thailand, “Kon Khon,” Sarunyu Wongkrachang, director;

Turkey, “Once upon a Time in Anatolia,” Nuri Bilge Ceylan, director;

United Kingdom,“Patagonia,” Marc Evans, director;

Uruguay, “The Silent House,” Gustavo Hernández, director;

Venezuela, “Rumble of the Stones,” Alejandro Bellame Palacios, director;

Vietnam, “The Prince and the Pagoda Boy,” Luu Trong Ninh, director.

אגב, את נציגי רומניה, טורקיה ואורוגוואי תוכלו לראות השבוע בפסטיבל חיפה.

מ יזכה? הימור שלי: הפולני או הצרפתי. מבלי לראות אותם, רק על סמך קריאה עליהם (אני שומר על הזכות להמר על הישראלי בבוא העת, מסיבות אמוציונליות, ולא לוגיות). אבל נדמה לי שכבר כעת אפשר לצמצם את רשימת ה-63 לבערך עשרה סרטים שביניהם תהיה התחרות הכי עזה כדי להיכנס לתשיעיה הסופית: האירני, הפולני, הלבנוני, הצרפתי, המקסיקני, הפיני, הגרמני והישראלי. ואולי גם הטורקי, הנורווגי והספרדי (אני מניח שסרטים כמו "היו זמנים באנטוליה" מטורקיה, "פרידה" מאירן ו"מיס באלה" ממקסיקו יהיו מאלה שישולבו פנימה על ידי ועדת היו"ר ולא על ידי השופטים בתתי-הוועדות).

אן תומספון חוזה שגם לסרט הסיני, האיטלקי והשבדי יש סיכוי בתשיעיה (היא סופרת את "הערת שוליים" כאחד הסרטים הבולטים ברשימה).

אגב, צריך לשים לב למשהו בנוגע ל"הערת שוליים": זהו למעשה הסרט הבכיר ביותר מקאן שמשתתף בתחרות הסרט הזר. בלגיה לא שלחה את האחים דארדן, צרפת לא שלחה את "פוליס", "עץ החיים" ו"דרייב" ו"מלנכוליה" ו"הארטיסט" הם סרטים דוברי אנגלית (או אילמים ועם מילה אחת באנגלית), שינסו את מזלם בקטגוריות הראשיות. כך שעל סמך זכייתו בקאן בלבד נראה שמקומו של "הערת שוליים" בתשיעיה מובטח. האם גם בחמישיה?

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.10.2011

בשבוע שעבר דיברנו כאן על מבול סרטי האימה שמציף אותנו, לעיתים מהמקומות הכי לא צפויים. לכאורה, הייתם מצפים למצוא את סרטי האימה כלואים בפסטיבל כמו "אייקון", שייפתח במוצ"ש בסינמטק תל אביב ומוקדש לסרטי אימה ומדע בדיוני. אבל, כפי שראינו בשבוע שעבר, הוא נמצא גם בפסטיבל חיפה. וגם מגיע בכמויות סיטונאיות לבתי הקולנוע. "יעד סופי 5" כבר מוקרן. בשבוע עולה גם "הרוע שבפנים". אבל אתם יודעים מה הסרט הכי מלחיץ, מפחיד, מבעית, עוכר שלווה ואלים שמוצג כעת בקולנוע? החדש של אלמודובר.

רק ממש לקראת סוף "העור בו אני חי", סרטו החדש של פדרו אלמודובר, הבנתי מה הוא רצה ממני במשך 117 הדקות האחרונות. כעת, כשאני מגלגל את הסרט מחדש בראשי, אני יכול להסביר אותו, לנמק, לנתח אותו, ואפילו לחבר אותו כפיסת פאזל לסרטים קודמים שלו, אותם סרטים שחיבבתי יותר, כמו "חיבוקים שבורים" ו"דבר אליה". למעשה, בתום הסרט אני אף יכול לדבר בהערכה מסוימת על החירויות המעניינות שאלמודובר לוקח לעצמו מבחינת מבנה ורצף עלילתי, האופן שבו הוא מרשה לעצמו כמה וכמה פעמים בעלילה לקטוע את הרצף כדי לספר לנו סיפור משני בפלאשבק, שלמעשה בלעדיו אין לנו דרך להבין דבר, ושלמעשה היה חיוני לנו כבר בפתיחה כדי בכלל להבין.

אז השכל יודע כעת להתבונן רטרואקטיבית בסרט ולפרש אותו, ואף במידה מסוימת להתפעל ממנו. אלא שיש בעיה: במשך רוב 117 הדקות שלו פשוט סבלתי מהסרט. הרגשתי שאלמודובר בשיא הסדיסטיות שלו עושה הכל כדי לגרום לי יסורים. מהבחינה הזאת, אלמודובר נמצא בסינכרון עם הגיבור שלו – שמגולם על ידי אנטוניו בנדרס, מי שבשנות השמונים והתשעים היה מעין אלטר אגו לאלמודובר לפני שהפך לכוכב הוליוודי.

כל תקציר עלילה שתקראו על "העור בו אני חי", אני מניח, יהיה שקרי ברובו. כי כדי לא לעשות לכם ספוילרים ישמיטו כולם כמה פרטי מידע חשובים על הדמויות ומערכות היחסים שלהם שמגיעים רק בשלב מאוחר בסרט. אבל מה שאפשר להסגיר: בנדרס מגלם כירורג המנסה לבנות מחדש אשה באמצעות עור שהוא פיתח. הסיבה שהוא עושה את זה היא שהוא סבל טרגדיות בעברו והוא מנסה (כך נדמה לנו) לשקם ולשחזר משהו שאבד לו, והוא עושה את זה באופן כפייתי. לא כמנתח הדואג לרווחת הציבור, אלא יותר כמדען מטורף, מעין ד"ר פרנקנשטיין, שבורא לעצמו אשה. בהדרגה אנחנו מבינים שאין כאן אקט אלטרואיסטי, אלא מסע סבוך של נקמה והתעללות. תוך כדי פריסת העלילה, אלמודובר זורק פנימה גם שתי סצינות אונס. האחת גרוטסקית, כמעט קומית; השניה די אירוטית, למרות שהדמות שבה נמצאת במצוקה איומה, מצוקה שהבמאי אדיש לה לחלוטין. כאן, כמו הגיבור שלו, נדמה שהבמאי מפגין שיוויון נפש כלפי סבלו של האחר. עבורי זה בלתי נסבל לצפייה, גם אם בסופם של פיתולים עלילתיים אצליח להסביר לעצמי למה זה אולי היה נכון ומוצדק לביים את זה כך.

נדמה שעם "העור בו אני חי" אלמודובר עושה מהלך כפול. הראשון הוא לירוק לכם בפרצוף. "אתם" זה הקהל שהתאהב באלמודובר ב"הכל אודות אמא", חיבק אותו ב"דבר אליה", ונישק את לחייו במצמוצי שפתיים ב"לחזור". "אתם" זה הקהל שלא הכיר, או שהדחיק, את הקריירה המוקדמת והקינקית למדי של אלמודובר, שהתייחס לסרטיו כאל ואזה דקורטיבית יפה וחושנית, עם צילום יפה ומוזיקה מפתה. אז הנה לכם: הצילום עדיין מושלם ונראה כאילו כל פריים רוטש בפוטושופ, כאילו צילומיו יצאו מז'ורנל כרומו מלא נערות יפות ומעורטלות, אבל נשמתו מסויטת ומעוותת ומציגה עולם מעונה. מכם, שהפכתם את אלמודובר לאחד הבמאים הלא-אמריקאיים הכי מצליחים בארץ, מכם, שהענקתם לו שני אוסקרים, מכם מבקש אלמודובר להיפרע כעת, ולחזור אל העולמות המיוסרים של "קשור אותי, אהוב אותי", "חוק התשוקה" ואף "אהבת בשר ודם": אלא בהבדל אחד – הפעם ללא הומור. אלמודובר מעיף את נטייתו לקאמפיות ולציניות ויוצר סרט רציני עד אימה.

המהלך השני בעיניי דווקא מעניין יותר. זהו מהלך ה"בדיעבד". זהו אולי סרטו החושפני ביותר של אלמודובר, שכדי לזכות באהדת ההמונים העלים מרוב סרטיו האחרונים את עיסוקו בזהויות מיניות ונזילותן. יש כאן זעקה עצומה של כאב, של אדם המרגיש כלוא בגוף לא-לו. ויש כאן החצנה בוטה של אחד המוטיבים הסמויים והמטרידים שמלווים את אלמודובר מראשית ימיו: הנקרופיליה. ב"העור בו אני חי"חוסר אונים ופאסיביות הן אפרודיזיאק לדמויות. זה גם מה שמחבר לי את "העור" עם "חיבוקים שבורים" – הקשר בין הדמויות החיות והדמויות המתות, והרצון הזה להחליף זהות, ואולי אף גופניות. אלא שבעוד "חיבוקים שבורים" היה בעיניי מעדן קולנועי, עם הומור עדין ואירוני ושימוש בקולנוע וייצוגיו כדי לספר סיפור מרובה השתקפויות, הפעם ההומאז'ים הקולנועיים סמויים יותר (ולעיתים דווקא בוטים יותר) אבל נדמה שהם שם הפעם לא למטרות אירוניה, אלא סתם כמיחזור. אז יש מה להגיד על "העור בו אני חי", ויש מה לעיין בו, ויש מקום לראות איך ימשיך אלמודובר את יצירתו מכאן, האם הוא חווה התפרקות סופית, או שזה רק קריסה רגעית. המון מחשבות מעניינות, שבאות בעקבות סרט בלתי נסבל.

נדמה לי שבשלב הז אוסף סרטוני הפרומו של החבובות נאסף לכמות דקות שתשתווה לסרט כולו, לא? אז הנה באות עוד שתי דקות וחצי: הטריילר הסופי (אני מניח) של "החבובות" לפני הבכורה. ואם תהיתם על מה בעצם הסרט החדש, ובכן עכשיו אפשר כבר לספר: