בהמשך לפוסט הזה מהבוקר, עוד כמה מחשבות: אם "החבובות" יופץ בישראל רק בדיבוב לעברית אני אישית עומד בכניסה לאולמות הקולנוע ומשכנע אנשים לא להיכנס לסרט. אני ממש מקווה שאנשי דיסני בארץ יתייחסו לסרט הזה בכבוד של מבוגרים.
אגב, צפייה עם חבורת ילדות צעירות בטריילרים: את "החבובות" כולן רצו לראות, את "טין טין" אף אחת מהן לא רצתה לראות. אופס, זה הולך להיות פלופ בארץ.
ובינתיים, הנה "החבובות" מלמדות את הצופים באמריקה איך מתנהגים בקולנוע:
גיל עשר. זה הגיל שבו הצופה הישראלית נהיית מודעת לכך שהיא נמצאת תחת דיקטטורה של מפיצי קולנוע ושיש מקום לתרעם על כך. בת העשר מחבבת את סדרת "ספיי קידס". את שלושת הסרטים הראשונים היא ראתה בדי.וי.די. הסרט השלישי היה בתלת מימד הרבה לפני שזה נהיה טירוף עולמי, והיא היתה צופה בו במשקפי הקרטון האדומים-כחולים שחולקו עם הדי.וי.די. לכן, כשהיא ראתה באחד מביקורינו בקולנוע את הטריילר ל"ספיי קידס 4 " היא ממש התלהבה. ויותר מזה, היא ראתה בכך הזדמנות להכרזת עצמאות: את הסרט זה היא רוצה לראות בגרסה האנגלית, לא בגרסה העברית. היא ראתה את "הדרדסים" פעם אחת בעברית ופעם אחת באנגלית וגילתה שהיא הגיעה לגיל שבו היא מוצאת את הגרסה באנגלית מהנה יותר (יש לזה גם משמעות פסיכולוגית/חברתית: סרטים מדובבים מזוהים אצל בני גילה עם תינוקיות, ילדותיות, בעוד שסרטים באנגלית מזוהים עם המעבר שלהם לבגרות, עצמאות). אתמול, כשחיפשנו מועד לצפייה ב"ספיי קידס 4 " והיא גילתה שהסרט מוקרן רק בעברית, היא פשוט פרצה בבכי. התוכניות שלה התרסקו. הכרזת העצמאות שלה נבלמה באו"ם.
היא ידעה כבר שמפיצי הקולנוע בארץ לא נוטים לטובתה אחרי שכבר פעמיים הם גנזו את סרטי "יומנו של חנון", המבוססים על הספרים שהיא כה אוהבת. אבל הפעם זה כבר היה בלתי נסבל עבורה. היא החליטה שאת "ספיי קידס 4 " היא פשוט לא מוכנה לראות בעברית. המלצתי לה שתרתום את התסכול שלה למעשים. שתכתוב מכתב למפיצים, ואולי אף שתחתים עליו את חברותיה שחשות כמוה, אולי זה יביא לשינוי בעתיד (נראה לי שאמליץ לה גם לא לחתום עם שם המשפחה שלי, כדי שיתייחסו לזה עם מעט יותר כבוד).
אבל הנה, בלי תיאוריות, בלי פילוסופיות, מתוך התבוננות פשוטה בחייה של צרכנית קולנוע צעירה (שלא קוראת את הבלוג של אבא שלה) ראיתי מול עיניי איך המפיצים בארץ מפספסים שוב ושוב את קהל היעד שלהם, ואיך כבר בגיל צעיר נוצרים ניכור, איבה וחשדנות בין צרכני הקולנוע ובין מי שאמורים לספק להם את השירות בארץ.
היה לנו טיזר שנון לפני כחודש וחצי, ועכשיו מגיע הטריילר בסגנון עדות הגריינדהאוס. "חתולים על סירת פדלים", קומדיית האימה המטורללת של יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר-אילן (שחקן-תסריטאי-במאי, תסריטאי-במאי, תסריטאי-מפיק בהתאמה), תצא למסכים בארץ בפסח הבא, אבל ביום ראשון הקרוב הסרט יוקרן בטרום בכורה במסגרת פסטיבל אייקון בסינמטק תל אביב. ככה זה נראה:
כן, זה גידי גוב בתפקיד הקריין.
"פרינג'ידר" הוא שמו המעט אידיוטי של אירוע מקסים מאין כמוהו שיתקיים ב-20.10 במסגרת פסטיבל חיפה: מרתון סרטים ישראליים עצמאיים ואלטרנטיביים שנבחרו על ידי מרט פרחמובסקי, אלעד פלג ואביטל בקרמן. במשך 12 שעות מ-14:00 עד 2:00 תוכלו לצפות בחמישה סרטים, שתי הופעות מוזיקליות ולפגוש את כל היוצרים. וכל זה באווירה קולנועית יוצאת דופן: בפאב הביט שיהפוך למועדון קולנוע אנדרגראונדי ליום אחד (ככל הנראה עם הקרנת היי-דפינישן). פרחמובסקי, פלג ובקרמן בחרו סרטים שהופקו באופן עצמאי, ו/או כאלה המציגים עשייה קולנועית (בסגנון ובתוכן) שמהווים אלטרנטיבה לקולנוע הישראלי הממוסד. זו השנה ראשונה למיזם, והשנה הם בחרו בקומדיית אימה, סרט בהשראה מוזיקלית של מאיר אריאל, דרמה אקספרימנטלית וסרט חרדי (לדעתי, לראשונה אי פעם בפסטיבל קולנוע כלשהו). ובסוף היום: הענקת פרס "אביר הפרינג'" לגור בנטביץ' (בכל שנה ייבחר יוצר אחד לקבלת התואר). בתור אביר הפרינג' לשנה זו בנטביץ' יקיים כיתת אמן קצרה על יזמות קולנוע עצמאית (אני קווה שהא ישים דגש על איך להפיץ את סרטך, דבר שיהיה רלוונטי לכל משתתפי היום הזה), יקרין את סרט הבכורה הארוך שלו, "הכוכב הכחול" בהקרנת חצות מיוחדת, ולבסוף יעניק פרס מיוחד לאחד מסרטי היום, על פי בחירתו (פרס האביר).
בין לבין יופיעו נילי פינק ובני המה (ההרכב הנוכחי של אהד פישוף).
ממילא המחיר של האירוע – 80 שקל לכל המרתון כולו – זול להפליא בחישוב פר דקה. אבל קוראי "סינמסקופ" יכולים להיכנס אפילו יותר בזול מזה: יש לנו כמות מוגבלת של שני כרטיסים במחיר אחד. כלומר, עם אותם 80 שקלים, אתם נכנסים בזוג. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשלוח מייל ל- cinema.fringe@gmail.com להגיד להם שהגעתם מ"סימסקופ" ושאתם רוצים שני כרטיסים במחיר אחד, והם יחזרו אליכם עם הוראות. וכל מה שנותר לכם, זה לשריין את ה-20.10 מ-14:00 ולהגיע לחיפה (אם אתם חיפאים, בכלל זה מושלם לכם).
והכי חשוב מבחינתי: אם אתם כבר שם, ספרו לנו בתגובות כאן, איך היה. אפשר אפילו בין סרט לסרט.
(אגב, הדרך היחידה שבה אני יכול לדמיין שהשם "פרינג'ידר" הוא לא סתם גחמה, אלא שם שיש לו צידוק תוכני, זה אם יקפיאו את המועדון וידאגו שהערב הזה יהיה פשוט קר כקרח, כולל רק משקאות קפואים ובלוקים של קרח מסביב, וחלוקת חרמוניות וצעיפים בכניסה. זה דווקא יכול להיות חינני בעיניי, לקרוא לכל המשתתפים והקהל להגיע עם מעילים, כובעי צמר וכפפות).
הנה פירוט מלא ומדויק של כל אירועי הפרינג'ידר:
סרט הפתיחה – מורעלים
בימוי: דידי לובצקי
משחק: דוד שאול, אורנה שיפריס, רודי סעדה
ישראל 2011, 43 דקות, תרגום לאנגלית
קומדיית אימה פרועה. דני הוא עובד רס"ר בבסיס של יחידת העילית "נחליאלי" אי שם בדרום הארץ. כאשר דני חוזר לבסיס מעבודות רס"ר ליליות הוא מגלה שהחיילים הפכו לזומבים רצחניים.
מופע פתיחה: נילי פינק
חיבור בין מוזיקה לרחוב ולאמנות הוביל את נילי פינק להפיק שני פסטיבלי רחוב ב"שביל המפעל" ולהשתתף באירועי אמנות משולבים. כעת, לאחר הפסקה ארוכה, עם הרכב חדש וסאונד שהתעבה והשתנה, נילי פינק חוזרת עם אלבום בכורה שהגיע הזמן שהעולם ישמע.
ריח פועלים
בימוי: גודיס שניידר, שונית אהרני, רוני אורון, איילת ורשל
משחק: אושרי סהר, עמיאל שפירא, ריקי בליך
ישראל 2011, 75 דקות, תרגום לאנגלית
סרט עלילתי/תיעודי עצמאי וניסיוני בהשראת אלבומו העצמאי והניסיוני של מאיר אריאל "רישומי פחם".
הצגה יומית
בימוי: עינת פרנבך
משחק: טל קלאי, מירב אוסופסקי, הילה פרוכטר
ישראל 2011, 76 דקות, תרגום לאנגלית
שלושה סיפורים אורבנים פיוטיים על שלוש נשים על סף התמוטטות נפשית.
טאקע מאמע
בימוי: אריאל כהן
משחק: זהר כהנוב, ענבל גלאם, חני פרץ, הדס קלדרון
ישראל 2011, 73 דקות, תרגום לאנגלית
מלודרמת מתח מפתיעה, שנוצרה במקור עבור הקהל הנשי החרדי, לפי כל כללי הז'אנר (נשים בלבד, חוקי צניעות חמורים ומסר יהודי ערכי), וכעת מוצגת לראשונה בפני הקהל הרחב.
מופע מיוחד לפרינג'ידר: בני המה
אהד פישוף וישי אדר הקימו ב-1986 ביחד עם אלון כהן ותמיר אלברט את להקת "נושאי המגבעת". לאורך השנים המשיכו השניים לעבוד במשותף בפרויקטים של סאונד, מחול, פרפורמנס ווידאו, אבל רק עם הקמת "בני המה", חזרו השניים לראשונה מאז ימי "נושאי המגבעת" לכתוב ולבצע שירים משותפים בעברית.
המוסיקה של בני המה היא תערובת חדה ומרוכזת של ארט-פופ ומינימליזם אלקטרוני, בתוספת הרוח והאנרגיה של הפוסט-פאנק. על הבמה הם מהווים התגלמות רועשת ואקצנטרית מהמקובל של צמד סינת-פופ.
*בשיתוף הלייבל אנובה
הקרנת חצות מיוחדת – הכוכב הכחול
בימוי: גור בנטביץ'
משחק: אלון אבוטבול, זהר דינר, גור בנטביץ'
ישראל 1995, 86 דקות, תרגום לאנגלית
הסרט העצמאי דל התקציב שהפך לתופעת פולחן מטורפת, והוקרן בהקרנות חצות בסינמטק תל אביב במשך שבע שנים. סיפור כמעט אמיתי על בן אדם כמעט נורמלי, שכמעט והגיע לכוכב הכחול.
כל ההקרנות יתקיימו בנוכחות היוצרים, ויכללו שיחה איתם בתום הקרנת סרטם.
ערב יום הכיפורים הגיע וזה הזמן שלי לבקש סליחה מכם. סליחה אם בזבזתי לכם את הזמן, אם שעממתי, אם עצבנתי, אם טעיתי, אם לא אהבתי את הסרטים שאתם אהבתם ואהבתי את הסרטים שאתם לא אהבתם.
אני מודה, להיות בלוגר ומבקר קולנוע זה לאו דווקא העבודה הכי רוחנית שיש. ובכל זאת, אני ממש משתדל אף פעם לא לכתוב לגופו של אדם מסוים, אלא רק לגופה של יצירה. אני מאמין שיצירה לא אמורה להיעלב אם לא מתלהבים ממנה. אלא שהמציאות מורכבת, כידוע, וגם עם הסייגים האלה אני מניח שאם אני כותב באופן צונן על סרט מסוים הרי שיוצרי הסרט ובני משפחותיהם רואים בכך עלבון אישי כלפיהם. יותר מסובך מזה: אם אני מחמיא ליוצר מסוים, יש יוצרים עמיתים ומתחרים שגם כאן נעלבים מכך שהעדפתי את האחד על פני השני. ובכן, על כל זה אני מבקש כעת סליחה. אם פגעתי – בין אם בזדון או בשוגג – אני מתנצל ומבקש את מחילתכם.
ויום כיפור אינו רק יום לבקש בו סליחה, אלא גם יום לסלוח. הנה הרמב"ם, כותב על איך סולחים ביהדות:
אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה. ואפילו היצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה.
אז אם פגעתם בי השנה – בפניי או שלא בפניי – ואתם רוצים לבקש סליחה, דעו שאני סולח בלב שלם ובנפש חפיצה. ויותר מכך: הֲרֵֽינִי מוֹחֵל לְכָל-מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי בֵּין בְּאֹֽנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר לְכָל-בֶּן-אָדָם וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִיבָּתִי.
אוקיי?
ואני רק מקווה שאין כאן גבעונים מבין קוראי הבלוג.
שתהיה לכם שנה טובה, גמר חתימה טובה, ושהשנה הבאה תהיה עדינה יותר.
מי היה מאמין: מבול סרטי אימה ומדע בדיוני מציף את ישראל. תגידו, "נו, ודאי, פסטיבל אייקון מתקרב". אמת, אבל המבול הזה לא מגיע רק בזכות אייקון, אלא הוא נמצא גם בפסטיבל חיפה, וגם בבתי הקולנוע. כן, לדעתי, "העור שבו אני חי" של אלמודובר הוא סרט אימה לכל דבר. בהחלט יתכן שהנוכחות של אייקון בסוכות גורמת לכך שפתאום גם פסטיבל חיפה מאוד מחזר אחרי סרטי אימה.
בכל אופן, אני מתנצל בפני הפסטיבלים השונים שמנסים למצג את עצמם ולבדל את עצמם. מבחינתי, סוכות הוא פשוט פסטיבל קולנוע אחד גדול המתרחש ברחבי הארץ, והנה מקבץ המלצות לסרטי מד"ב ואימה שמוצגים באייקון, בפסטיבל חיפה ואפילו בבית הקולנוע. כמה מהם, אגב, מהמעניינים והאיכותיים מסרטי הקולנוע שנעשו השנה, בכל ז'אנר.
אני כמובן אנסה להמשיך ולעדכן עוד המלצות משני הפסטיבלים, אבל בינתיים הנה התוכניה של אייקון, והנה התוכניה של חיפה. חפשו משהו מעניין.
פורסם ב"פנאי פלוס", 5.10.2011
מי היה מאמין שסוכות הפך לחג של מדע בדיוני ואימה. בתחילה היה פסטיבל אייקון, ואז פסטיבל אייקון התפצל לשני אירועים שונים, מתחרים (ועוינים זה לזה) שנקראים אייקון והמתקיימים בו בזמן וכמעט גם בו במקום (האחד מתמקד בסרטים, השני בכנסים עוסקים בספרות מד"ב ובמשחקי תפקידים ומחשב), ואז פתאום התחלנו לשים לב שפסטיבל חיפה המתקיים במקביל מתחיל לשבץ גם הוא סרטים שהיו מתאימים להיות משובצים באייקון, והשנה אייקון כבר הופך לאירוע בן 12 יום המתרחש ברחבי הארץ, ובנוסף לכל זה, מבול של סרטי מדע בדיוני ואימה שהיו יכולים בקלות לאכלס את אייקון יוצאים להקרנות סדירות בבתי הקולנוע בשבועות האלה ויוצרים מיני-פסטיבל אימה/מד"ב משל עצמו. קחו למשל את סרט הנעילה של פסטיבל חיפה: "התפשטות" של סטיבן סודרברג. סרט איכות או סרט אימה? נדמה לי שהביקור בשני הפסטיבלים האלה מעיד שבעוד לסרטי האימה והמדע בדיוני יש תדמית של סרטים טראשיים, יש כאלה שהם איכותיים, מרתקים ומעניינים יותר מכל מה שנתפס כסרט "איכות" אמיתי. אז במקום לעשות פריוויו לפסטיבל, הרשו לי לאצור לכם תוכניית מדע בדיוני ואימה חביבה, שתאלץ אתכם לנדוד בחול המועד סוכות ברחבי הארץ (או ללכת לספריית הדי.וי.די הקרובה לביתכם, כי כל הסרטים האלה כבר יצאו באמריקה בדי.וי.די ובבלו ריי).
1. "פול" (פסטיבל אייקון).
על "פול" כתבתי כאן לפני כחודשיים במקביל ליציאת הסרט "סופר 8". "פול" יצא אז בדי.וי.די מיובא (מכיוון שלאולפני יוניברסל אין כרגע נציגות בשוק הדי.וי.די בישראל, אין שום סיכוי שהוא ייצא בדי.וי.די ישראלי בקרוב) וכמו "סופר 8" גם הוא טריפ נוסטלגי מקסים לסרטי המדע בדיוני של סטיבן ספילברג, ובעיקר ל"מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי". גרג מוטולה ("סופרבד") ביים לפי תסריט של סיימון פג וניק פרוסט ("שוטרים לוהטים", "מת על המתים"), שגם מככבים, וקריסטין וויג – רגע לפני "מסיבת רווקות" – גנבה מכולם את ההצגה. והתוצאה בעיניי היתה משעשעת מאוד, עם המון הברקות מקסימות. פג ופרוסט ממשיכים לעבור בין כל הז'אנרים האמריקאיים הכי גיקיים – סרטי זומבים, סרטי בלשים, סרטי חיזרים – ולהציע את הטוויסט שלהם, שהוא בחציו פרודי, ובחציו הדבר האמיתי. אני חושב שזה סרט נהדר וההזדמנות לצפות בו על מסך גדול עם קהל נלהב בפסטיבל אייקון היא בעיניי הברקה. (ולא מעט מסרטי אייקון הם סרטי מפיצים שנגנזו בארץ, מה שהופך את הפסטיבל הזה לגואל סרטים).
2. "השכונה vs. חיזרים" (בבתי הקולנוע מסוף השבוע).
גם "השכונה vs. חיזרים" ("Attack the Block" במקור, ואני מתרגל נשימות ומדיטציה תוך כדי כתיבה כדי לא לכתוב כמה השם עברי איום בעיניי) הוא לכאורה פרויקט של סיימון פג וניק פרוסט: פג חתום כמפיק, פרוסט מופיע בתפקיד משנה, והבמאי/תסריטאי הוא ג'ו קורניש, חבר של השניים וקומיקאי בזכות עצמו. ונדמה שאכן קורניש התקנא בסרט כמו "מת על המתים" ויצר מין ואריאציה משלו, שגם היא עובדת על התמהיל שבין לצחוק על הז'אנר ובין לציית לחוקיו ברצינות גמורה. ואכן "שכונה/חיזרים" הפך לאחד מסרטי האימה/מד"ב האהודים והמדוברים של העונה האחרונה: סרט קטן מאוד במידותיו, שמכיל כמה רגעים לא רעים של צחוק ומתח. "שכונה/חיזרים" מתרחש בשכונת עוני לונדונית, בבניין שיכון, מהסוג שקנדימן היה שמח להטיל בו טרור. חבורת פושטקים צעירה מטילה טרור על הרחוב, שודדת בחורה צעירה וגונבת ממכוניות, כשלפתע נוחת חפץ מן השמים. הם מיד מבינים מה קורה: זו פלישת חיזרים. ואכן, חבורת חיזרים שחורים עם מלתעות זוהרות באפילה מראה לכנופיה הזאת מי הם השחורים הכי קשוחים בגלקסיה. הרעיון הבסיסי שנון להפליא: במקום מלחמה אינטר-גלקטית, קרב כנופיות רחוב. יש כאן צדק פואטי: הכנופיה משליטה טרור על הרחובות, אז היא זוכה ללקח הגון כשמגיעה כנופיה קשוחה יותר לכסח להם את הצורה, ולטרוף אותם.
אבל למרות שהסרט מהנה ומשעשע למדי – בעיקר כי יש בו משהו מאוד לא יומרני – הוא סובל משתי בעיות עיקריות: האחת, שהוא לא מותיר שום רושם אחרי הצפייה בו. הסרט נמחק מהזכרון מרגע היציאה מהסרט. השניה, אם חושבים עליו עוד דקה וחצי עולה התחושה הלא נעימה שהסרט הזה גזעני למדי. אם הוא מנסה ליצור איזושהי הקבלה בין החיזרים (חיות שחורות שמונעות רק על ידי טירוף וליבידו) ובין חברי הכנופיה (שלמרבה המזל לא כולם בה שחורים, כדי לרכף את האנלוגיה) הרי "חיזרים/שכונה" לא באמת מכיל מסרים חברתיים על מצוקה ודיכוי, אלא מציג את אלה ואת אלה כחיות טורפות שכובשות ומחריבות כל פיסה טובה. בעייתי.
3. "מפלצות" (פסטיבל אייקון)
עוד במאי בריטי שעוסק בחיזרים בהפקה קטנה וצנועה, ובאופן משונה משהו מהרעיונות של "שכונה/חיזרים" נמצא גם ב"מפלצות", אבל בטון אחר לגמרי. זהו סרט רציני שמשתמש בז'אנר המדע בדיוני כדי ליצור אנלוגיה חברתית נבונה למדי. שני אנשים, גבר ואישה, צריכים לחצות את מקסיקו כדי לגנוב את הגבול לתוך אמריקה. לא, זה לא הסרט הריאליסטי "ללא שם" או סרט תעודה על מקסיקנים שחומקים לתוך אמריקה כמהגרים בלתי חוקיים בחיפוש אחר חיים חדשים. הסיבה שלהם אחרת: איזור גבול מקסיקו-ארה"ב נכבש על ידי חיזרים ארוכי גפיים המפטרלים באיזור הכבוש. הבמאי גארת אדוארדס, איש אפקטים בדרך, כלל בוודאי התכוון לומר כאן דבר מה על השימוש במילה "Aliens" לתאר גם חיזרים וגם מהגרים בלתי חוקיים. עכשיו ה"חיזרים" באיזור הזה הם האמריקאים, שצריכים לחוות את מה שהמהגרים המקסיקנים עוברים כל השנים האלה. גם כאן יש כמה וכמה מחוות לעבר ספילברג: "מלחמת העולמות" שלו היא השראה מובהקת – החיזרים מהווים רק רקע לעלילה בין בני האדם.
4. "לעולם אל תתני לי ללכת" (פסטיבל חיפה)
אחת ההפתעות הגדולות שראיתי באחרונה. סרטו של מארק רומאנק ("לחיות בתמונות") משך קצת תשומת לב לפי שנה בעיקר בזכות הליהוק הבריטי הצעיר שלו (קארי מוליגן, קירה נייטלי, ג'יימס גרפילד) אבל נעלם במהרה לתוך עננה של אכזבה קולקטיבית. עכשיו כשסוף סוף ראיתי אותו אני מבין במעט מה היתה הבעיה עם הסרט. בכל תקציר שקראתי עליו דובר על ילדים בפנימיה, שהופכים לנערים, שהופכים למבוגרים וצריכים להתמודד עם תלאות חייהם. זה נשמע כמו עוד דרמה בריטית על פנימיות. אלא שאיש לא סיפר לי שזהו בעצם סרט מדע בדיוני. ככזה, הוא נפלא. קודם כל, כי יש לו צילום פשוט אדיר. כל פריים בו מושלם. איטי. באורך של נשימה עמוקה. והנה מה שמגלים בדקה ה-24: זו לא סתם פנימיה, זה בית גידול. אי שם באנגליה קיימת פנימיה שבה לומדים ילדים שהונדסו ושובטו גנטית ונוצרו באופן מלאכותי רק כדי שבשלב מאוחר יותר יהיה אפשר לקצור את איבריהם ולהשתיל אותם בבני אדם רגילים. כך אין יותר מחסור באיברים להשתלה, והגיע הקץ למוות ממחלות חשוכות מרפא. והילדים? הם כמו סוג של תרנגולים או בקר. מגדלים אותם כדי להשתמש בבשרם. אלא שככל שהילדים מתבגרים הם מגלים שגם אם כל הקיום שלהם הוא מלאכותי, שגם אם האיברים שהם משובטים מבני אדם אחרים, עדיין יש בהם נפש ורגשות שהם יחודיים להם, ושהם טבעיים לחלוטין. יש משהו בסרט שמזיר בפילוסופיה שלו קצת את "בלייד ראנר", על אנשים מתועשים שלמעשה מגלים שהם לא פחות אנושיים מהאנשים "הרגילים". רומאנק מביים את הסרט כמו בתוך חלום, כמו פיוט. כאילו דווקא הנערים האלה חווים את העולם בשיא יופיו, על כל פרטיו, דווקא הם יודעים להעריך כל ענן, כל עלה דשא, כל דקה שחולפת. ורייצ'ל פורטמן ("ללכת עד הסוף" "אמה") הלחינה כאן את הפסקול היפה בקריירה שלה.
5. "קבור" (אייקון), "הבית השקט" (חיפה)
שני סרטי אימה עם רעיונות דומים, שניהם מגיעים מיוצרים דוברי ספרדית. שניהם מבוססים על קונספטים מעניינים. אבל שניהם לא ממש עובדים. "הבית השקט", שמגיע אלינו טרי מפסטיבל קאן האחרון, הוא סרט אימה מאורוגוואיי שכל מה שעומד לזכותו היא העובדה שמדובר בשחקנית אחת, בבית אפל אחד, בסרט שמצולם כולו בשוט אחד (אבל בגלל שבכותרות הפתיחה יש קרדיט לעורך, אנחנו מבינים שזה לא באמת שוט אחד, אלא סוג של תעלול). אחרי הצפייה בו אני יכול להגיד מפורשות: סרטי אימה זקוקים לעורך. יש בסרט הזה כל כך הרבה אוויר מת שכל הרעיון של סרטי אימה בזמן אמת מתמסמס. לעומת זאת, "קבור" ערוך היטב, אבל גם הוא מתרחש בזמן אמת: איש אחד שקבור בתוך ארון, אי שם בעירק (כנראה), יש לו טלפון סלולרי ומצת, והוא צריך למצוא דרך להילחץ מארון הקבורה זה לפני שהחמצן שלו אוזל. יש בסרט כמה רגעים יפים שבהם התסריטאי צריך למצוא דרך להניע את העלילה קדימה מבלי לשבור את הקונספט: איש אחד, ארון אחד, זמן רצוף. וברגעי התפנית האלה, בהם ריאן ריינולדס לא עסוק בלצרוח על העולם, וא מצליח לשכנע כמי דנמצא במצוקה אמיתית. אבל גם כאן, כמו שם, המגבלה הסגנונית לא מצליחה להחזיק סרט שלם.
היה שלום סטיב ג'ובס. באמת ובתמים, שינית את חיינו – כתב הבלוגר שמעריץ את סרטי פיקסאר על המקבוק שלו, שקיבל את העדכון בטוויטר באייפון שלו. בן 56, גאון, מיליארדר, אבל את הסרטן הזה – שלקח גם את עלי מוהר כמעט באותו גיל – פשוט אי אפשר לנצח, לא משנה כמה כסף יש לך.
==============
אחד האורחים בפסטיבל חיפה יהיה סם פויר, מפיק הסרט "תלמיד מספר 1 ". אלא שסם פויר הוא בעצם שמוליק פויר, שחקן ישראלי יליד חיפה, ששיחק ב"מינכן" של סטיבן ספילברג ובשנים האחרונות עבר ללוס אנג'לס שם הוא עובד כעת בעיקר כמפיק. הסרט "תלמיד מספר 1 " מבוסס על סרט תיעודי קצר שפויר יצר, המספר את סיפורו האמיתי של קנייתי בן 94 שמחליט ללכת ללמוד בבית ספר. ג'סטין צ'דוויק ("נערת בוליין האחרת") ביים על פי תסריט של אן פיקוק ("נרניה", "לילות ברודנטה"). פויר הפנה את תשומת ליבי לסרטו, ולעובדה שהוא יגיע, וגם עידכן אותי בשתי בשורות מעניינות: האחת, שהוא קנה את הזכויות לספר "בן החמאס" של מסעב חסן יוסף, אותו הוא מתכנן לעבד לסרט; ושני שהוא חתם באחרונה עם סוני על חוזה להפקת הסרט "האיש שתבע את אלוהים" עם וויל סמית (רימייק לזה).
זה הטריילר ל"תלמיד מספר 1".
==============
שמואל שילה, מאותם שחקנים שפניהם מוכרים מעשרות סרטים ותוכניות טלוויזיה (למשל, "נועה בת 17") הלך לעולמו. ראינו אותו באחרונה ב"הערת שוליים", בסצינה בה גילם את אחד מחברי ועדת פרס ישראל בסצינה בה נדחק ליאור אשכנזי לחדר קטן מדי עם יותר מדי אנשים במשרד החינוך.
================
קוראי "סינמסקופ", הפכתם מצרך מבוקש. שני מיילים שהגיעו אלי באחרונה ניסו לשכנע אותי שהנושא שלהם יתאים בדיוק לקוראי הבלוג הזה. למשל: ממכללת ספיר רצו לעדכן אותי שקוראי "סינמסקופ" הם בדיוק האנשים שעשויים להתעניין במסלול אקדמי חדש במכללה: תואר ב"תרבות – יצירה והפקה". מסלול בראשות נורית גרץ. הנה דף המידע של המכללה, אם אתם רוצים להירשם. יש עדיין מקומות לסמסטר שמתחיל בסוף החודש.
למכללה אחרת: במכללה הישראלית באנימציה רוצים אתכם כשופטים בתחרות שלהם "מפגשים מהסוג הטפשי". התחרות, המתקיימת במסגרת פסטיבל אייקון, מתקיימת בין מאיירים שבשבועות האחרונים הגישו עבודות שלהם בהן הם מאיירים מפגש בין דמויות מעולמות קולנועיים וקומיקסיים שונים. לתחרות יש חבר שופטים בראשות חנוך פיבן, אבל יש גם את בחירת הקהל. נכנסים לדף הפייסבוק, עוברים בין ההגשות ולוחצים לייק על מה שמחבבים.
למשל:
וכן, אני יודע שהם אומרים את זה לכל הבלוגים. שיהיה.
===============
הנה הם: 59 הסרטים שיתמודדו על פרס האוסקר הזר.
===========
אתמול קראנו לראשונה תקציר תמציתי וראשוני לסרטם של ארון קשלס ונבות פפושדו. והנה מגיעה הרחבה. ל-Twitch נותנים הפפושלוסים תקציר מורחב יותר: סיפורו של מורה לתנ"ך שמנסה לשקם את חייו אחרי שנחקר והואשם בסדרת מעשי רצח. הם מעדכנים שהתסריט גמור, ונשמע שהסרט גם כבר מלוהק. הצילומים יתחילו עוד השנה. שם העבודה הזמני של הסרט באנגלית הוא "Satan Lives Within".
=============
מוכנים לקאמבק של פרי מייסון? רוברט דאוני ג'וניור יפיק, יהיה שותף לכתיבה ויכנס לנעליו של ריימונד בר בתפקיד הראשי בתור עורך הדין שאיכלס את 82 ספריו של ארל סטנלי גרדנר, 3,257 פרקים של תסכיתי רדיו, ו-11 שנה של סדרת טלוויזיה בשנות הששים. שרלוק הולמס לא מספיק לא, אה?
האיש כל כך הקדים את זמנו, שהן נאמרו כבר לפני שש שנים, במטרה לעורר השראה בבוגרים טריים של אוניברסיטת סטנפורד:
(המחווה של בוינג בוינג)
(המחווה של ג'ון לאסיטר ואד קטמול, שמזכירים שסטיב ג'ובס היה, למעשה, האיש שהקים את פיקסאר, אחרי שקנה את חטיבת האנימציה הדיגיטלית של ג'ורג' לוקאס).
אופס. לאן נעלם אתמול? אני, כאמור, חי בעתיד. עובד כבר על המדורים של תחילת נובמבר ל"פנאי פלוס". ומבקביל מנסה לצפות בסרטי פסטיבלי סוכות השונים כדי להמליץ לכם עליהם כאן בקרוב. הנה בינתיים מה שקראתי שקורה בעולם היום:
בלוגים הצידה, הפפשולסים (נבות פפושדו ואהרון קשלס) כבשו היום ואתמול את עיתונות הדפוס: ראשית ב"אוסטין כרוניקל", וכעת ב"מעריב", במוסף "הז'ורנל" של עמית שהם, בראיון לדורון פישלר (חפשו את הרפליקה הזהה בשני הראיונות).
ויש טיזר לקראת הסרט הבא שלהם: "זה מותחן חטיפה שיש בו שלוש דמויות עיקריות וטוויסט מגניב על כל הז'אנר. מאוד מצחיק אבל גם מאוד מאוד אלים. יותר חזק, יותר פסיכי, מורכב".
===============
אגב, "הז'ורנל": היום ראיתי אותו בפעם הראשונה בגרסת הדפוס. מוסף התרבות היומי החדש של "מעריב". אני מעריך שגם כאן המעצב והעורך רצו ללכת על כיוון של "תמונות גדולות והרבה אוויר". מאז סוף שנות השמונים, זה מה שהולך בעיתונות המגזין הישראלית, די בהשראת טינה בראון (וגל אוחובסקי). אלא שמה שטוב לעיתוני כרומו, לא עובד לדעתי בעיתוני נייר (ועוד נייר שרק הולך ונהיה זול יותר, דק יותר, ועכור יותר). זה נראה נהדר על מסך המק, ונראה רע על הנייר. תמונה, בדפוס הטבלואידי, לא שווה אלף מילה. מקסימום 37 מילים. אני מחכה לעורך ולמעצב שיבינו את זה ושהקונספט העריכתי שלהם יהיה: הרבה מאוד מילים בעמוד, מעט מאוד אוויר ותמונות קטנטנות. למשל, הייתי שמח מאוד לקרוא עוד 900 מילה בראיון של פישלר עם הפפשולסים, ולא היה מפריע לי בכלל אם הצילום שלהם היה קטן ב-50-75 אחוז.
================
הבלוגרים האמריקאים מסובבים ביניהם את התסריט החדש של צ'רלי קאופמן, "פרנק ופרנסיס", על בלוגרי קולנוע בעונת האוסקרים. ובינתיים, קאופמן כותב ל"גרדיאן" על עבודתו כתסריטאי. בסוף השבוע האחרון הוא הרצה במכון הקולנוע הבריטי על תסריטאות. אני מניח שבקרוב הוא יעלה לאתר שלהם.
=============
זה לא ממש קשור לקולנוע, ובכל זאת: ב"גלריה" של היום כותב נועם דביר על בית בני ברית, ברחוב קפלן פינת לסקוב בתל אביב, שנמצא בסכנת הריסה. אני חולף לידו בכל פעם שאני הולך לסינמטק ובעיניי זה אחד הבניינים הקטנים והמקסימים בתל אביב, ובית עם פוטנציאל תרבותי עצום. לצשל: גלריה בקומת הכניסה ואולם הקרנות לסרטי איכות זרים – מהסוג שלא מגיע לקולנוע לב והמוזיאון – בקומה העליונה. יהיה עצוב אם הבניין הזה יהרס. אם יש מישהו כאן שיכול להציל אותו, אנא.
סוני פיקצ'רס קלאסיקס קנו גם את הסרט הלבנוני, "לאן הולכים עכשיו?", שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו. החברה, שחוגגת השנה יום הולדת 20 וזוכה למחווה במהלך פסטיבל ניו יורק (אחרי מחווה במהלך פסטיבל טורונטו) כבר מייצגת את רוב הסרטים הזרים הבולטים שאמורים להתמודד זה מול זה השנה באוסקר הזר: גם הלבנוני, גם האירני ("פרידה"), גם הישראלי ("הערת שוליים") וגם הפולני ("בחשיכה"). ארבעה מחמשת הסרטים האחרונים שזכו באוסקר הזר היו שלהם. נראה שהם מבטיחים לעצמם שזה יקרה גם השנה.
=================
אינדי-ווייר בשלב זה מהמרים שהחמישייה הסופית לאוסקר הזר תהיה: לבנון, אירן, פולין, צרפת ("הכרזת מלחמה") ומקסיקו ("מיס באלה"). "הערת שוליים" לא נמצא בחמישיה, אבל כן נמצא בעשירייה.
=================
האתר "סינמה-סקופ" (אל תבלבלו עם הבלוג שלי) מתפעם מ"השוטר" של נדב לפיד, רגע לפני בכורתו בערב הנעילה של פסטיבל ניו יורק.
===============
ולכותרות בתמצית: היכונו ל"נגד כל הסיכויים", סדרת הטלוויזיה. ול"חייל אוניברסלי", סדרת הטלוויזיה.
תגובות אחרונות